דייווד הוקני מת, 2026, צילום: ליאון ניל

הידיעה על מותו של ישי לוי, הגיעה כמעט במקביל להסתלקותו של דיוויד הוקני, מטילה צל פתולוגי חדש על הצילום. לכאורה, אין דבר רחוק יותר ממוזיאון  לואי ויטון המעוצב לעייפה בתכנון של הסטארכיטקט פראנק גרי, מאשר הבשר החשוף, המיוסר והספוג  בסמים, אלכוהול ובגעגוע של לוי. אך המבט חושף שניהם נכנעו השבוע לאותו חוק ביולוגי אכזרי.

הוקני מת. זה עניין גמור. עכשיו, כשכל מה שנותר לנו זה רעשים דיגיטליים על מסכים, הצילום המדובר  הופך למסמך פתולוגי.

הממד התרבותי-חברתי הבורגני שהצילום הזה מציג.

צילום מסודר להפליא של החיים הטובים, חלל מוזיאלי לבן וציור של כיסאות ריקים. הצופה הממוצע נגיד קורא גלריה של הארץ, אמור לראות כאן חגיגה של פרספקטיבה, חקירה של חלל, של ציור יפה, מחווה למושג ה"חברתי" אבל האמת היא שזה ציור בית קברות.

כל כיסא הוא קבר פוטנציאלי, מוכן ומזומן. הגבר והאישה (הדמויות בציור הרקע) נראים כמו ניצולים בסביבה נקיה מכל ספונטניות אנושית. הם מחייכים, כמובן, כי ככה עושים כשיודעים שמציירים אותם  כדי לשכנע את עצמם שהם חיים. זה הממד הסוציולוגי של הצילום, ייצוג של האושר המלאכותי, שהוקני שיווק כל כך טוב.

הוקני עצמו, בקדמת הפריים, יושב כמו קיסר גריאטרי, לבוש בז'קט אפור ועניבה אדומה בוהקת. הוא מספק לנו את הפונקטום שלו. הפונקטום הוא הקונטרסט הבלתי נסבל בין האטימות של הביורוקרטיה התרבותית (הז'קט האפור, הכיסאות) לבין העניבה האדומה הזאת, שהיא התפרצות אחרונה, צעקנית של תשוקת חיים.

אבל יש פונקטום שני, והוא הטורף האמיתי. זהו האיש הזקן עצמו, שהוקני כבר הפך אליו בצילום. זה לא רק שהוא "מת עכשיו". זה שהוא כבר היה מת בצילום. כשאנו מביטים על הבעת הפנים שלו, על העור הנפול, על הגוף הרופס , אנחנו רואים את המוות פועל בתוכו.

הצילום הזה לוכד את הרגע שבו הניצחון הסגנוני שלו, כל אותו ציור עליז ואופטימי נכנע לביולוגיה. הכיסאות הריקים הם לא הבטחה לאורחים הם הבטחה להעדר. כשאנו מסתכלים על ⁠הצילום עכשיו, אחרי הבשורה, אנחנו מבינים שהוקני לא יצר עולם של אפשרויות. הוא יצר מפה של חיסול. הפונקטום שלי הוא הרגע הזה שבו אני מבין שכל הכיסאות האלה הם, רק שורות שורות של קברים לא מסומנים.

הסטודיום כאן הוא המרחב הציבורי הנקי, חלל המוזיאון, שבו הוקני מציג את מה שנראה כמו "מחקר של חלל וצורה". עבור הקהל המשכיל, חובב האמנות, הכיסאות הריקים הללו מייצגים את הדמוקרטיזציה של המבט, משחק משעשע על פרספקטיבה ונקודות מגוז אך המבט הסוציולוגי חושף משהו אפל בהרבה הסדר הכפוי הכיסאות אינם מפוזרים באופן אקראי הם ערוכים בשורות ובחצי-גורן, כמעט כמו באמפיתיאטרון רומי. יש כאן היררכיה נוקשה, מתוכננת, שאינה מאפשרת שום חריגה מהנורמה.

הגבר והאישה ברקע מנהלים שיחה מנומסת, יושבים על כיסאות עץ זהים. הם פונקציות בתוך חלל. אין ביניהם שום דרמה, שום מגע אמיתי אלא רק החלפת אינפורמציה אדישה. הם הצרכנים המושלמים של עידן הרווחה נינוחים ושבעים.

בצד ימין ניצב עציץ. זהו לא טבע פראי, אלא טבע שנכלא בתוך מכל פלסטיק כדי לשמש "כתם צבע" בעיצוב הפנים הוא מתפקד בדיוק כמו הכיסאות אלמנט גאומטרי שנועד להשקיט את החרדה מפני הריק.

וכאן, בנקודת השבר הזו, חודר המוות של ישי לוי כפונקטום משני, מטא-טקסטואלי, שמפלח את הפריים, הקול מול הסטטיות מול השורות הנקיות של הכיסאות, מול הניוון המנומס של הוקני, עולה לי בראש הקול הסדוק, החרוך, של ישי לוי. לוי, ששר על  כאב, אהבה נואשת בדידות ומלנכוליה באולמות ריקים, מבין משהו שהאמנות המודרנית והאמנות המערבית לעולם לא תתפוס. הוא מבין שהחיים הם לא משחק של פרספקטיבה אלא תבוסה ביולוגית מתמשכת.

העניבה האדומה והכובע הלבן של הוקני בקדמת הפריים פועלים כפונקטום ראשוני, וולגרי כמעט. האדום הזה הוא כמו זעקה פתטית של האגו, ניסיון נואש לומר, "אני עדיין כאן, אני עדיין צבעוני, אני עדיין הילד החמוד  של עולם האמנות". אך הניגוד בין האדום הבוהק לבין האפור של החליפה רק מדגיש את התבוסה. החליפה האפורה היא המנצחת האמיתית  היא הצבע של האפר, הצבע של הממסד, הצבע של הסוף.

אך הפונקטום האמיתי, זה שמפלח את הצופה המודרני, נמצא במקום אחר לגמרי.

היד המונחת על הברך, הבט בידו השמאלית של הוקני. היא רפויה, מקומטת, ורידיה בולטים כמו שורשים יבשים. היד הזו, שהחזיקה פעם מכחולים ורשמה קווים מופלאים של אור בבריכות שחייה בלוס אנג'לס, נראית עכשיו כמו חפץ זר. היא כבר לא שולטת בעולם, היא נכנעת לחוקי המכניקה והניוון.

המבט מאחורי המשקפיים: הוקני מביט ישירות אלינו, אך עיניו מוגדלות ומעוותות מעט מאחורי העדשות העבות. זהו מבט של אדם שרואה את הסוף אך מסרב להסיר את המסיכה. המשקפיים הללו אינם כלי לראייה הם ויטרינה המציגה לראווה את אובדן הראייה, את הדעיכה של המכשיר האופטי האנושי.

היפוך התפקידים בין החיים למתים הכיסאות הריקים ברקע, שנראו תחילה כמו ייצוג של היעדר, הופכים לפתע ליציבים ונצחיים יותר מהאיש שיושב קרוב אלינו. הכיסאות העשויים עץ ופלסטיק ישרדו עוד עשרות שנים בחללי תצוגה ממוזגים. הוקני, לעומת זאת, כבר התפרק. הבשר שלו הובס, בעוד שהעיצוב המוזיאלי ניצח.

כשאנו מתבוננים כיום, לאחר מותו, הצילום אינו מתפקד כעוד רטרוספקטיבה של אמן חי, אלא כעדות חותכת לכך שהמוות הוא האוצר (curator) הסופי והמוחלט.

הוקני ניסה כל חייו ליצור אשליה של תנועה, של אור שמש נצחי, של שחרור מהפרספקטיבה הקלאסית. אך בצילום הזה, הסטטיות של החלל סגרה עליו. הוא נלכד בתוך המערכת של עצמו. הכיסאות הריקים אינם מחכים לאיש הם פשוט מסמנים את המקומות שבהם היינו אמורים לשבת, אילו רק היו לנו חיים לחיות.