"דימונה 2026", צילום: לע״מ.

"לונדון 1940", צילום: דאונינג 10.

"דימונה 2026"

הקומפוזיציה בנויה כמעין צעדה טקסית אל תוך הכלום. נתניהו במרכז, לבוש שחור הצבע הרשמי של האבל הלאומי (עיצוב מדים שיווקיים), מרכיב משקפי שמש שמסתירים את העיניים, האיבר היחיד שעוד עלול להסגיר שמץ של אנושיות או מבוכה או שקר. הוא נראה פחות כמו מנהיג ויותר כמו דמות ממשחק מחשב ישן שנתקעה בלופ של "ביקור פצועים/זירות".

נתניהו אוהב חורבות כל עוד יש לו שירותי אבטחה היקפיים ומסוק שממתין בקרבת מקום. כאן אנחנו רואים את שיא הציניות הנתניהואית היכולת להפוך טרגדיה אנושית לסט צילומים איכותי. נתניהו פוסע בעפר באותו ניכור שבו תייר ישראלי פוסע בשוק מג׳אמע לפנה במרקש הוא נוכח, אך לא קיים.

המבט מופנה מטה, לא מתוך צניעות, אלא מתוך הכרח לא למעוד על האבנים – מעידה כזו תהיה פתטית מדי עבור האינסטגרם. המסכות על פני המאבטחים הן הסמל המושלם לתקופה. הן לא מגנות מפני וירוס, אלא מפני הצורך ליצור קשר עין עם המציאות. הכל כאן יבש, מאובק ונטול תשוקה. אפילו החורבן נראה משעמם, עוד מוצר צריכה בסופרמרקט של החרדה הקולקטיבית. בסוף, אחרי שהמצלמות יפסיקו להקליק יישארו רק החול והשעמום הגדול של תלונות תושבי דימונה . וחיפוש הפקיד שיצטרך למלא טפסים על הנזק.

ב"לונדון 1940" אנחנו רואים את הניגוד המוחלט לצילום לע״מ. צ'רצ'יל לא נראה כמו מישהו שנקלע לאסון, אלא כמו מישהו שהאסון בבעלותו.

הוא לבוש בחליפת שלושה חלקים, אוחז במקל הליכה אביזר שבימים כתיקונם נועד לטיול בפארק, אך כאן הוא משמש ככלי למיפוי החורבן אין כאן משקפי שמש המבט שלו חשוף, כבד, ספוג אחריות היסטורית, הוא לא מנסה להסתיר את המציאות, אלא להפוך אותה לחלק מהביוגרפיה שלו.

בעוד שבצילום לע״מ רוה״מ מוקף באנשי ביטחון עטויי מסכה שמייצרים סביבו בועת פלסטיק ,צ'רצ'יל עומד שם כמעט לבדו מול האבנים והבתים המנופצים הוא לא "מבקר" באתר, הוא מגלם את עמידותו של הבטון.

זהו ההבדל המכריע, פעם המנהיג ניסה להיות התיקון לחורבן. ואילו היום, הוא רק עד מומחה מטעם התביעה, שמקפיד לא לדרוך על הבוץ כדי שלא יצטרך לצחצח את הנעליים מחדש. זוהי האסתטיקה של ישראל 2026 הכל נקי, הכל מתועד, והכל ריק באותה מידה כמו אותן אריזות סיגרים ושמפניות ורודות שנזרקו לפח בבוקר.