אום אל-ח'יר, בחינות מיצ״ב 2026, צלם לא ידוע.

הנה תמונה שמבטיחה דרמה אנושית, אך למעשה מציגה את הניצחון המוחלט של הבירוקרטיה על פני הקיום. המרחב הוא אום אל-ח'יר, מקום ששמו נשמע כמו הבטחה אירונית לחסד, אך בפועל הוא אינו אלא עוד פיסת אדמה יבשה, קוצים ואבנים, שבה בני אדם מתעקשים לנהל את שגרת חייהם הדלה תחת השגחה צמודה.

הסטודיום של התצלום הזה גלוי, כמעט דידקטי, זהו המידע התרבותי, הפוליטי וההיסטורי שכולנו אומנו לצרוך במהירות בלתי נסבלת.

ברקע, על גבעה קטנה, ניצבים שלושה חיילים לבושי מדי זית של הכיבוש, פניהם מכוסות במסכות שחורות המוחקות כל זכר לרגש או לאנושיות אינדיבידואלית. הם הפכו לחלק מהנוף, לפונקציונרים של מנגנון כפייה, משועממים כנראה באותה מידה שהם דרוכים.

הגבול אינו קו מופשט הוא מיוצג כאן על ידי סלילי תיל דוקרני חלודים ומבריקים בו-זמנית שחותכים את הפריים ומפרידים את הילד שמלפנים מן האנשים שמאחור.

בחזית, ילד פלסטיני יושב על העפר, גבו אל המצלמה, אוחז בספר לימוד. הניגוד ברור, אולי ברור מדי, ספרות מול כוח, השכלה מול דיכוי, העתיד מול המחסום.

זהו הסטודיום של הסכסוך, קטלוג של דימויים צפויים המפעילים אצל הצופה השמאלני הליברלי את רפלקס האשמה והחמלה המותנה, מבלי לשנות דבר במציאות.

אך מה שמפלח את התמונה הזו, הפונקטום שמוציא אותה מגדר פלקט פוליטי גנרי, אינו פניהם המכוסות של החיילים ואף לא התיל המאיים.

הפונקטום הוא הצבע הוורוד וספר הלימוד המרופט של הילד, ובמיוחד הכריכה האחורית המציגה איור של ילדים מול מסך מחשב.

יש משהו פתטי עמוק, כמעט קומי בצורה שוברת לב, בכך שהילד הזה, התקוע באזור דמדומים גיאוגרפי בין אום אל-ח'יר מסאפר יטא, מקום שבו גז מדמיע הוא חלק מחומר הלימוד, אוחז בספר לימוד בערבית המנסה להכין אותו ל"עולם". הציור על הספר מציג חלום בורגני, טכנולוגי ונקי על קידמה ואינטרנט, בזמן שהילד עצמו יושב על סלעים, מוקף בתיל המזכיר מכלאת בקר וצופה בחיילים מצויידים ברובי סער.

הנייר המקומט של החוברת, הגוון הוורוד/זרחני שמסרב להשתלב בצבעי חאקי והחום של האדמה, והעובדה שהילד אינו מסתכל עלינו אלא מביט הצידה, אל מעבר לפריים אלו האלמנטים שמייצרים את הדקירה האמיתית. המבט שלו אינו מופנה לחיילים (שהם עובדה קיימת, כמו מזג האוויר) ולא לספר (שהוא חובה משעממת), אלא אל חלל ריק.

הצילום הזה מצליח ללכוד לא רק את ה"טרגדיה" הפלסטינית את המנגנונים המדיניים שמנסים לחנוק את התנועה, מערכות החינוך קורסות או מנסות למכור אשליות על גבי נייר זול, והפרט, במקרה זה ילד, נותר לכוד באמצע, מנהל משא ומתן אילם עם גדר תיל, רק כדי להעביר עוד יום אחד על פני האדמה המאכזבת הזו.

לרוב המרחב העירוני תמיד פועל נגד האדם. המלונות, השכונות, הפרברים, הכבישים, בתי הספר, כולם מתוכננים כדי לנהל, לקטלג ולבודד את הפרט.

באום אל-ח'יר, הניהול הזה מגיע לשיאו הפרימיטיבי והאפקטיבי ביותר.

הצילום מציג תופעה שסמוטריץ יקבל כ"אופטימיזציה של הדיכוי". שימו לב למדרון הטרשי, אין כאן הוד תנ"כי או רומנטיקה של אדמה. יש כאן שממה פונקציונלית. האדמה אינה מזינה היא רק המצע שעליו נפרש התיל.

הקומפוזיציה המעמדית, החיילים ניצבים בנקודה הגבוהה ביותר בפריים. הם שולטים בטופוגרפיה. הילד, לעומת זאת, דחוס לחלק התחתון, כמעט מתמזג עם האבנים. זוהי ארכיטקטורה אנושית שבה המעמד שלך נקבע לפי הגובה הטופוגרפי שבו מותר לך לעמוד.

אנשי ה"קו הירוק" או "חומת ההפרדה" אינם רק אנשים פוליטיים, הם הפכו ללוגיסטיקה. הם 14,000 יחידות אנושיות שצריכות "לתאם תנועה". עבור המערכת, הילד הזה אינו נפש, אלא מספר סידורי שצריך לבדוק במחסום.

אחד המאפיינים המובהקים של הגיבורים שלנו הוא הוויתור על הקשר העין. הדמויות הללו אינן מביטות זו בזו הן מביטות דרך זו בזו אל קיר בטון.

בתמונה זו, ישנה מערכת שלמה של מבטים מבוטלים.

עיני החיילים מוסתרות מאחורי הבד השחור. הם אינם מביטים בילד כסובייקט, אלא כ"אובייקט פוטנציאלי להפרת סדר". המבט שלהם מנוכר, מכני, כמו עדשה של מצלמת אבטחה.

הילד אינו מישיר מבט אל החיילים בזעם קדוש, כפי שהרדיקלים מהשמאל היו רוצים לראות, והוא אינו מרכין ראש בכניעה מוחלטת, כפי שהימין היה מדמיין. הוא פשוט מפנה את גבו אליהם. המבט שלו מופנה אל מחוץ לפריים, אל מרחב ריק. זהו מבט של אדישות קיומית החיילים שם, הגדר שם, והם ימשיכו להיות שם גם מחר. אין טעם לבזבז עליהם אנרגיה רגשית.

ואנחנו? אנחנו מביטים בילד שמביט לשום מקום. החיבור נקטע. התמונה מסרבת לספק לנו את הקתרזיס של "מפגש אנושי".

אם נחזור לפונקטום, האיור של הילדים מול המחשב על כריכת הספר, נגלה כאן את האירוניה הגדולה ביותר של הקפיטליזם המתנחלי מבית מדרשו של סמוטריץ.

משרד החינוך הפלסטיני (או הגוף שהדפיס את הספר) מייצר ספרי לימוד שמטרתם להכין את הדור הצעיר לכלכלת השוק הספר מבטיח לילד אם תלמד ערבית, אם תדע להשתמש במחשב, תהיה חלק מהעולם הגדול. זוהי אותה אשליה שחלק מתושבי עפרה ותקוע מוכרים לעצמם ואני  מטיל בה ספק, הרעיון שהשכלה וטכנולוגיה יביאו לגאולה או לאושר.

המציאות, כפי שהצילום מוכיח באכזריות, היא הפוכה.

המחשב שבאיור הוא פנטזיה מרוחקת המציאות היא גז מדמיע במסאפר יטא ותשתיות הרוסות בג'נין.

הניגוד בין הסיליקון של המחשב באיור לבין הפלדה של תיל הלהבים הוא מוחלט. שניהם מוצרים של  טכנולוגיה עכשווית אך רק אחד מהם תקף לגבי הילד הזה. התיל הוא אמיתי המחשב הוא בדיחה גרועה.

הערה על עצם קיומו של הצילום הזה. התמונה הזו היא "יפה" במובן הסטרוקטורלי שלה, יש בה איזון, צבעוניות נכונה, דרמה מובנית.

הצופה ישב בבית קפה, יביט בצילום הזה באייפון, יחוש דקירה קלה של אשמה (הפונקטום), אולי ימלמל משהו על "זכויות אדם", יזמין עוד הפוך. התמונה לא תשנה את גורלם של 1,600 תלמידי טול כרם או ג'נין שנותרו ללא בית ספר היא רק תספק חומר גלם לתעשיית המוסר והאמנות.

הילד נותר עם הספר הוורוד והמרופט שלו החיילים נשארים עם המסכות השחורות והתיל ימשיך להחליד באיטיות, תחת שמיים כחולים ואדישים.