סוג הטקסט
יומן, ספר אמן
מקור
טקסט על תהליך יצירה של ספר אמנית, המתפרסם כאן לראשונה
נכתב ב
תל אביב
שנה
2024
תאריך
מאי, 2025
שפת מקור
עברית
תרגום
באדיבות
הערות
עיצוב הספר: דנה גז
זכויות
מוגש ברשות פרסום
בשיתוף עם
רוצה לשתף את הדף?
בהתחלה היו חמש ״שיחות״ שסיפרו חמישה סיפורים אמיתיים שהתרחשו בוונציה בחמשת הימים שהייתי בה. (למען האמת אחד קרה בפריז, חודש לפני.)
בסופו של דבר, אף אחד מהם לא נכנס לספר אבל הם התוו לי את הכיוון ואת הנושא.
דרכם הבנתי שאני רוצה לספר על אירוע שהתרחש בזמן מסוים, שהגיבורה שלי היא אישה צעירה שחולמת להיות אמנית. הבנתי שאני רוצה לספר איזו סכנה יש ברצון להאמין שמישהו יכול לעזור לך להגשים את החלומות וכמה קל ללכת לאיבוד.
חצי שנה לאחר מכן, כשאני מתלבטת אם להגיש את הספר לתמיכה של מועצת הפיס אני עושה חיפוש בספרית ספרי האמנות שלי ונתקלת בספר של פיקאסו. ספר שקניתי בפריז, כמה חודשים לפני שהגעתי לונציה. הוא כתוב בצרפתית. השם שלי מתנוסס עליו בחגיגיות משעשעת. הספר הזה לא רק ליווה אותי בנסיעה, אלא גם הציל אותי כשהלכתי לאיבוד בדרך ללונדון.
נסעתי מפריז ללונדון באוטובוס לילה שעלה על מעבורת מקאלה ל-דובר.
בזיכרון שלי ירד גשם למרות שההגיון אומר שאם זה היה אוגוסט, סביר להניח שמה שטשטש את הזגוגית היו דמעות של הלב השבור שלי.
היה לי ווקמן, ספר סקיצות וספר קריאה. השנה היתה 1986.
ואני עזבתי את הבחור הכי יפה שפגשתי, מוזיקאי ארגנטינאי שהכרתי בפריז. הוא לא ידע אנגלית ודיברנו בצרפתית השבורה שלי וחצי שבורה שלו ושפות אחרות שהמצאנו.
ובאותה נסיעת לילה כתבתי שירים ובכיתי ולא היה לי מושג לאן אני נוסעת ולמה.
ואז הגענו למעבורת והנהג אמר משהו בצרפתית, אבל לא הקשבתי כי שנאתי את העולם.
ובסוף אותו לילה הגענו לדובר והמשכנו לויקטוריה ורק כשירדתי מהאוטובוס בלונדון וניגשתי לאסוף את התרמיל שלי מתא המטען, התברר שהוא לא שם. התרמיל האדום הגדול שלי. כל רכושי.
פניתי לנהגים עם המדים הכחולים והכובעים. הרצינות שבה הם התייחסו לתלבושת פורים שלהם הצחיקה אותי והרצינות של התגובה ההיסטרית שלי הצחיקה אותם. הם הבינו שעשיתי טעות והסבירו לי שיעשו לי טובה ויעלו אותי על אוטובוס חזרה לדובר כי אולי התיק שלי נשאר שם.
היום התחיל ואני נסעתי בכיוון ההפוך. וכך, לא נכנסתי בשערי לונדון, אלא חזרתי את כל הדרך לדובר, הפעם באור יום. הכל היה אפור, עגום מדכא ומטושטש. הפעם בוודאות ירד גשם.
התחנה של החפצים האבודים היתה בצד השני של המפרץ. חצי שעה הליכה על המזח החלקלק בגשם. זה היה מסוכן ממש ולא היה מקום לדמעות ורחמים עצמיים. בסופו של דבר הגעתי לתחנה. גם שם היו שני אנשים במדים שדיברו באנגלית שקשה להבין שמתחתיה לעג דק. או שזה מה שהרגשתי כלפי עצמי.
הם שאלו מה איבדתי. אמרתי תרמיל גב אדום וגדול. מה יש בו? בגדים, נעלים, מגבת.
ואז הם פרצו בצחוק. התפוצצנו מצחוק.
את זה, גברת, יש לכל אחד. מה יש בתיק שלך?
רק אז הבנתי שאני צריכה לזהות את התיק. שאני צריכה להיזכר במשהו מיוחד שיש רק לי.
פיקאסו אמרתי. והם שוב היו על סף צחוק, יש לי ספר אמנות של פיקאסו.
הם פתחו את התיק, כמו את בטן הזאב, והוא היה שם. מתנוסס מעל ערימת הבגדים המלוכלכים.
כששלפתי את הספר מהספרייה שלי שלושים וחמש שנים אחרי, עדין יכולתי להרגיש את הדמעות ואת הרוח על הפנים והזיכרון הזה גרם לי מבוכה אבל אז הבנתי שזה הספר שאוכל ללכת אתו לאיבוד.
2.
ברגע ששלפתי את הספר של פיקאסו ידעתי שזה המנט טו בי שלי.
הייתי בעיצומה של עבודה על הגשה למועצת הפיס והייתי צריכה לשכנע מי אני, למה זה חשוב לי ועל מה אני חולמת ובעיקר, מה יש בתיק שהוא חלק בלתי נפרד מהמסע שלי. תיק הנסיעה ותיק ההגשה הפכו לדבר אחד. במבט לאחור אפשר היה לשער שנקודת הפתיחה הזו תוביל אותי לעוד מסעות עם הספר הזה, אבל אז עוד לא ידעתי את זה. האם באמת חשבתי שלקרוא לספר "ונציה" זה רק של של מקום?
זמן קצר אחרי שהגיעה התשובה החיובית ממפעל הפיס קיבלתי במתנה גישה לאתר של קורסים און ליין שבו לימדו מיטב הסופרים של דורנו.
בשלב הזה, הבנתי שאין לי (וטוב שכך) סיפור נוסף כמו הסיפור שלי ב"חמש רגלים" ושאם אני רוצה להמשיך לכתוב, ואני רוצה מאוד, אני צריכה ללמוד לכתוב דמויות, לכתוב עלילה, לכתוב נרטיב ולכתוב דיאלוגים.
התחלתי להקשיב לסלמן רושדי, מרגרט אטווד, דיוויד מאמט והבנתי שהאתגר הבא שלי הוא ללמוד לכתוב פיקשן. אפשר לומר שזה היה הרגע שמעכתי את הניירות של חמשת הפרקים שכתבתי ל״ונציה״ וזרקתי לפח.
הבנתי שמחמשת הסיפורים אני צריכה ליצור סיפור אחד שלא קרה במציאות, אבל יכיל את האמת המזוקקת של כל אחד מהם. סיפור שקרה לכל אשה לפחות פעם אחת.
ובשביל שזה יקרה, אני צריכה לעשות פעולה אחת.
לנסוע לרזידנסי.
בסתיו 2021 העולם עדיין היה בתהליך היציאה מהקורונה. נסיעה לחו״ל היתה כרוכה במסכת של אישורים, חיסונים, בדיקות, מסמכים. בירוקרטיה מסורבלת ומלחיצה למישהי שלא קלילה בדברים האלו.
ובכל זאת נסעתי. כי ידעתי שזה מה שהספר צריך. שאסע למקום רחוק ושקט כדי לכתוב.
היה קר בסוף אוקטובר וביער היו פטריות. ושקט.
כל בוקר הדלקתי את תנור הפחמים שלפעמים עשה בעיות ושיחק אותה קשה להשגה, העברתי את הנייד למצב טיסה וכתבתי.
התחלתי עם כתיבת "דפי בוקר" והמשכתי לתרגילי כתיבה שנתתי לעצמי. למשל, לכתוב את הסצינה שכתבתי אתמול מנקודת מבט אחרת.
לא היה לי מבנה של עלילה. לא היו לי פרקים, כי זרקתי את מה שהיה, היתה רק סיטואציה
והיא החליפה מיקומים.
ואז בוקר אחד זה קרה.
כתבתי את הסצנה בבית המלון כמו במשיכת מכחול אחת. (פרק 2 עמ' 51, בתוך VENICE)
הדף יצא מהמדפסת. קראתי אותו שוב ושוב וידעתי שכתבתי את לב הסיפור. את הסצנה המרכזית בספר.
למרות שעבדתי קשה כדי שזה יקרה, הייתי מופתעת מאיך שזה קרה.
הרגשתי היי ומיד אח״כ דאון.
ידעתי שיקח זמן רב עד שאוכל לחלוק את זה עם העולם.
ידעתי שיש לי עוד כמה ימים ברזידנסי. נסענו לאגם ואח״כ עליתי לסטודיו.
שמחתי שיש לי את הסטודיו. את המקום שלא צריך מילים.
כשחזרתי הייתי בטוחה שאני במרחק של כמה חודשים מלסיים את הספר.
לא יכולתי לטעות יותר.
3.
לקח לי ארבעה ימים להגיע לונציה.
האמת, בכלל לא תכננתי להגיע לשם. הגעתי מוקדם מדי לרציף ועליתי על הרכבת שלא נסעה למילאנו, כמו שחשבתי, אלא לדרום צרפת. מאחר והיורו פס שלי לא כלל את הנסיעה למיקום זה, הכרטיסן הוריד אותי באמצע הלילה בעיירה כלשהי שלא שמעתי עליה ואני גם לא זוכרת את שמה. היה שם פונדק. ממש ככה. ומלון מפוקפק שנאלצתי לקחת בו חדר ולהעביר בו כמה שעות. בלי שינה, כמובן עד שיהיה בוקר ואוכל לעלות על רכבת שעוצרת בתחנה הזו פעם ביום ומשם להגיע לליון ומשם להמתין עוד חמש שעות לרכבת לילה שיוצאת לא למילאנו, אלא לונציה. ככה זכיתי לא לישון שלושה לילות וארבעה ימים ולנמנם בתחנות רכבת שונות עם ווקמן וספר. הדבר שהכי רציתי זה להגיע לאן שהוא. וחיבוק.
כשהגעתי לונציה הייתה השעה חמש אחה"צ והאכסניות היו מלאות. מדובר בשנת 1986 ולא היתה אפשרות להזמין מקום מראש באינטרנט.
בסופו של דבר, הצלחתי למצוא מקום במנזר. חדר צנוע ונקי שלא לומר קר וסגפני ומעל המיטה - תמונתו של הצלוב.
מאחר ולא יכולתי להישאר שם ללילה נוסף, נאלצתי להתחיל את הבוקר בחיפוש אכסניה חדשה לישון בה.
כמה חודשים לפני כן התקבלתי ללימודי אמנות בבצלאל ומיד אחר כך נסעתי לטיול הגדול. אמא שלי שלחה לי כתבה על הביאנלה בונציה ואמרה שיעניין אותי. באותו בוקר יצאתי לחפש את הדרך לביאנלה.
הייתי לבד בונציה והלכתי לאיבוד. באחת הסמטאות ניגש אלי גבר שגילו כפול משלי ושאל אם אני צריכה עזרה. אמרתי שכן, ככה הכרתי את דלקרואה.
הוא סיפר שהוא צייר.
כשחזרתי מהרזידנסי של הכתיבה לא היה לי מושג כמה רחוקה הדרך מ"ונציה" ל "VENICE". לא הבנתי שמצפה לי תהליך פתלתל שבו האירוע ישחזר את עצמו שוב ושוב ושוב ואני אלך לאיבוד בלבירינט של היצירה הזו.
ב2017 כשעלה הקמפיין של #metoo הייתי בשיא העבודה על "חמש רגליים".
הדימויים מהביאנלה של אותה שנה הופיעו בפיד שלי בפייסבוק לצד הוידויים של מהפכת #metoo.
הבנתי שיש סיבה שבגללה לא נסעתי לונציה מאז 1986 והסיבה הזו איננה זו שסיפרתי לעצמי.
הבנתי שהאירוע שנשמר בזיכרון שלי הוא אירוע חסר שם. זיכרון מפורק שנשמר בשתי תיקיות נפרדות.
הייתי בתחילת העבודה על הספר הראשון ועדיין לא האמנתי שאצליח לסיים אותו.
אבל ידעתי שני דברים:
אחד, שאהיה חייבת לנסוע פעם נוספת לונציה.
שתיים, יש סיפור שאהיה חייבת לספר.
לא ידעתי איך ומתי ואם זה יקרה.
ואז במרץ 2020 כש"חמש רגליים" היה אמור לרדת לדפוס והעולם נעצר - קמתי בוקר אחד ושאלתי, מה עושים היום?" התחלתי לכתוב את "ונציה".
בהתחלה היו חמש ״שיחות״ שסיפרו חמישה סיפורים אמיתיים שהתרחשו בוונציה בחמשת הימים שהייתי בה. אף אחת מהשיחות לא נכנסה לספר.
מה שנשאר הוא משפט אחד:
"קשה לשכוח שם כזה".
המשפט הפותח שהוא גם המשפט שנועל את VENICE.
4.
את הפרק הרביעי ב VENICE כתבתי 10 שנים לפני.
למעשה מדובר בטקסט שנכתב בגרסתו הראשונה עבור הצבה בתערוכה "מאה שנה לרדי מייד" שאצרה רותי דירקטור במוזיאון חיפה בשנת 2013.
בתערוכה הטקסט הופיע כסדרה של 6 קולאז'ים שהוטמעו בתוך עמודי ספר אמנות על דושאן.
גם אז היה צריך להתאמץ כדי לקרוא, לחבר ולבנות את הסיפור. לצד העבודה הזו, וכחלק מההצבה, נבנתה על ידי המוזיאון קופסת עץ מחופה זכוכית שבתוכה הונח "הקלסר" עם סיכומי השיעור מבצלאל. הרדי מייד עצמו - מפוסק בכפולת עמודים צהובים. כותרת השיעור: "גלגל האופניים" של מרסל דושאן. השנה: 1989 המרצה: מוטי עומר, שם הקורס: "הכסא הריק".
בינואר 21 כשבניתי את הספר בתוך ספר אמנות, הבנתי שהטקסט הזה הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור התוכן והצורה של "ונציה".
שבוע לפני שפרצה המלחמה פרסמה רותי דירקטור שספר הפרוזה הראשון שלה ״הדרך לונציה״ עומד לראות אור. הייתי בהלם מוחלט. השם, הנושא, הסיפור. מה הסיכוי שבאותו הזמן יצאו לאור שתי "ונציות" שמדברות על עולם האמנות?
"הפרובלמטיות מתחילה עם החיבור ביניהם."
זה היה שם העבודה שהצעתי (ציטוט מתוך השיעור של מוטי עומר בו הוא מגדיר את היחס בין השרפרף לאופן) והתקבל לתערוכה בחיפה. באחת הגרסאות המוקדמות של "ונציה" היה לי רעיון להשתמש בחומרים מתקופת בצלאל בתוך הפרק ששם העבודה שלו היה "הרדי מייד", ורק מאוחר יותר קיבל את הכותרת "הערות על טכניקת עבודה".
עשיתי נסיונות לעבוד בתוך עבודה סמינריונית שכתבתי על דושאן בקורס של טלי תמיר. אבל זה לא עבד. חיפשתי דימוי שיכול לעבוד כאן מבלי לפרש את הטקסט באופן ישיר.
יום אחד, לקחתי מהמדף ספר על טולוז לוטרק, שהיה נערץ עלי בנעורי, והתחלתי לקרוא את הטקסטים המתארים את הציורים בספר.
הייתי בהלם.
כמובן שידעתי שהוא צייר רקדניות קאן קאן וזונות אבל האופן שהטקסט תיאר אותן כאובייקטים, נטולות שם וזהות. המודליסטית של הצייר היא מלצרית או רקדנית שהוא שוכב אתה בין אם היא זונה או לא, בין אם שמה ידוע או לא.
הנימה ההיסטורית-ביוגרפית-למדנית של הטקסט חשפה את הנורמה החברתית, את הלגיטימציה המזעזעת לפרסם טקסט כזה בספר אמנות משנות השמונים.
זה כל כך הכעיס אותי שהתחלתי למחוק את הטקסט וליצור ממנו טקסט משלי.
בעיקר זעזע אותי שהערצתי את האמן הזה בנעורי כי מעולם לא טרחתי לקרוא את הטקסטים האלו שהיו תמיד באנגלית.
מהכעס הזה נולד הפתרון של מבנה הפרקים בספר.
הבנתי שחוץ מהספר של פיקאסו, פרק מס 2 בו ממוקם הסיפור המרכזי, יהיו עוד 4 ספרים שאני אפעל בתוכם וכול פרק בספר יתייחס לספר של אמן אחר שהשפיע עלי מבלי שידעתי או שהכעיס אותי מבלי שהבנתי.
הרבה שנים לפני שחלמתי לכתוב או שחלמתי ולא ידעתי, לקחתי קורס ספרות באוניברסיטה שנקרא ״נשים קטנות״.
זה היה קורס אחד בודד שלקחתי כסטודנטית לא-מן-המניין. המיקום שלו בזמן היה מאוד מאתגר לשלב האמהות שהייתי בו הצריך תמרון מורכב ובכל זאת כל כך רציתי אותו שהחלטתי לעשות את זה.
לא הצטערתי.
זה היה קורס מדהים של מרצה מדהימה. קראתי בשקיקה את כל הספרים והמאמרים ואת רובם אני עדין זוכרת בבהירות. בקורס הזה הוקדש פרק לתמה "סיפורי חניכה". המסע, השבר והתובנות שהגיבורה עוברת בדרך שלה - להיות.
להיות מה?
מה שהיא בוחרת להיות.
מה שהקורס ניסה ללמד הוא: למה חשוב שנשים תכתובנה.
עדיין לא ידעתי אז על מה אני רוצה לכתוב ואיך - אבל זה היה הרגע שהבנתי - למה.
שם למדתי שכתיבה היא לא רק מילים, אלא פעולה בעולם.
5.
דלקרואה האמיתי, אם יש אדם כזה, לא תקף אותי. הזדיינתי איתו ואחר כך ברחתי ממנו. את הדמות שלו בספר בניתי משלושה גברים שונים. אחד מהם היה בחור איטלקי שיום קודם נעל אותי בחדר שסידר לי ודרש עליו תשלום. למזלי, הצלחתי להשתחרר ממנו ואת הלילה העברתי ברחוב עם ספר וווקמן כשהוא עומד ומסתכל עלי.
זו היתה הסצינה הראשונה שכתבתי. שנה לאחר מכן מחקתי אותה, ובמקומה כתבתי את הסצנה בבית המלון שבמציאות התרחשה במקום אחר ובזמן אחר.
את הדמות של האישה הצעירה ניסיתי למחוק במשך השנים עד שיום אחד ב2017 היא הופיעה על הפיד שלי. הפוסטים של קמפיין #metoo לצד תמונות מהביאנלה חיברו מחדש את הסיפור ורק אז נעמדה מולי האמת שבגללה לא נסעתי כל השנים. כשחזרתי לונציה, בסתיו 2019 זו היתה ביאנלה אחרת. לא הייתי לבד. לא הלכתי לאיבוד. הפעם כבר ידעתי שהמסע אינו נמצא מחוץ אלי. כל מה שקיוויתי היה להכיר בסיפור.
6.
כשחזרתי מאותה נסיעה מכוננת לונציה ב2019 הייתי בשיא העבודה על "חמש רגליים" וונציה שקעה לאחסון ממושך בתת מודע. אלמלא חצי שנה לאחר מכן פרצה הקורונה, ייתכן שהתהליך היה מתעכב כמה שנים. אלא שבאמצע מרץ 2020 "חמש רגליים" לא ירד לדפוס ואני התחלתי לכתוב את "ונציה".
הייתי להוטה להמשיך ליצור בז'אנר החדש שפיתחתי ולא הבנתי שבעוד אני מעכלת את ההצלחה של "חמש רגליים" שיצא במהדורה שנייה תוך 3 חודשים, אני נמצאת בפתחן של שנתיים אינטנסיביות של התמודדות עם עבודה בתוך הר הגעש המתפרץ של הטראומה. שנתיים של חרדה, לילות בלי שינה, תסכול ובדידות. שנתיים של עבודה עם לחץ של דד ליין שהיה אמור להסתיים בירידה לדפוס ב 8.10.23.
ונציה נהרתה בקורונה, היתה ברחם במהלך המחאה על ההפיכה המשפטית והודפסה כ VENICE בבית דפוס ריק באוקטובר 23.
כשניגשתי לעבוד על ונציה ניסחתי לי את המשימה הזו כמסע חניכה. כפעולה של תביעה מחדש.
ידעתי שהספר הזה יהיה חייב לכלול פרק ביצירה שלי שיש לי אתו יחסים מורכבים, אבל שאני לא יכולה להמשיך להשתיק. הציור.
מה שלא יכולתי לצפות הוא עד כמה המקום הזה כואב. עד כמה היצירה עצמה תהפוך להיות השחזור של האירוע. עד כמה בודדה ארגיש בתהליך עצמו, ועד כמה הציור הוא הטראומה, הפוסט טראומה והייצוג שלהן בו זמנית.
מה שקרה בתהליך העריכה היה בלתי צפוי.
חזרתי מהרזידנסי בתחושת ביטחון של מי שהיתה לה פריצת דרך.
ידעתי שיש לי כיוון נכון בטקסט ושהדבר הבא הוא לבנות את מערכת הדימויים. הרעיון היה לשלב עבודות מתקופות שונות ולהעמיד אותן זו לצד זו.
ישבתי שעות מול המחשב עם עשרות תיקיות דימויים פתוחות.
כאן לא הגבלתי את עצמי כי עירבתי מדיומים שונים וזמני יצירה שונים. התנאי היה שזה צריך לעבוד בכפולה. בסוף יום עבודה, אחרי שחיברתי בין ציורים, רישומים, וטקסטים הדפסתי את הכפולות כדי להתבונן בהן - לא יכולתי לשאת את הציורים. זה גרם לי בחילה וסחרחורת.
עקרתי אותם מהקומפוזיציות שיצרתי.
לא יכולתי לערוך את הספר הזה עם הציורים ולא יכולתי לערוך אותו בלעדיהם.
תהליך עבודה שבו נתתי הכרה לגוף עבודה שלם שמעולם לא הוצג הוביל להבנה שלספר הזה צריכה להיות תערוכה. שזו תהיה הפעולה שתהפוך את המהלך הזה למהלך שלם של התנגדות והשמעת קול.
פרויקט כפול של תערוכה וספר.
תערוכה שתוציא לאור את הציורים שלא ידעתי איך לספר אותם לעצמי ולעולם. בגלריה אלפרד היה קול קורא שעסק בשבר ובתקומה ממנו. וזה התאים. התערוכה תוכננה לסוף נובמבר. ובאוקטובר פרצה המלחמה.
לא חשבתי שהתערוכה תצא לאור בדצמבר, מיד עם תחילת החזרה לשגרה. ולא ידעתי איך לקשור ולחבר את הטראומות, שחלקן נשמעו דומות, מהדהדות, ומצד שני רחוקות כל כך. הרגשתי שאני לא רואה את הרלוונטיות של הצגת תערוכה בתקופה כזו.
ובכל זאת המשכתי.
וגם כאן, הכל היה הפוך, התערוכה זכתה למאות מבקרים. התגובות היו עוצמתיות. בעיקר חוויתי את תגובת הגוף של הקהל. הציורים המופשטים שחיכו עשור וחצי לצאת לאור - הפכו למובנים כי הטראומה הקולקטיבית הייתה בחוץ, נחלת הכלל וגם אישית. הספר ליד התערוכה והתערוכה ליד הספר, החלל הפיזי והחלל של האובייקט, השלימו זה את זה.
השהייה בחלל אפשרה לי לצפות בשפת הגוף של הצופים בחלל, מול הציורים ובעת העיון בספר ועזרו לי לחוות את הפרפורמטיביות של הספר ואת האירוע שקרה לי וגם לנשים אחרות שאת חלקן הכרתי ואת רובן לא.
להן הקדשתי את הספר.
טקסטים דומים
מצאת טעות בטקסט?
