בחירות 2026, צילום, AP

בצפייה בשני הצילומים הללו, הניצבים זה לצד זה כעדות למותו הפוליטי של ויקטור אורבן ועלייתו של פטר מדיאר, אי אפשר שלא לחוש באותה אימה שקטה, ההבנה שההיסטוריה אינה אלא רצף של טקסים ריקים, שבהם השחקנים מתחלפים בעוד המבנה נותר על כנו.

הצילום הראשון, כאן הסטודיום הוא הריטואל של הכוח השוקע. הפודיום של FIDESZ, המואר בתאורה כתומה ומלאכותית, אינו עוד מזבח אידיאולוגי אלא רהיט ארכיוני. אך הפונקטום, אותה דקירה של אמת, טמון במבטם של האנשים מאחור. אלו אינם תומכים נלהבים, אלא גברים הממתינים למשהו שאינם יודעים להגדיר, אולי פשוט לסוף המשמרת פנים עייפות של מי שהבינו, אולי לראשונה, שהשלטון אינו מהות אלא פונקציה שפג תוקפה.

הצילום השני, כאן הסטודיום הוא ההתפרצות המוכרת של "החדש". הדגל המונף אל מול הלילה הוא מחווה שחוקה של הלאומיות, ניסיון לנכס את המרחב הרגשי של ההמון. אך הפונקטום, באכזריותו הצילומית, הוא הזווית המעוותת והכמעט אלימה של הזרוע של מדיאר. זו אינה תנועה של שחרור, זו ג’סטה של מי שנתלה באוויר בתוך ואקום. המנהיג החדש אינו מביא בשורה הוא מביא את הליהוק הבא למחזה, רענון סטטיסטי שנועד להשקיט לרגע את הניכור הציבורי.

יחד, הם יוצרים דיפטיך "דעיכת הדמוקרטיה" 2026. המעבר מאורבן למדיאר הוא רק סצנה נוספת שבה החלפת מנהיג אינה משנה את העובדה שהציבור נותר מנוכר ובודד. המכונה פשוט החליפה בורג והשחיקה נמשכת כסדרה.

ובישראל, כפי שניתן להבחין, המעגלים הללו מהירים ואלימים יותר. אנו חיים בתוך רעש לבן מתמיד של "שינוי" ו"התחדשות", בעוד שהפונקטום הישראלי אותו ייאוש שקט בפניהם של האנשים ברחוב מעיד שהגענו מזמן לאותה נקודת רוויה ,הידיעה  שהפוליטיקה אינה עוד אמצעי לשיפור המציאות, אלא רק הרעש המלווה את התפוררותה האיטית והבלתי נמנעת של החברה. אנחנו, מביטים במסך, מחליפים מנהיגים, וממתינים בציניות לפרק הבא, בידיעה שלא באמת קרה דבר.