מוקדש לאבא שלי ולקופסת חומוס.

פרק 1

הדלת חרקה קלות ונפתחה אל החדר המוכר מזה זמן רב. הוא נכנס וסגר אותה בזהירות מאחוריו. ליד השולחן כבר עמד תיק מלא בחומרים לעבודת היום, ולצד הקיר, נשענים עליו מעט כמו מתוך עייפות קלה, עמדו שקים ענקיים. האיש, שכבר לא היה צעיר, הניח את תיק המסמכים שלו לרגלי הקולב, תלה את מעילו, ששרד איתו שנים רבות, ובאנחה מלאת ייסורים העיף מבט בעבודה שחיכתה לו.

כל חייו עבד בתפקיד הזה, ומעולם לא זכה אפילו לשמץ תקווה לקידום הנכסף. הוא פתח את התיק, שלף ממנו קופסה קטנה, ואז ניגש לאחד השקים וגרר אותו אל השולחן, והעמיד אותו כך שיוכל לשלוף ממנו בקלות בלי לקום מהכיסא. הוא העביר שוב את מבטו על החדר, השטוף באור שמש של בוקר, וניגש לעבודה.

מדבקה עגולה עם שם החברה מתקלפת מן הנייר ומיד נחה על קליפה צהובה ובוהקת של בננה, והפרי המסומן נשלח אל אחיו. וכך כל היום עד השקיעה, ועוצר רק לנשנוש קטן מאותן בננות עצמן, העביר את יום עבודתו האיש שכבר כמעט הדביק את הזקנה, יושב על כיסא קטן מדי לגופו, בחדר שאורו הלך ודהה.

מחוגי השעון נפגשו לפתע והכריזו על בוא הדמדומים, ושקיעת השמש בישרה את סוף העבודה. היום הזה, כמו קודמיו, חלף בלי משים ולא הותיר אחריו עקבות. כבר מזמן לא הספיק לעקוב בעיניו העייפות והריקות אחר זרם הזמן. האם בערה בהן פעם אש שכבתה תחת משב רוחות החיים, או שתמיד הביטו קדימה, נטולות אפילו דמעות?

עמוק ככל שחרשו הקמטים את פניו, בנפשו היה כמי שלא חי אפילו יום אחד. וגם לא היה מאלה שהמוות כבר מחכה להם בזרועות פתוחות: הזקנה עטפה את פניו ושקעה על לבו, אבל הוא היה רק בשנות החמישים לחייו, אף שספק אם מישהו היה מאמין לכך. ארבעים שנה של עבודה חד-גונית במשרד הקטן הכבידו על כתפיו והפכו אותו לגוף חסר חיים, שגורר בעליבות את קיומו.

הוא לבש את המעיל והעיף מבט בחדר ששמר את שאריות היום שלא הושלם. כמה שקים דחוסים בבננות, כבר מסומנות במדבקות, גרר אל הקיר שליד הכניסה, כדי שבבוקר יעבירו אותם מיד אל חנות הירקות — זו שמעבר לקיר החדר שהעניק לו מחסה, ושתפסה את שאר הבניין עד המכולת השכנה.

מזג האוויר כאילו קלט את קדרותו, ובלי להעז להציע דבר אחר, היה מעונן ומדכדך. העננים כיסו כל פיסת שמיים והעמיקו את החושך, ובאוויר העטוף ערפל הורגש הקור בכל נשימה עמוקה. הרחוב היה שרוי באפלה, למרות כמה פנסים שהצטופפו לצד הדרך, ואת הדממה לא הפר אפילו האוטובוס המאחר, שהתגלגל הלאה ונבלע בחשכה.

הבית שבו שכר חדר, שבגודלו הזכיר יותר מזווה, עמד כמה רחובות מחנות הירקות. כשרגליו גררו אותו עד הדלת, נשען בכל גופו על הקיר הקר, ידיו על ברכיו. הרעב התמידי גזל את כוחותיו, וההרגל לעבודה בישיבה כבל את תנועותיו. הוא עמד כך עד שריאותיו התמלאו אוויר, ואז החל לחפש בכיסיו את המפתחות — אבל משהו עצר אותו לפתע.

פינה לבנה, ללא ספק של מעטפה, הציצה מתחת לדלת ומשכה את מבטו. בידיים רועדות חטף אותה, ובלב הולם נכנס אל החדרון מהר ככל שהרשה לו הרעד שאחז בכל גופו. הוא נשען על צדה הפנימי של הדלת, קרע את המעטפה ולא חדל לתהות מי השאיר אותה. הוא מעולם לא קיבל דואר. הוא מעולם לא דיבר עם איש. הוא מעולם לא שמר על קשר עם איש. מהרגע שנכנס לשירות היה מנותק לגמרי מהכול.

«מר פילר הנכבד, אנו נאלצים לבקש שוב את עזרתך. אני יודע שבזמן האחרון דרשנו ממך רבות, אך בשום אופן לא נישאר חייבים. אני מקווה שנוכל לסמוך על שיתוף הפעולה שלך.»

פתק קטן ומקומט — זה כל מה שהכילה המעטפה שמישהו השאיר על הסף. אבל מי זה מר פילר? ובאיזו עזרה מדובר? עצם קבלת דואר היה הסיוט הגדול ביותר שלו, סיוט שהיה בטוח שלעולם לא ייגע בו, כי מי יודע מה יעשו הם הפעם. בזיכרונו עוד נשמרו שרידים עמומים של ריח בלתי נסבל שרדף אותו למראה מעטפות, אבל הוא קבר אותם עמוק כל כך, שלעולם לא יעוררו בו שוב את החרדה של פעם. ואולם העובדה שהמכתב אפילו לא היה מיועד לו גרמה ללבו לפעום מהר עוד יותר, אף שנדמה היה שאין לאן למהר יותר.

החדר שלו לא הצטיין במגוון. מיטה קטנה, ועליה מזרן שדמה יותר לשמיכה דקה שאינה טובה לשום דבר, עמדה מתחת לחלון קטן שנראה כמו חור בקיר. לצד המיטה עמד ארגז קטן, שנועד למזון, ולמעשה לכל שאר החפצים, שנראה כי רק במקרה ובמזל נכנסו לרשימת רכושו.

הוא קיפל את הפתק המקולל, החזיר אותו למעטפה ותחב אותה לתחתית הארגז, והניח מעליה כיכר לחם, או ליתר דיוק את מה שנשאר ממנה. יותר מזה לא יכול היה להרשות לעצמו בפרוטות שנפלו לידיו, כמו נדבה, תמורת עבודתו. הוא לא התלונן; ידע שהוא מקבל לא פחות מרבים אחרים, וידע שאסור לו לאבד את ההזדמנות הזאת, אין לו זכות — ובוודאי לא בגלל פיסת נייר ארורה, שעליה נכתב בכתב יד מעוגל אפילו לא שמו.

הוא נכנס מתחת לשמיכה, עדיין רועד — לא מקור, אף שסביבו עמדה לחות, אלא מפחד שהתנחל עמוק בגוף שעוד שמר על להבה חלשה. הוא התכרבל חזק יותר בפיסת הבד הדקה, כאילו הייתה מחסה מכל הצרות, ועצם את עיניו בכוח, בתקווה לשקוע מהר בשינה שתישא אותו הרחק ככל האפשר מפיסת הנייר, מהחדרון העלוב, מהחיים האפורים שאת נוכחותם אפילו לא הבין.

פרק 2

אור בוקר בהיר שפרץ אל החדר תלש אותו בכוח מהשינה והכריז על עניינים שאינם סובלים דיחוי. הוא התארגן ויצא בריצה אל הרחוב, עדיין ממצמץ מול האור. הדרך למשרד לא ארכה יותר מחצי שעה, והוא טיפח תקווה שגם העבודה היום לא תיקח זמן רב. נעליו הגסות, בפוגשן ברצפה, השאירו אחריהן הד של צעדים רכים במסדרון המוכר; המפתחות יצאו מהכיס בצלצול קל — והדלת נפתחה בחריקה שכבר הפכה מוכרת לאוזן.

השקים שנערמו ליד הכניסה משכו מיד את תשומת לבו. באנחה כבדה, כאילו פרק משא מנפשו, העמיס על עצמו משא חדש והחל להעביר אותם אל השולחן, אחד אחרי השני. כשצנח על הכיסא, גיחך לעצמו, צופה כסף קל, וניגש לעבודה.

מדבקה עגולה עם שם החברה מתקלפת מקליפת הבננה ומיד נחה על קצה השולחן, והפרי, שכבר נשלל ממנו הסימון, נשלח אל אחיו. וכך כל היום עד השקיעה, למרות כל תקוותיו, העביר את יומו האיש שכבר כמעט הדביק את הזקנה — ושבעיניו עוד נשמרו ניצוצות של חיים.

ברגע שהחל להחשיך בחוץ, העבודה הסתיימה. השקים, שפעם היו מלאים בפירות מסומנים, זהרו עכשיו בצהוב נקי: אף קליפה לא נשאה את הכיתוב הרגיל. הוא קם לאט מהכיסא, הקטן מדי אפילו לגופו הכחוש, וניסה ליישר מעט את גבו. עבודה כזאת פגעה בבריאותו, אבל היא הייתה שווה את זה. עכשיו נותר לו רק להודיע שסיים, כדי שיעבירו את השקים אל החנות ובכיסו יתווספו כמה מטבעות, שיספיקו לכיכר לחם עד השבוע הבא. ואחר כך קיווה לקבל שוב בקשה לעזרה, שתבטיח לו חיים לעוד זמן מה.

למרות העייפות הגיע בקלות אל הבית שבו מצא פעם מקלט. כשנכנס, צנח מיד על המיטה, הרהיט היחיד בחדרון, ונרדם, מואר באור הירח שחדר פנימה.

פרק 3

ביום נוסף, שנדמה היה שאין בו שום ייחוד, יצא מר גלואר, כמנהגו, לעבודה. הכול סביבו נראה, במבט ראשון, רגיל עד כאב: העננים כאילו התעבו מעל ראשו, האוויר היה מלא ריחות חמוצים וכל צעד היה קשה מקודמו — אבל בתוכו הכול סער. אל מחשבותיו התגנבה תחושה חדשה: חרדה. הוא לא הצליח להוציא מראשו את הפתק שמצא בשבוע שעבר, שהעלה צרור של שאלות. ספק עמום כרסם בו שהשם מוכר לו. אבל זה היה בלתי אפשרי! לו לפחות היה במכתב שם הנמען — אבל אבוי! לא היה לו לאן לכוון את מחשבותיו, לא הייתה לו נקודה שממנה יתחיל לחפש. אם המכתב יימצא, איש אפילו לא יטרח לשקול את חפותו.

גם להשמיד אותו לא היה אפשר: מצנחות אשפה, מכולות — הכול עבר בדיקה קפדנית של שירותי המדינה. אף גרגר אבק לא יכול היה להופיע ולהיעלם בלי שיבחינו בו. מיד עולה, כמובן, השאלה: איך הצליחה המעטפה לחמוק מבעד למחסומי האיסורים ההדוקים? כנראה מי שהעז לעשות דבר כזה אינו פשוט כל כך, ונאלץ לתכנן היטב את מעשיו — אבל כל המסקנות האלה לא הביאו שום בהירות. שהרי אם כך, למה אדם רב השפעה כזה טעה ומסר את המכתב לכתובת הלא נכונה? טעות בחישובים? חוסר תשומת לב של מישהו? שגיאת הקלדה במסמכים? האם דבר כזה יכול לקרות בעניין רציני כל כך? הוא המשיך ללכת, מביט בנעליו ומהרהר, מנסה למצוא הסבר. התשובה שהתאימה יותר מכול, ושצצה לפתע בין מחשבותיו, פחד לקבל כאמת בלי לשקוע שוב בבהלה. והבריחה מזרם המחשבות הטורדניות הביאה לכך שמעד על נעליו שלו וסטה מהדרך.

כשהגיע לעבודה, חש הקלה. העיסוק, אף שהקהה את מוחו במשך רוב חייו, אמור היה להסיח את דעתו מהדאגות החדשות. אבל בכל פעם שהוריד עוד פרי אל השק, חלפו בראשו שוב ושוב, כמו זבובים טרדניים, הספקות. מה אם אין שום טעות? האצבעות מקלפות את המדבקה הבאה מהנייר. מה אם המכתב הגיע לכתובת הנכונה? חלק מהקליפה מתכסה בעיגול לבן ובמרכזו בננה קטנה מצוירת. מי זה, אם כן, הפילר הזה?

בסוף יום העבודה, עדיין נאחז בתקווה כלשהי להסבר הפחות כואב, פנה אל החנות כדי לפגוש שם את המנהל. המחשבה לפגוש מישהו, ובמיוחד אדם שיש לו שליטה עליו, לא קסמה כלל לגלואר, המדוכדך גם כך. המנהל סיפק לו עבודה, כלומר כסף, שבזכותו לא מת מרעב. העבודה הזאת הייתה כל מה שהיה לו, והיא הייתה כל חייו. מי שנותן לו אותה יכול לא רק לשלול אותה בכל גחמה, אלא גם לגרום לו לרקוד כמו נחש מול חליל מאיים.

אף שהחנות הייתה ממש מעבר לקיר, כדי להיכנס אליה היה צריך להקיף את הבניין ולהיכנס בכניסה הראשית, יחד עם הקונים. מעבר לפינה נגלתה תחילה המכולת, שהפרסומת הצבעונית שלה צדה מיד את העין. אבל לא זה ריתק את עיניו של גלואר. אף שכרזות הפרסומת כיסו את רוב חלונות הראווה, מבעד לרווחים ביניהן נראו בבירור המדפים, ולמי שהיה מציץ באותו רגע לא היה נותר ספק, לנוכח האפלה ששררה בפנים, שהאולם ריק. הוא המשיך, בלי להסיר את עיניו העייפות מהמדפים המוצלים, הגיע אל החנות ונעצר בבת אחת: החושך והדממה בלעו לא רק את החנות השכנה. הדלת נפתחה בקלות, ואחרי היסוס קצר נכנס פנימה, ונשימתו הרעידה את האוויר המעופש.

נראה שהחנות לא סתם הייתה סגורה באותה שעה, אלא נטושה מזמן. הארגזים והקופסאות לפירות עמדו ריקים, מכוסים שכבת אבק, ויומני המלאי וכל המסמכים היו פזורים על הדלפק ופה ושם על הרצפה. כמו ילד שמפחד לטפס בלילה על המיטה, פן תתפוס אותו מפלצת, כך עמד גם הוא במרחק מטרים ספורים מהדלפק, ועיניו מלאות פחד. לא רק המקום הריק עורר בו חרדה, אלא גם חוסר ההבנה הגמור של מה שקורה. הוא עדיין לא האמין שבא לכאן, בניגוד להרגליו ולסדר יומו — ועוד פחות מזה במה שמשמעה תגליתו. האם כל עבודתו, כל חייו, היו זיוף, בדיחה טיפשית של מישהו? הוא אפילו לא ידע מאיפה להתחיל לשאול, ובעיקר — את מי. הוא הביט סביבו, כמו מחפש סירת הצלה, עומד בין שברי חייו. השמש כבר שקעה, וקרן אחרונה האירה לרגע את פניו, כאילו הזמינה אותו לבוא איתה. גלואר העביר מבט על החדר, מנסה לשמור בזיכרונו כל פרט ובו בזמן לשכוח — ורץ.

לידו חלפו חנויות ריקות, חלונות ראווה מנופצים, דלתות עם שלטים שהזמינו להיכנס, אך ננעלו לזמן בלתי מוגבל. הוא המשיך לרוץ, והשאיר את ביתו מאחור. הוא לא רק שלא הבחין בו — הוא לא ראה מולו דבר, כי ניסה לדחות את המציאות שהסתערה עליו מכל עבר. גם קודם הסתגר מפני העולם, כשעבר כל יום בריקנות של הרובע הנטוש; אבל אם קודם שלטה בו אדישות, עכשיו נסחף במערבולת של טירוף, והיא שדחפה אותו קדימה ועוד קדימה — אל הלא נודע.

לפתע מילא את דממת הרחובות המתים רעשו של אוטובוס הערב, שכדרכו סטה בנחת מלוח הזמנים. רגליו של גלואר כבר הסתבכו זו בזו ללא בושה, והוא מיהר בצעדים קטנים אל התחנה הקרובה. הדלתות נפתחו בחריקה, ובדחיפה חזקה קדימה דחק את גופו פנימה. הוא שלף מהכיס את המטבע היחיד — מחיר מזונו — והושיט אותו לנהג, ולרגע קפאו תווי פניו בתדהמה: במקום הנהג ראה את עצמו. אבל מיד התעשת, גיחך ומיהר לתפוס מקום. הוא נשען לאחור על המושב הרך — שהיה, כפי שציין לעצמו בלי הפתעה, נוח בהרבה מזה שבו בילה ארבעים שנה מחייו — הטה את ראשו, הצמיד את קודקודו לזכוכית הקרה, ובעיניים מורמות עקב אחר הרחוב שזרם מולן. בתים התחלפו בבתים מעבר לחלון, מרדימים אותו לאט, ובהדרגה נרדם.

פרק 4

הוא התעורר במיטה, וראשו נשען על זכוכית קרה כקרח, שהייתה ממש מעליה ותפסה לפחות חצי קיר. בחדר לא היו חלונות, ואת מה שמעבר לזכוכית כיסתה חשכה. הוא התחיל לקום — והחדר הוצף מיד באור בוהק, חותך עיניים, שבקע מזרקורים, וקול עמום, שהגיע משום מקום, אמר:

— בוקר טוב, ג'ייקוב.

הוא קם וניגש צמוד לזכוכית, שהשתקפו בה פניו הצעירים. הקול נשמע שוב. האיש הרים את ראשו וראה את הרמקול שממנו בקע.

— הגיע אליך דואר, ג'ייקוב.

מבעד לפתח בדלת נפלה מעטפה. הוא התגנב אליה לאט ופתח אותה בעדינות: בפנים היו מונחות, זו על גבי זו, מדבקות מוכרות לו. עגולות, עם ציור של בננה, הן כאילו נצצו בכף ידו. הוא כמעט זינק אל הדלת — אבל אבוי! הפתח כבר נסגר. אז הסתובב, מתכוון לפנות אל הזכוכית שבקיר שממול, אבל מבטו נתפס במשהו חדש, שעד כה לא נגלה לו, והוא נעצר ובהה בעיניים פקוחות לרווחה. הקיר שניצב לזכוכית ולדלת היה מכוסה כולו מדבקות קטנות, ועדיין לא מאמין, נאלץ לצמצם עיניים ולהתקרב כמעט עד הקיר כדי לוודא — כאילו זה יפיג את הכישוף! — שהמדבקות שבידו ואלה שעל הקיר זהות. הוא נפל מיד על ברכיו והתחיל להדביק את הפתקים שקיבל בחלק התחתון של הקיר, שעוד היה ריק. אחר כך קם, העיף מבט בעבודתו וקבע שעכשיו המדבקות מכסות את כל המשטח, בלי להשאיר אף רווח. באנחת שמחה פנה אל הדלת, אבל בניגוד לציפיותיו, הידית לא נכנעה. אז התחיל להלום בדלת באגרופיו, ממשיך למשוך בידית בכוח, אבל הדלת לא נעתרה.

— עשיתי הכול! עשיתי הכול כמו שדרשו הכללים! תוציאו אותי, אני מוכן לשלב הבא! עשיתי הכול! — צעקות נואשות נשמעו בליווי הרעש של האגרופים שהלמו בדלת.

— אתה טועה, ג'ייקוב. הפרת את ההוראות כשניסית לצאת מהסימולציה בתקופה 14608. אתה יודע מה זה אומר, ג'ייקוב.

— לא! לאאא! אתם לא יכולים! כמעט סיימתי! אתם הרי יודעים... — הוא השתתק. דמעות שפרצו לפתע חנקו את גרונו. — אתם הרי יודעים, הייתי מבולבל לגמרי! לא נשארה לי ברירה! הייתי צריך רק עוד תקופה אחת, היא הרי לא משנה כלום...

— כל תקופה חשובה, ג'ייקוב — קטע אותו הקול המכני. — אתה עצמך נתת את הסכמתך כשחתמת על התקנון: מי שעובר בהצלחה את כל 14609 התקופות שמרכיבות את המחזור הראשון זכאי להתמודד על המחזור הבא, זה של התפקידים הבכירים. ומי שנכשל בחלק הראשון של המבחנים, יוצב בשורות מעמד הפועלים.

— לא! בבקשה, לא!! — התחנן. — לא אעמוד בזה שוב! אני לא רוצה, לא, לא, אני לא מסכים לזה!

— הראית למה אתה מסוגל, ג'ייקוב — המשיך הקול, נוטף קור; לרובוטים לא אופייני לגלות אכפתיות. — אתה מסתגל מצוין למצבים. האדישות שלך היא ערובה להצלחה בעבודתך העתידית. יש לך את כל הנתונים הדרושים. היעדר השאפתנות, שבגללו נכשלת בסימולציה, רק מוכיח שאינך מסוגל ליותר מזה.

— אבל זה לא אומר שאני מסוגל אפילו לזה! הרי לא עמדתי בזה! ראיתם — ניסיתי לברוח!

— אל תדאג, ג'ייקוב. זה לא יחזור על עצמו. פיתחנו שיטות פיקוח מיוחדות.

— לא! רק לא זה! לא חשבתי... לא רציתי להסכים!

— תירגע, ג'ייקוב — מוסיפה המכונה, ונדמה שבלגלוג. — בקרוב ישבצו אותך איפשהו. יש היום המון מקומות עבודה. ידיים חינם תמיד מבוקשות, במיוחד כשלבעליהן לא ממש אכפת למה הן משמשות.

לפתע כבה האור הבוהק. הוא חש ריח חריף ומחניק. החדר התחיל להתמלא בגז.

פרק 5

— דוקטור, זה לא אכזרי מדי? הוא הרי באמת עבר את המבחן. אלמלא המעטפה ששלחת לו מסימולציה אחרת...

— בשביל מכונה אתה נעשה רגיש מדי. ולגבי הניסוי, אני יכול רק לומר שכך נקבע מראש. אנחנו לא יכולים לאפשר לכל אספסוף להגיע למחזור השני. לשם יגיעו רק הנבחרים, ואתה יודע היטב מי הם יהיו.

— אתה לא מתכוון לומר ש...

— אני כן אומר! ואם צריך, אחזור על זה שוב ושוב, עד שתזכור את זה סופית. הכסף של האנשים האלה מממן את כל המבצע. ומי אם לא הם יגיעו למעלה?! — הדוקטור נראה הפעם עצבני באמת. — כל עוד לא תתכנת בעצמך את האמת הזאת, אצטרך לפקח איתך על כל התהליך — אמר. — והרי גם אני מעורב! אין לי זמן לזה, אז אני ממליץ לך להפנים את זה מהר ככל האפשר, לפני שאני עצמי אכנס למשחק.

הוא נשם עמוק והביט במכונה, שנשאה את פניו שלו. "לא, שום דבר לא ייצא מזה", חלפה מחשבה בראשו. הוא ניסה לגרש אותה ולעטות מראה בטוח ככל האפשר, אבל כשהביט במראה, ראה עיניים עייפות וריקות, שהביטו קדימה אבודות. האם בערה בהן פעם אש שכבתה תחת משב רוחות החיים, או שתמיד הביטו קדימה, נטולות אפילו דמעות?

תודות

לאחותי, שקראה את כל השטויות האלה בזמן שנכתבו, תמכה בכל דרך ואפילו החמיאה (אף שקשה לי להאמין שזה יכול למצוא חן בעיני מישהו).

לאדם שהמציא להדביק מדבקות על פירות — אחרת המוח שלי לא היה מסוגל להמציא דבר כזה.

לכל מי שקרא את זה ו(יותר מזה!) הגיע עד לתודות. אתם באמת אמיצים וחזקי רוח, ואני לא מאמינה שאתם קיימים.