יונתן שרייבר ומלחמתו בנזירה, 2026, מצלמות אבטחה

ההתבוננות בשני הצילומים הללו, הניצבים זה מול זה כמעין דיפטיך עכשווי  של ריקבון, דורשת מאיתנו לפרק אותם לא רק כעדות אלא כאירועים אסתטיים. באמצעות המושגים של רולאן בארת, ניתן לחשוף את השכבות של מה שאנו רואים ושל מה שדוקר אותנו.

הצילום הראשון:

הסטודיום של ה'עצמי' המעוצב.

בצילום הפורטרט של יונתן שרייבר, הסטודיום אותו עניין כללי, תרבותי, שניתן לניתוח רציונלי, גלוי לעין. זהו הדימוי של ה"יהודי המאמין״ הסטודיום מורכב מהפרטים המוכרים, הזקן העבות, הכיפה הסרוגה העדינה, החולצה הלבנה הנקייה. הרקע, עם כיסא הביצה חיקוי ראטן מפלסטיק תעשייתי, מוסיף שכבה של סטודיום בורגני, נינוח. אנו מבינים את הקודים האלה, זוהי תמונה שנועדה לשדר הרהור, אולי עומק רוחני, או פשוט רגע של מנוחה. הסטודיום כאן הוא הניסיון של האדם לייצר לעצמו זהות קוהרנטית, רוחנית וחומרית.

אך היכן הפונקטום? מהו אותו פרט שדוקר אותי, ש"פוצע" את הסטודיום הנוח. עבורי, הפונקטום אינו נמצא בפניו, אלא בידו הרפויה המונחת על הסנטר. יש משהו במחוות הגוף הזו שנוגד את הסטודיום של "המאמין המהרהר". זוהי מחוות גוף של אדם שבע, אולי אף אדיש, שרואה את עצמו כסובייקט מנותק. הפונקטום דוקר בגלל הניגוד, היד הזו, שנראית כל כך עדינה ורפויה בתמונה, היא אותה יד שהפעילה אלימות ברוטלית בצילום השני. הדיסוננס הזה הוא שמעורר את התחושה  שהיופי המעוצב הוא שקר והאדישות הקיומית היא האמת.

בצילום ממצלמת האבטחה, הסטודיום הוא המרחב הציבורי של ירושלים כפי שהוא מוכר לנו. הסטודיום כולל את אבני הגיר הירושלמיות, את צורת הריצוף, את קווי הבניינים. אנו מבינים את ההקשר, סמטה בעיר העתיקה, מקום של מפגש וחיכוך. הסטודיום כאן הוא הניתוח האובייקטיבי של המרחב כזירה פוטנציאלית לאירועים. גם הדמויות המטושטשות הן חלק מהסטודיום, ה"תוקף", ה"קורבן", ו"עובר האורח" האדיש. אלו טיפוסים סוציאליים קבועים.

אולם, הפונקטום בצילום זה הוא חד ומידי, הוא נמצא ברגע ההטחה של הנזירה לאדמה. זהו לא רגע של "אלימות מרהיבה", אלא של אלימות מגושמת, גולמית, חסרת חן. הפונקטום הוא המראה של הנזירה כשהיא שוכבת על הרצפה, הברדס הלבן שלה (שמשמש כסטודיום דתי) הופך לסימן של פגיעות מוחלטת. זה דוקר אותי בגלל חוסר הפרופורציה בין התקיפה המהירה לבין הנייחות המוחלטת של הקורבן. הפונקטום הוא העובדה שכולנו, בסופו של דבר, רק חומר שניתן להטחה, ושהמרחב הציבורי, למרות כל הקודים והכללים, הוא מקום של פגיעות קיומית בסיסית. הפונקטום כאן הוא האמת הגופנית, הכואבת, שמבטלת את כל הסטודיום של התרבות והדת.

הצילומים הללו, כשהם מוצבים זה לצד זה, מסכמים את הטרגדיה הישראלית אנחנו מנסים לייצר דימוי עצמי של עומק ונינוחות (צילום 1), בזמן שהמציאות שלנו מורכבת מרצף של גילויים אלימים, שרירותיים ומנוכרים (צילום 2). בסוף כולנו נסיים ככתמים מטושטשים על מרצפות אבן, או כתוקפים או כנתקפים, בזמן שמצלמות האבטחה ימשיכו לתעד אותנו באדישות מוחלטת. אין כאן גאולה, רק הוכחה נוספת לכך שהחמלה היא מושג שפג תוקפו מזמן.