"נס בדימונה", 2026, צילום: בני ביטון, דימונה

הדבר שבולט בצילום אינו הזעזוע מהחורבן, אלא הדלות המשמימה של החומרים. המבנה החרב בדימונה אינו עשוי מאבן נצחית אלא מבטון פריך ומבלוקים של איטונג ושאריות של צמר סלעים צהוב. זהו הגורל שלנו להתקיים בתוך קופסאות גבס שמתפרקות למגע של חומר נפץ תקני.

בתחתית הפריים, הכאוס הוא מוחלט. רסיסי צבע כחול, ניירות קרועים וצינורות מתכת עקומים שיוצרים גלעד של מוצרים תעשייתיים שאיבדו את הפונקציונליות שלהם אפילו הצמחייה המלאכותית מעוכה עדות אחרונה לחוסר הטבעיות המוחלט של המקום.

ועדיין בלב ערמת פסולת הבניין ראש העיר מדבר על "נס".

על אחד הקירות ששרד הודות לחישובים הנדסיים או לטעות בכיול של ראש הנפץ, נותרו תלויות שתי דמויות. זה הדיפטיכון של הנפש הישראלית, בנימין נתניהו והבאבא סאלי.

נתניהו מביט בנו מתוך הפוסטר הממלכתי שלו, חמור סבר כפי שנדרש ממנהל שיווק בחברה פושטת רגל.  לצידו הבאבא סאלי הדיוקן המטושטש של המיסטיקה המרוקאית הקמע שהפך ללוגו. במציאות הישראלית, אין הפרדה בין הסמכות הארצית לרוחנית שתיהן מודבקות באותו דבק  על אותו קיר דקיק.

העובדה שהם נותרו תלויים אינה נס, היא אירוניה טכנולוגית הנייר דק מכדי להציע התנגדות לגל ההדף ולכן הוא שורד. החומרים הכבדים התקרה, הברזל, מייצגים יציבות ובטחון הם אלה שקורסים. האשליה בדמות פוסטר של חמישה שקלים היא הדבר היחיד שנותר זקוף.

בני ביטון איבד את היכולת לחוות את הנשגב, ולכן הוא נאחז בנרטיב ה"נס" כדי למסך את המחדל.

אם אלוהים אכן התערב בדימונה, הוא עשה זאת בתור מעצב פנים גרוע במיוחד. הוא הותיר על כנם את הסמלים של הכוח (הפוליטיקאי) והנחמה (הצדיק), בעודו הופך את מרחב המחיה של המאמינים מדימונה  לערימה של אבק.

מעבר למעקה המרפסת המגוחך, עם פיתוחי הברזל שמנסים לשווא להעניק סוג של יופי ועידון , נראה אדם בווסט כתום אולי פקיד מס רכוש הביורוקרט של האסון,  הוא לא מחפש משמעות מטאפיזית הוא מחפש ליקויים מבניים לצורכי פיצוי ניתן לזהות מתח סמוי בינו לבין  ראש העיר בעוד הוא רואה נזק כספי, ביטון  רואה סימן רוחני.

בסופו של דבר, הצילום הזה הוא עדות לניצחון הפלסטיק על הרוח. המבנה האנושי קורס, האמונה הופכת לפלקט, והנס הוא בסך הכל תקלה סטטיסטית.

בישראל ובדימונה האלים שלנו מודפסים בבתי דפוס תעשייתיים והם שורדים את הטילים פשוט כי אין להם מספיק מסה כדי להיפגע.

דימונה היא רק תחנה בדרך לפרוק מוחלט של החברה. והתמונות שעל הקיר? הן רק מחייכות אלינו בדרך למטה, חסינות לטילים אך חסרות תועלת מול הריק הגדול של הקיום המייאש בארץ הקודש.