סבונרולה, 1498; טורקמדה, 1491; ווינשטיין, 2026

מבט בציורי הדיוקנאות ובצילום הדיוקן, מתוחים כנגד החושך, מעורר בעיקר תחושת לאות.

דיוקנו של סבונרולה (פרה ברטולומאו), האף הנשרי השפתיים הקפוצות חותכים את החלל באותה אכזריות דוגמטית שבה ביקש לשרוף את "מדורת ההבלים" בפירנצה. אין חסד אך יש ניוון מר של אדם שהחליף את תנועת החיים והזמן במערכת חוקים נוקשה ומתה. האיש מכוסה בברדס מוותר על העולם הזה בשם הבטחה מופשטת, שהוא יודע שהיא ריקה. טורקמדה מציג פרופיל דומה להחריד, פקידותי כמעט, המהדהד את הארכיטקטורה הכנסייתית שביקשה לנקות את ספרד מכל אלמנט זר. המבט שלו אינו מבט אל הנשגב, אלא מבט של מפקח יעיל בבית מטבחיים דבר זה  מציג את מפעל האינקוויזיציה לא כהתעלות דתית אלא כבירוקרטיה מוקדמת ושיטתית של כפיה. הצילום העכשווי של יגאל ויינשטיין משחזר כאן את אותו קו מתאר בדיוק חסר רחמים, כאילו מדובר בגזע קדמון של אנשים שנועדו להביט הצידה, לעולם לא קדימה אל הצופה. הכיפה מונחת על הראש, משקפיים דקים וזקן מחוספס מחליפים את הברדס הנזירי, אך המהות נותרה זהה ,חיפוש נואש אחר משמעות בעולם פוסט-תעשייתי שאיבד אותה מזמן. האור הרך הנופל על פניו אינו מייצר קדושה, אלא רק חושף את פגעי הזמן ואת סימני הגיל, תזכורת בלתי נמנעת לכך שגם האידיאולוגיות הגדולות ביותר מסתיימות תמיד באותו ריקבון פשוט. שלשה אנשים שנלכדו ברשת של עצמם, אינם מסתכלים עלינו, מפני שהמציאות האנושית הרגילה, זו המורכבת מסופרמרקטים, בתי ספר, ישיבות ויחסי מין כושלים קטנה מכדי להכיל את האשליה הגדולה שלהם.

התקופה הזו מתבררת כזירת עייפות גדולה. המרחב הציבורי, שהיה אמור להיות חגיגה של ליברליזם ושחרור מיני, הפך לפסיפס של חרדות קולקטיביות. הישראלי הממוצע, המותש ממלחמות מתרבות הצריכה ומהשאיפה האינסופית לאינדיבידואליות, מצא את עצמו מביט בריק. ובתוך הריק הזה, הדתות הישנות אינן חוזרות כנחמה, אלא כמנגנון יעיל של סדר ומשמעת. כשאני מביט בצילומי הפרופיל של האנשים שמובילים את השמרנות הדתית החדשה, כמו זה של הרב חרדל ווינשטיין קשה לי שלא לחוש דז'ה-וו היסטורי. יש משהו בקווים החדים הללו, שמזכירים לי את הדיוקנאות של סבונרולה או של טורקמדה. אין זה דמיון פיזי מקרי, אלא אסתטיקה של החלטה. זהו הפרופיל של אדם שוויתר על הספק. הספק, שהיה המנוע של הנאורות ושל האמנות המודרנית, הפך במציאות הנוכחית לנטל כבד מדי עבור רוב בני האדם. ההתנגדות לתרבות עכשווית, לאמנות, לשירות משותף או למבנים החברתיים העכשווים אינה נובעת מרוע, אלא מהצורך הבלתי נמנע בצמצום. האמנות המודרנית, שהבטיחה חופש, הפיקה בעיקר שביעות רצון עצמית בורגנית וגלריות לבנות ריקות. הליברליזם המיני הבטיח אושר, אך הותיר את האינדיבידואל בבדידות מזהרת מול מסך הטלפון. מול אלו, המודל החרדליסטי מציע מבנה קשיח של חובות ואיסורים. הוא מציע פתרון פשוט להתפוררות האישית. הטרגדיה האמיתית אינה קיומם של מטיפים קשוחים שדורשים להשיב את החומות וההפרדות, אלא העובדה שהחברה החילונית איבדה את הרצון להציב מולם אלטרנטיבה חיונית. פעם, האמנות הייתה כוח חי. כיום היא בעיקר מוצר השקעה. הצעידה לעבר מה שמכונה "אינקוויזיציה חדשה" או חברה מפוקחת אינה נכפית בכוח הזרוע, היא מתרחשת משום שהחופש הפך למעייף וההתמסרות המוחלטת לדוגמה דתית נתפסת באופן פרדוקסלי, כצורת המנוחה האחרונה האפשרית. מה שמדהים באמת באותם פוריטנים חדשים, באותם מטיפים המזכירים את הגזלנים הגדולים של הרנסנס, הוא שאין להם צורך בצבאות. הם אינם זקוקים למדורות אמיתיות כמו בכיכר הסיניוריה של סבונרולה. החברה כבר הכשירה עבורם את הקרקע על ידי כך שרוקנה את עצמה מבפנים. כשמביטים בפרופיל של איש הדת החרדליסטי, מבחינים באותו מבט קפוא, מרוכז, שאינו רואה את הפרט אלא את המבנה. המבט הזה מביט בנשים, בלהט"בים ובאמנים לא רואה בני אדם, אלא 'אנומליות סטטיסטיות', איומים על היציבות של השבט. ועבור הישראלי העייף האיומים האלה אכן מפחידים. השירות המשותף בצבא, למשל, נתפס בעיניהם לא כמימוש של שוויון, אלא כערבוב מסוכן של אנרגיות, חילול של הסדר הפונקציונלי הישן שהבטיח רבייה יעילה ללא סיבוכים פסיכולוגיים. הסלידה שלהם מהאמנות היא אולי החלק המובן ביותר בכל המבנה הזה. האמנות, בבסיסה, היא תמיד עדות לסבל, לאי-נחת, לחוסר השלמות של המציאות. היא חוגגת את האקראיות ואת החולשה האנושית. אבל הדוגמטיקן הדתי אינו יכול לסבול את החולשה. הוא זקוק לארכיטקטורה נקייה מחטאים, חברה שבה כל אינדיבידואל מתפקד כמו בורג בתוך מכונה קדושה. באופן פרדוקסלי, המאבק שלהם בקהילת הלהט"ב או בחופש הנשי אינו נובע מכוח, אלא מבהלה עמוקה מול האפשרות של בחירה. הבחירה היא האויב הגדול של הסדר. שהליברליזם הציע לאדם לבחור את זהותו, את המגדר שלו, את אורח חייו, הוא בעצם דן אותו לחיים של השוואה אינסופית, של תחרות בשוק מיני פתוח ואכזרי שבו רק הצעירים האטרקטיביים מרוויחים. המערכת הפוריטנית שמציעים היורשים היהודים  של טורקמדה היא, במובן מסוים, רשת ביטחון סוציאלית לנשמה,היא מבטלת את שוק הבחירה חופשית, ומחליפה אותו בצייתנות מוחלטת. היא אומרת לאדם, "אל תבחר, אל תתלבט, אנחנו ננהל את הדחפים שלך". אין כאן קנוניה אפלה. יש כאן פשוט תהליך אבולוציוני של חברה שאיבדה את האנרגיה החיונית שלה. החילוניות  מתה כתוצאה משעמום  והאינקוויזיציה היהודית החדשה, בדיוק כמו זו הנוצרית לפניה, היא פשוט הטפיל הטבעי שבא לפרק את הגופה. היא מציעה תחליף זול אך עמיד לאושר, את שלוות הנפש של בית הקברות התרבותי. הכניעה של האינטלקטואל החילוני  ובתוכו הליברל הישראלי המצוי לאותם סוכני אמונה בלתי מתפשרים נובעת מאי-הבנה בסיסית של חוקי האנרגיה. הליברליזם האמין שהחופש הוא מצב צבירה קבוע, משהו שאפשר לתחזק באמצעות פודקאסטים מנומקים, מנוי לעיתון הארץ וביקורים מזדמנים במוזיאונים לאמנות עכשווית. הם שכחו שהחופש הוא אנומליה תרבותית יקרה, בזבזנית מבחינה אנרגטית ודורשת מאמץ נפשי. הפוריטניות שמציגים המטיפים החדשים מבינה את הפיזיקה של ההמונים הרבה יותר טוב. היא מציעה חסכון באנרגיה. כאשר הרב מצהיר על חרדתו מפני "טומאת נשים" או מוקיע את הלהט"בים, הוא אינו פועל מתוך מניע תיאולוגי מופשט, הוא מספק להמונים את המצרך המבוקש ביותר בשוק, שעיר לעזאזל ברור, מוגדר, ובעיקר חיצוני. כל תסכולי החיים, כל הכישלונות האישיים והשחיקה הכלכלית של המעמד הבינוני/נמוך מנוקזים אל תוך המבט המאשים של הדוגמה הדתית. ההתנגדות המוחלטת שלהם לשירות משותף בצבא חושפת את הסדק העמוק ביותר בנרטיב הממלכתי. הצבא, שהיה אמור להיות כור ההיתוך של ישראל החילונית המקום שבו הגוף הופך לכלי בשירות המדינה, מתגלה כזירה פגיעה. האינקוויזיטורים היהודים מבינים שאם יצליחו להפריד את המרחב הזה, הם ישיגו שליטה מוחלטת על המנגנון הטוטאלי ביותר של המדינה. הם אינם רוצים להרוס את המכונה, הם פשוט רוצים להחליף את המפעילים שלה. האמנות, שהייתה אמורה לשמש כקו ההגנה האחרון, בגדה בתפקידה מזמן. מי שמבקר כיום בתערוכות אמנות אינו מוצא שם סערת נפש או פריצת גבולות קיומית, אלא בעיקר מניירות ביורוקרטיות של מרצים מהאקדמיה המדברים אל עצמם. האמנות הפכה לבלתי מזיקה, ולכן היא גם הפכה לבלתי נחוצה. כשהאינקוויזיציה החדשה תסגור את הגלריות או תשלול מהן תקציבים (אנחנו כבר שם אמר מיקי מכלוף) הציבור הרחב לא יצא לרחובות, הוא פשוט לא ישים לב. התשוקה האסתטית הוחלפה מזמן בצריכה דיגיטלית של אשליות. אנחנו מתקרבים, אם כן, לנקודת האפס. המפגש בין המבט הקר, חסר הרחמים של הפוריטניות ההיסטורית זה שראינו אצל טורקמדה ושמשתקף כיום בפרופילים העזים של מנהיגי המאבק החרדלי  לבין האדישות המוחלטת של הרוב החילוני, יוביל לתוצאה ידועה מראש. לא יהיה צורך במלחמה גדולה, ואפילו לא בהפיכה אלימה. החברה פשוט תגלוש אל תוך הסדר החדש מתוך תחושת רווחה קולקטיבית של חולה הסובל מחום גבוה, ומוצא סוף סוף מנוחה בכך שהוא מפסיק להילחם במחלה.