"קדום", עודד ידעיה, 2021

הצילום הזה הוא מוצר צריכה מושלם של תעשיית הדיכוי והמחאה, אך הוא חורג מהקלישאה המזרחתיכונית בדיוק כאשר המכונה הפוליטית הגזענית מוחצת סופית את הטבע. "בקדום", 2021, האמת אינה נמצאת בדגלים, אלא באדישות המוחלטת של החומר אל מול המוות.

במבט ראשון, הצילום פועל בתוך הסטודיום המוכר – השדה התרבותי והפוליטי שמקודד אצלנו תחת הקטגוריות "כיבוש" ו"התנגדות". העץ במרכז הפריים אינו פסטורלי הוא שלד קוצני המזדקר מתוך אובך של עשן וגז מדמיע. הענפים שלו הם דיאגרמה של חוסר אונים, לכודים בערפל כימי שמבטל את קווי המתאר של הנוף. הצבעים הם צבעים של עולם שעבר סטריליזציה – חומים, אפורים ולבן מלוכלך. זהו האור העמום של הפרוזדור המוביל אל קץ ההיסטוריה.

אבל מה שבאמת "דוקר" את הצופה, הפונקטום של הצילום הזה, הוא לא האידיאולוגיה אלא העליבות הפיזית שלו. זהו הרגע שבו המבט נלכד בכבשה המוטלת בתחתית הפריים. היא נראית כמו גוש צמר מלוכלך, שקית אשפה שנשכחה בצד הדרך לצד שאריות פלסטיק כחולות ובנאליות. הבקבוק הזרוק לצד הנבלה הוא הפונקטום האמיתי, הפרט השולי והמקרי שהופך את המוות הזה למוחשי, ליומיומי ולמלוכלך באופן ששום רעיון נשגב לא יכול לייפות. זהו מוות ללא פאתוס חנק ריאתי סתמי בתוך ענן של כימיקלים.

כאן קורסות אלפיים שנות מיתולוגיה לתוך האבק. באמנות הנוצרית, הכבש הוא "אגנוס דאי" ,שה האלוהים הנושא את חטאי העולם. הוא אמור להפיץ אור אלוהי, אבל בקדום, שה האלוהים לא נושא חטאים הוא פשוט נחנק מהם. אין כאן תחייה, רק התפגרות וריקבון .

הניגוד הופך למקברי כשנזכרים ביהודים המטורפים שמנסים מדי שנה להקריב קורבן פסח בהר הבית. עבורם, הכבש הוא כרטיס הכניסה למלחמת גוג ומגוג, לאפוקליפסה. אך הצילום חושף את האמת, הכבש אינו מפתח לגאולה, אלא קורבן של טמטום אנושי. זוהי הכבשה שהוקרבה על המזבח האמיתי הכיבוש הישראלי הדם שלה לא יגאל איש הוא רק ייספג באדמה הטרשית וייעלם.

בסופו של דבר, הכבש בצילום הוא הישות היחידה שהשיגה חופש. הוא השתחרר מהצורך המגוחך של היהודים להעניק משמעות רוחנית לחירות ליציאת מצרים ושחרור מהסבל. המוות של הכבשה הוא הוכחה לכך שהפרוק החברתי תמיד מנצח את הצדק. היא פשוט מתה, ובכך היא המנצחת הגדולה של המחאה היא כבר לא צריכה לנשום את העשן הזה.