"כרוניקה של וולגריות טקטית", 2026, צלם לא ידוע

הצילום הזה הוא קודם כל מסמך אנתרופולוגי על קץ המשמעות. ברובד של הסטודיום, אנחנו עדים למפגש אלים בין שתי טכנולוגיות, הטכנולוגיה הצבאית היהודית (אפודים קרמיים, מדים משוכללים, קסדות תקניות) והטכנולוגיה של האמונה הנוצרית (פסל גבס, איקונוגרפיה דתית).

הוולגריות של פעולת ההרס אינה נובעת רק מעצם הניתוץ, אלא מהאדישות הפונקציונלית שלו. החייל לא נראה כקנאי דתי המנהל מלחמת חורמה באל זר, הוא נראה כמי שעוסק בעבודת תחזוקה אפרורית, מעין עובד רס״ר מפלוגת נצח יהודה, המפנה "מפגע נופי" באותה אדישות שבה היה מפרק אסלה בשיפוץ דירה בקרית ארבע או בעופרה זהו הניצחון הסופי של אידיאולוגיית d9 של הרב זרביב, על הרוח.

מה ש"דוקר" את העין ויוצר את הפונקטום הוא לא האקט האלים עצמו, אלא ההיפוך והחלל. ישו ההפוך, שראשו תקוע באדמה ורגליו מופנות לשמיים בתנוחה של בובה שבורה בחלון ראווה, הופך מאייקון של גאולה למטפורה פיזית של נפילה.

הפרט שמשלים את התמונה הוא הפאנל הסולארי הקטן בצד. זהו הקיטש העכשווי, בלב זירה של דם, אדמה וחורבן, מונח לו התקן "קיימות". השילוב בין המשיח המושפל לבין האנרגיה הירוקה חושף את האמת המרה, החברה הישראלית איבדה לגמרי את הציר המרכזי שלה וכל מה שנותר הוא זבל דקורטיבי בגינה לבנונית מוזנחת.

בסופו של דבר, הצילום מתעד מצב שבו אפילו החילול הוא נטול תשוקה. החייל, עטוף במדים, אפוד קסדה, מייצג את החייל הישראלי/יהודי כחיה טריטוריאלית שרוצה רק לסמן את השטח.

אין כאן טרגדיה, כי טרגדיה דורשת עומק מוסרי. ישו שרוע שם, לבן וחסר אונים, כמו גוויה שנדחפת הצידה על ידי כוחות שאין להם עניין במטאפיזיקה, אלא רק בכיבוש ריסוק והרס. זוהי גלויה מחופשה בגיהינום, שבה השמש תמשיך לטעון את הפאנל הסולארי המטופש, כאילו יש עוד טעם לייצר אנרגיה בסביבה שבו האור  כבה.