״כלה מופשטת בידי האפוקליפסה, המכניקה הריקה של הקיטש״, 2026, צילום: מחמוד עיסא

יש משהו מגונה ביופי שצץ מתוך הריסות. הצילום המהפנט של מחמוד עיסא מחאן יונס מציג שמלת כלה לבנה, נפוחה, כמעט מלכותית, ניצבת על מנוקינה בלב רחוב מופצץ, פועל על הצופה בשל המנגנון הציני והמיואש שבו. שבעה חודשים לאחר ״הסכם הפסקת האש של טראמפ״, עזה פשוט קפאה בזמן, לימבו בירוקרטי ופוליטי שבו הטכנוקרטים נעלמו במצרים, ומועצות השלום מתגלות כטקטיקה שיווקית ריקה. ובתוך הוואקום הזה, החיים, או ליתר דיוק, הסימולקרה שלהם, מסרבים להיעלם.

כדי להבין את עוצמת הצילום הזה בואו נחזור אל המושגים שלנו, הסטודיום והפונקטום.

בצילום של עיסא, הסטודיום הוא הניגוד הדרמטי, הכמעט קלישאתי (אך האפקטיבי), בין המוות לחיים.

הרקע בניינים קורסים, שלדי בטון חשופים, עמודי חשמל קרועים וסבך בלתי אפשרי של חוטים המעידים על קריסת התשתיות העירוניות.

החזית שמלת כלה צחורה, נקייה באופן מעורר פליאה, מסמלת את האשליה של התחלה חדשה, חגיגיות ורומנטיקה.

זו שמלה ממוחזרת. בעידן של מחסור קיצוני ואינפלציה דורסנית, הכלות של עזה נאלצות ללבוש את פירורי העבר. הסטודיום כאן הוא הטרגדיה של הבורגנות שאיבדה את נכסיה אך מנסה לשמר את טקסיה.

אבל מה שמבדיל בצילום הזה מעוד ״צילום מלחמה גנרי״ הוא אותו אלמנט בלתי צפוי, מחט אסתטית קטנה  שחודרת את חומת ההיגיון הקר של הצופה ומעורר בו תגובה רגשית חריפה.

בצילום זה, הפונקטום אינו השמלה עצמה, אלא הבסיס שלה, המפגש בין שולי הבד הלבן לבין עפר הרחוב החרב.

העובדה שהשמלה הלבנה הזו נוגעת פיזית באדמה שהפכה לבית קברות של בטון, ללא שטיח אדום, ללא הגנה, היא זו שיוצרת את תחושת הוורטיגו ואני כצופה שואל את עצמי כמה זמן יעבור עד שהאבק של חאן יונס יצבע את הלבן הזה באפור?

אלמנט משני של פונקטום נמצא בדמותה המטושטשת של האישה הלבושה שחור בצד ימין. היא חולפת שם כמו צל, ניגוד משלים לשמלה הלבנה, תזכורת לכך שהמציאות היומיומית בעזה אינה חגיגה, אלא הישרדות קודרת ומונוטונית.

אם נתבונן בצילום הזה דרך עדשות המשקפיים האפורים שלי נגלה רובד עמוק יותר של ייאוש. ניתן לראות  בשמלה הזו את ההוכחה המוחלטת לניצחון האשליה האנושית על פני המציאות של החורבן.

בעולם המפורר שלנו בני האדם הם יצורים המונעים על ידי דחפים ותכתיבים תרבותיים שחוקים. מלחמות פורצות, פוליטיקאים כמו טראמפ ונתניהו חותמים על ניירות חסרי ערך במשרדים בירושלים ובוושינגטון, טכנוקרטים מתווכחים בקהיר, והעולם כולו מתפרק לפרורי בטון ואבק ובכל זאת, האנשים בחאן יונס עדיין רוצים להתחתן. הם עדיין זקוקים לטקסטיל הלבן והנפוח הזה, לסימולקרה של חתונה מערבית, כדי להרגיש, ולו לרגע, שהם חלק מהאנושות, שהם קיימים.

זהו קיטש במיטבו, אך זהו קיטש הישרדותי. השמלה הממוחזרת הזו היא מוצר צריכה בעולם שבו אין יותר צרכנות, היא אופנה עילית ברחוב שאין בו מדרכות. הניגוד הזה אינו מעורר חמלה אצל הצופה, אלא שילוב של לעג מר והשלמה. האדם מתוכנת לשחזר את טקסיו גם כשהוא עומד על פי התהום, פשוט כי אין לו שום דבר אחר לעשות.

אם נרצה להעמיק אל מעבר לרושם הראשוני, עלינו לבחון את הצלום של מחמוד עיסא כפי שמפרקים מנגנון מכאני שיצא מכלל פעולה. המרחב של חאן יונס המוצג כאן אינו סתם ״זירת אסון״, הוא מרחב ארכיטקטוני שאיבד את הפונקציה המקורית שלו והפך לטקסט חזותי פתוח.

המבנים משני צידי הרחוב אינם משמשים עוד למגורים או למסחר, אלא מתפקדים כתפאורה עלובה  בתיאטרון גרוטסקי. הם מייצרים קומפוזיציה קלאסית של פרספקטיבה חד נקודתית שבה קווי המגוז של הבניינים החרבים וחוטי החשמל הקרועים מובילים את עין הצופה בדיוק אל מרכז הפריים, אל שמלת הכלה. כאן טמונה האירוניה המבנית הראשונה, הארכיטקטורה של המוות משמשת כמסגור אסתטי מושלם עבור החגיגה של החיים.

שבעה חודשים לאחר ״הסכם טראמפ״.

בזמן שהאליטה הפלסטינית והפקידות הבינלאומית מנהלות דיוני סרק במלונות פאר בקהיר או בחדרי ישיבות ממוזגים, הרחוב העזתי מייצר מנגנון הישרדותי עצמאי. הסטודיום חושף את הפער הבלתי ניתן לגישור בין ה״מקרופוליטיקה״ (הסכמים, תיווכים, מועצות שלום ללא מימון) לבין ה״מיקרוקיום״.

כלכלת המחזור כסימולקרה, השמלה אינה חדשה, היא ממוחזרת. המשמעות התרבותית של שמלת כלה בחברה המודרנית קשורה קשר הדוק למושג ה״חד-פעמיות״ והבתוליות של בגד שנלבש פעם אחת בלבד כדי לסמן מעבר סטטוס נצחי. מיחזור השמלה הופך אותה לפרודיה על עצמה. היא הופכת למדים. מדי חתונות שעוברים מגוף לגוף, מטראומה לטראומה, כאשר כל כלה משאירה עליה שכבה בלתי נראית של אבק וזיעה של ייאוש.

כדאי להדגיש שהפונקטום הוא לעיתים קרובות פרט, ״עצם נגוע״ שחומק משליטת הצלם. בצילום זה, ככל שמביטים בו יותר, הפונקטום מתרחב ונודד אל המנוקינה, הטקסטורה של ה״לא כלום״, המנוקינה נטולת ראש ונטולת גפיים. היא ייצוג מופשט, כמעט רפואי, של הגוף הנשי. הפונקטום הוא הניגוד הפיזי החריף בין הטקסטורות, הקרינולינה והתחרה בדים המיועדים למגע רך, לאולמות ממוזגים, לתאורה חמה לבין המתכת והבטון חומרים קשים, שרופים, מחוספסים.

השמלה נפוחה בזכות קונסטרוקציה פנימית, אך היא ריקה. אין בתוכה גוף. הריקנות הזו, בלב החורבן, פועלת כדקירה פסיכולוגית זהו חלל הממתין לקורבן הבא של האשליה הרומנטית .

המראה הזה מעורר חלחלה עמוקה כל כך אצל המתבונן משום שהוא חושף את המנגנונים הפגומים שלנו, אני רואה את הסצנה הזו דרך הפריזמה הסוציולוגית.

בני האדם הם היצורים היחידים בטבע שמסוגלים להשקיע את טיפת האנרגיה האחרונה שלהם בייצור אשליה אסתטית, בזמן שהתנאים הבסיסיים שלהם לקיום כבר הושמדו לחלוטין.

השמלה הזו בחאן יונס היא שיא הניכור שלנו, היא מייצגת את הניצחון המוחלט של הדימוי על פני המציאות, שבעה חודשים אחרי שטראמפ המגה סוכן של הקפיטליזם הראוותני חתם על עוד חוזה ריק, התושבים בעזה אינם מחפשים מהפכה חברתית או פתרון תיאולוגי לקיומם. הם רוצים לחזור אל הסטנדרט הבורגני הנמוך ביותר: חתונה, משפחה, שכפול גנטי, המשכיות...

הכלות שרוכשות שמלות ממוחזרות אינן עושות זאת מתוך מודעות אקולוגית או רומנטיקה נעלה הן עושות זאת כי המוח האנושי אינו מסוגל להכיל את הכלום הטהור. הכלום מפחיד מדי. הבטון המרוסק, האפור המונוכרומטי של חאן יונס, דורש קונטרה חזותית. הלבן הסינתטי של השמלה הוא חומר מאלחש, סם הרגעה ויזואלי להמונים.

זהו הייאוש האמיתי שעולה מהצילום לא המוות, אלא העובדה שגם אחרי האפוקליפסה, החברה הפלסטינית  תמשיך להפעיל את אותן חנויות בגדים קטנות, תמשיך למחזר את אותם טקסים ריקים, ותמשיך להמתין לכלות שייכנסו אל תוך שמלות רפאים, ברחובות שמובילים לשום מקום.