"תבוסה", 2026, שחור לבן, צילום: לע״מ

"תבוסה", 1974, שחור לבן, צילום: הבית הלבן

ריצ׳רד ניקסון הוא עדיין "אדם רציני". הוא נכשל, הוא רימה, אך כשהוא מודיע על פרישתו, הוא מחזיר את המפתחות יש בזה סוג של כבוד ביורוקרטי הוא הופך לחלק מהארכיון.

נתניהו של 2026, לעומת זאת, מייצג את הסירוב להודות באשמה.

בצילום הזה, התחנונים אינם מופנים להיסטוריה, אלא לצופים בבית זוהי כניעה מסוג אחר לא כניעה לחוק אלא כניעה ליצר ההישרדות הבסיסי ביותר, הידיים המושטות הן המחוה של האיש שמבין שהקומבינה שלו קרסה, וכל מה שנותר לו הוא המופע.

הכיתוב שמתחתיו ("הנשיא טראמפ, זכותו לומר את דברו") מוסיף רובד של אבסורד, נתניהו כבר אינו הסובייקט של המשפט שלו הוא נתלה בדמויות חיצוניות, בנרטיבים של אחרים, רק כדי לא לעמוד לבד מול התבוסה.

הטרגדיה ששני הצילומים הללו חושפים היא שבעוד ניקסון פינה את הבמה ואפשר לאומה שלו להחלים, נתניהו הופך את התבוסה שלו למצב קבוע. הוא מוביל את ישראל והאזור לתוך צילום קפוא, רגע אינסופי של תחנונים ועימותים שאינם מובילים לשום מקום.

זהו "העולם של הייאוש" מקום שבו אתה יכול לבחור בין סוגים שונים של כניעה, אך אף אחת מהן לא תעניק לך גאולה. בסופו של יום, נשארים רק הפיקסלים האפורים, העור העייף, והידיים שמושטות לתוך חלל ריק שבו פעם הייתה מדינה.

המעבר מהדף המודפס לכתובית הדיגיטלית הוא המעבר מחוק המדינה לחוק של הרשת. זהו רגע שבו המילה מאבדת את היכולת לחולל מציאות והופכת לרעש רקע בתוך תהליך התפרקות.

בידיו של ניקסון אנו רואים נייר. חומר פיזי, סיבי, בעל משקל.

הדפים שניקסון אוחז הם ה"פרוטוקול". בעולם הישן, המילה הכתובה הייתה חוזה חברתי. כשהוא קורא מהדף, הוא כפוף לטקסט. המילה "מתפטר" היא פעולה משפטית סופית.

המבט של ניקסון יורד אל הדף. הוא מכיר בכך שיש אמת חיצונית לו, אמת שכתובה שחור על גבי לבן, ושעליו לציית לה. זהו הרגע שבו הנייר חזק מהאיש.

בתחתית התמונה של נתניהו מופיעה כתובית זהו אינו טקסט שהוא אוחז, אלא שכבת מידע דיגיטלית המולבשת על פניו.

הטקסט "זה היה צריך להיסגר..." הוא טקסט של תלונה, לא של החלטה. בניגוד לדף של ניקסון, הכתובית פה היא נזילה, היא לא מסמלת סוף, אלא המשך של ויכוח עקר.

שימו לב לתוכן הוא מצטט את "הנשיא טראמפ". זוהי קריסה טוטאלית של הסמכות האישית. בעוד ניקסון מדבר בשם החוק והחובה, נתניהו מדבר בשם "זכותו של אחר לומר את דברו". המילה הופכת למניפולציה של מראות הוא אינו עומד מאחורי דבריו, אלא מאחורי זכותו של צד שלישי להדהד את הנרטיב שלו.

הניגוד המכריע ביותר הוא בין האחיזה לבין הריחוף. נקסון ידיו עסוקות הן מחזיקות את גורלו המודפס. יש בזה אלמנט של קרקוע.

נתניהו ידיו באוויר, בתנועה המזכירה את תנועת תפילה , בגרסה נתניהואית ומיוזעת. אלו ידיים של אדם שאין לו במה להיאחז הוא מנסה לתפוס את האוויר, לשכנע את הצופים דרך כוריאוגרפיה של חוסר אונים. זהו מצבו של האיש הזה בסוף דרכו הוא איבד את הבעלות על המציאות ונותר רק עם המחוות המוטוריות של החרדה.

הצילום של 2026 אינו מתעד היסטוריה.

ניקסון יצא מהחדר והשאיר אחריו מסמך חתום. נתניהו נשאר בתוך הפריים, כשהמילים שלו מרחפות מתחתיו כמו זיהום דיגיטלי. הטרגדיה שמציע הדיוקן הזה היא הפיכת ישראל ללופ אינסופי של כתוביות משתנות, שבהן המציאות (מלחמה, חטופים, קריסה כלכלית) היא רק כיתוב בתחתית המסך של אדם אחד שאינו מוכן להרפות מהעדשה.

זהו הניצחון הסופי של הדימוי על העובדה המלחמה נמשכת לא כדי לנצח, אלא כדי שהכתובית לא תתחלף ב"מסך שחור".