"מסיק", 2026, ג׳עבר אשתיה.

הקומפוזיציה בנויה על משולש כוחות מעוות.

במרכז, דמות "האזרח" המכוסה בבד הסוואה, מחזיק רוגטקה. מאחוריו, כמעט כהד אפור ומטושטש, ניצבים חיילים חמושים ברובי סער חדשנים עיניהם מוסתרות במשקפי מגן כהים.

יש משהו כמעט מגוחך בשילוב בין הרוגטקה מכשיר פרימיטיבי המזכיר את התקופה הניאוליתית לבין הציוד הצבאי התקני. זה לא מאבק בין אידאולוגיות אלא ערבובייה של תקופות זמן שאיבדו את הקשר שלהן למציאות.

החיילים ברקע אינם מנסים למנוע את המעשה הם חלק מהתפאורה. המדים הירוקים והציוד המקצועי הופכים לקיר דומם, מעין "שירות לקוחות" חמוש המאבטח אירוע של פריקת יצרים.

הצילום של אשתייה מתפקד כמעין "טבע דומם" של הכיבוש הישראלי .

שימו לב לכיסויי הראש. הגוף האנושי כאן אינו סובייקט, אלא קולב לטקסטורות. הכיסוי שעל ראש המתנחל  אינו מסיכה צבאית מקצועית. זהו פיסת בד ארעית, כמעט ביתית, שנכרכה סביב הראש במין אלתור ימי ביניימי. היא מסתירה את הפנים אך חושפת את המבט מבט כמעט אדיש, מבט של מי שהאלימות הפכה עבורו למקצוע או לתחביב שגרתי. מאחוריו, ראשי החיילים עטופים בבד רשת שנועד לשבור את צורת הקסדה. נוצר כאן רצף חזותי של "אנשים ללא קודקוד". המרחב מלא בראשים שאיבדו את הצורה האנושית המוכרת והפכו לגבשושיות.

הרוגטקה, היא האלמנט המרתק ביותר בקומפוזיציה. היא מתוחה, יוצרת קו אלכסוני חד שחוצה את הפריים. הקלע מייצג אלימות פיזית ישירה, "עבודת יד". אך בתוך הפריים הזה, היא נראית כמעט כמו אביזר בתיאטרון אבסורד. כוחה האמיתי של הדמות המרכזית אינו נובע מהאבן שבקלע, אלא מהגיבוי של הקנים השחורים שמאחוריה. הצילום הזה הורג את מיתוס "דוד וגוליית". דוד (הצעיר עם הקלע) וגוליית (המערכת הצבאית המשוריינת) התאחדו לישות דו-ראשית. זוהי קריסת הנרטיב היהודי ההיסטורי המוכר, אין כאן חלש מול חזק, אלא עוצמה טכנולוגית המאפשרת לאלימות פרימיטיבית להתקיים בחסותה.

בתרבות המערבית המודרנית, המדינה מחזיקה במונופול על האלימות. כאן, המונופול הזה עבר הפרטה. הדמות המרכזית מייצגת את הניצחון של הלאומנות הדתית המתנחלית והכאוטית על פני הסדר המוסדי.

כל הדמויות בפריים מכוסות פנים. זוהי חברה שבה האינדיבידואל נמחק לטובת "תפקיד" בטרגדיה.

אין כאן אנושיות, רק פונקציות של חיכוך. הכיסוי המנומר של הצעיר אינו רק הסוואה, הוא הצהרה על היותו חלק מהנוף, חלק מהאדמה שהפכה לסלע של מריבה אינסופית. הצילום מראה ארוע מסיק זיתים. הזית, שפעם סימל שלום או לפחות פרגמטיזם ים-תיכוני, הופך כאן למגרש משחקים של אלימות טקסית. זהו ביטוי מובהק לאמירותיהם של רבני הגוש. הכל הופך לזירת קרב, אפילו פעולה חקלאית פשוטה.