רוח רפאים של שלילה עצמית יהודית מדדה בעולם וטורדת את המוחות הרופפים. יהודים מנסים לשכנע את כולם שאין להם תרבות משלהם, ושבמקרה הטוב הנָּה בבחינת נספח חינמי לעניינים מקומיים בטהרתם.

היינריך היינה — איזו הלצה גרמנית חביבה. את ההלצה הזאת נאלצו הגרמנים להסתיר מפני עצמם במשך שתים–עשרה שנים תמימות, ולטשטש את האמת במריחת דם יהודי על פניה.

האמנות היהודית חומקת בלתי נראית בין קרוביה ואינה שומעת את לחש הצללים: בני אדם, אנחנו כאן, כאן, אנחנו כאן.

לכולם מותר לא להידמות זה לזה ביצירתם מבחינת הסגנון והאופי, לכולם — פרט ליהודים. אולי מפני שכך יהיה יותר קל לגרור אותם החוצה ממעונותיהם?

ועם זאת, יהודי הוא ברייה מסתורית. מכאן — הציפייה שיהיה באמנות שלו משהו יוצא מגדר הרגיל, חדשני. כל מקום שתביט — תראה אצבע משולשת.

אך ברגע שתופיע באופק, תגיח מבית הכנסת אישיות דגולה, ראויה לספר ההישגים של האנושות — מיד יימצא לה מקום של כבוד בשורות הראשונות של הלאום השליט. יסירו ממנו את הקפוטה, יקצצו לו את הפאות — וכל זאת כדי להלל ולרומם את תרבות הילידים המקומית. והיות שתמיד יותר כדאי להיסמך על הרוב, סביר להניח שהוא ייכנע לפיתוי.

אולם יהודי, גם אם הוא תולה לו צלב על הצוואר — אינו אלא יהודי, ואין זה משנה כמה פרצופים שאולים מזקנות רוסיות הוא יאמץ לעצמו. את היהדות שלו הוא נשא, ונושא עד עצם היום הזה, בכיס היהודי המוצנע ביותר; שהרי אם הוא יהודי, לא תעקור אותו מההשתייכות הזאת אפילו במלקחת.

בריחה מהיהדות של עצמך היא מאורע שלא לפי כוחות אדם, המסתיים לעתים קרובות בניוון הפרט.

אבל נחזור לכבשים שלנו: הגיעה העת לשים קץ לוויכוחים הטרחניים במי יש לראות אמן יהודי ולמי הכניסה למקום הקדוש המפוקפק הזה אסורה.

אמנים רבים יוצרים בתחומי הנושא היהודי ומתייחסים בעניין עצום להוויה היהודית — זו שכמעט חוסלה על ידי הנאצים. איסוף כל מרכיבי חייו של העם היהודי הנו עניין מבורך.

אך האם זה עושה את האמן אוטומטית לאמן יהודי? לא ולא. תמטיקה לבדה אין די בה כדי שיופיע מה שאנחנו תופסים כאמנות יהודית.

רמברנדט חי בתוך הגטו וצייר יהודים. אלכסנדר איבנוב הציג יהודים על בדי הציור שלו במשך שנות חייו הארוכות באיטליה. דוגמאות כאלה הן רבות לאין מספר: הנושא היהודי לא ניתק את האמנים האלה מהשתייכותם התרבותית והלאומית.

כבר לפני זמן רב הפכו הנושאים היהודיים אצל האמנים לקיטש סנטימנטלי מסחרי. הנושא היהודי באמנות נעשה דוחה במידה כזאת עד שדי לנקוב בשמו — וכל הסיכויים הם שאיש לא ירצה לראות יצירה כזאת בגודל טבעי.

את תפיסת הנושא כגורם מרכזי יש להרחיק מהגיגיו של האמן היהודי. מהי, אם כן, הפעולה הממקדת? רכיב נרטיבי יכול להתקיים בתוך היצירה היהודית, אבל הוא מתחיל לעשות את המוטל עליו רק אם הוא מובנה עמוק בתוך השפה הסימבולית. עם זאת, הוא אינו חלק מהתהליך. הוא מצוי מעל לקרב האיתנים כזָרז, מבלי להשתתף בו.

שליטה חופשית בסימבוליקה המופיעה במהלך יצירת העבודה הכרחית לאמן, והאינטואיציה הנָּה הגורם העיקרי שמוביל אותו במבוך זה של מינוטאורוס. המחשבה נעשית הדמות המרכזית בהתפתחות האירועים, והמשימה המורכבת ביותר הנָּה בסיכומו של דבר פענוח הסימנים, ההקבלות והאסוציאציות שהופיעו. ואז אפילו הנרטיב הידוע והעוצמתי ביותר (התנ"כי, נניח) מתחדש ללא סוף ומתוודע אל עצמו שוב ושוב מבראשית.

מונותיאיזם, מזוכך מקישוטים אליליים, אינו מאפשר ליישן אותו ברכּוּת, לערסלו במעשיות מזרחיות.

פעם ניצלה ביזנטיון הודות לפרספקטיבה הפוכה, הודות למוסכמות הצבע ולסימטריה — היום זה האל"ף–בי"ת של האמנות בת זמננו, אבל לא כולם מבינים זאת כך, והם ממשיכים לגרור את סביבתם הממשית אל תוך האמנות בדרך אשלייתית.

אשליה — זוהי קניית שליטה על העולם הגשמי.

אשליה — זוהי צבירת הון קפיטליסטית.

והעולם גדוש ומלא ביצורים שעדיין לא נקראו בשם.

הדמיון היהודי תובע מהאמן יותר מאשר יצירת מקור בעירה סנטימנטלי המחמם את הגוף.

אמן בן זמננו חי בתוך יער ובוכה שאין לו חומרים כדי לבנות בית. והרי הציוויליזציה היהודית בנויה על הצגת השאלת הנכונות, ומעניקה לתשובות חירות אינסופית.

החירות האינסופית הזאת מאפשרת לנו להתמקד בכל עמדה של קיומנו; ואנחנו בחרנו בדבר שבלעדיו לא יוכלו להתקיים שום יצירה, שום חיפוש — זהו צחוק.

אנחנו חיים בתקופה שנעשים בה מעשי זוועה מחרידים! איך אנחנו, בני האדם, שרדנו בתנאים כאלה? מה הציל אותנו מפני ניוון? ימינו–אלה הם לא רק ימים של קניבלים. במידה רבה אף יותר זהו עידן הצחוק. עבודות של אמן צריכות להימדד על פי אחוז הצחוק הנוכח בהן.

צחוק — זוהי תקשורת עם הדומים לך.

צחוק נסתר — זוהי תמיד חידה.

צחוק גלוי — זוהי קומדיה.

הצחוק הוא סם ַמרפא, המשחרר הן את הגוף והן את הנפש.

הצחוק חיוני בכל מקום, בכל מעשי ידי אדם.

הצחוק הורס אשליות.

צחוק — זהו שוויון של בני האדם בפני החוק.

צחוק — זהו החוק.

צחוק — זהו אותו האושר שכל בני האדם מחפשים אחריו ללא הצלחה.

צחוק לדידו של אמן — זהו אותו מרכיב המדביק יחד תמונה, פסל, מיצב, מיצג או תהלוכה עייפה או עצובה או שמחה או אבסורדית ביותר.

צחוק — הוא אוונגרד.

צחוק — הוא חיים.

צחוק — הוא סימן היכר הכרחי של האמן היהודי והאמנות היהודית.