לרוע מזלו של היריד המסורתי בדיסלדורף (המתקיים מידי שנה לחילופים בקלן ובדיסלדורף) התקיים השנה יריד דומה באותו הזמן בפאריס. לכל הדעות זוהי דוגמה לתחרותיות בשוק האמנות העכשווית.

כבר במבט ראשון ניתן להבחין בהעדרן הכמעט-מוחלט של גלריות אמריקאיות, ושל רוב הגלריות האירופאיות ״המתקדמות״. אירועי אמנויות-המופע הם ספורים, ורובם מציגים שמות חדשים לחלוטין.

היריד משתרע על שני אולמות ענק בשטח הירידים שמחוץ לעיר[.] 187 הגלריות המציגות סדורות בטורים לאורך האולמות, כשבין אחת לשניה מפרידה מחיצה. באולם שלישי מתקיימים אירועים בארבעה מקומות: חדר קולנוע קטן, המקרין סרטי וידיאו וקולונע (פעולה של הגלריות וארקין, ברלין, והיין, מינכן); "Cafe Cream" בית קפה קטן עם בימה למופעים; חלל גדול להצגות תיאטרון; וכן משטח רחב בין המרכזים, בו מציג בן וארקין מברלין אוטובוס ירוק עם אינפורמציה על הפרויקט שלו ״ירוק הוא החיים״ – על שמירת הצביון הירוק של ברלין וערים אחרות. הופעות מתקיימות גם ב״קונסטהאלה״ שמברכז העיר[.]

הסיור לאורך טורי הגלריות אינו דורש זמן רב. רוב הדברים הם מן הסוג הבינוני המתאים לקהל רחב ומגוון. ה״אטרקציה״ היחידה (המגלה את האנכרוניזם של התצוגה) [היא] הביתן של גלריה פלאוארס מלונדון, בו מוצגות עבודות אנגליות מן הסוג ה״ריאליסטי״, הפעם בלבוש סוריאליסטי-אירוטי מקובל, וכן יציקות גוף, צביעתן והלבשתן כמקובל על האמריקאים האנסן ודה-אנדראה. כאן נמצאת התקהלות תמידית של קהל סקרן ואמן אנגלי המתנדב לפענח את רזיו.

בתוך בינוניות שכזאת גם הגרוע ממש מתבלט בקושי. לתחום זה אפשר לשייך את הייצוג הישראלי – גלריה ״אופקים״ (פרופס ואלרון) עם ״פולקלור״ שנראה גם בגלריות אחרות. דברים מועטים בולטים באיכותם, וכמעט שאין בולטים בחדשנותם.

הגלריות האנגליות מציגות קלסיקה מעולה: ארכיפנקו, דובופה, הוקניי, קאנדינסקי, קליי, לג׳ה, ליסיצקי, מאלביץ׳, מור[,] מונדריאן, ניקולסון, פבזנר, שויטרס, טאפייס, קריסטו, בלייק, קופילד[,] דיין, פרנסיס, ג׳ונס, קיטאי, ליכטנשטיין, מאטיס, נולאנד[,] אוליצקי, פיקאסי, ראושנברג – בקיצור – ״תולדות אמנות המאה ה-20״…

בהעדרן של הגלריות האמריקאיות והגרמניות החשובות מתבלטות הגלריות האוסטריות. גראס, קאלב וקורצה הוינאיות מציגות את שרידי האקציוניסטים הוינאיים בעבודות ישנות וחדשות. ארנולף ריינר משרבט על צילומיה של ״נערת גומי״, של עצמו ושל דיטר רוט, כולן עבודות מעולות (ויקרות); גינטר ברוס מאייר בפאסטלים אגדות על ניירות קטנים; ניטש מציג בדים מוכתמים וחבושים; דיטר רוט, בהומור אנרכיסטי בלתי נדלה, מציג ״אסמבלאז׳ים״ משפורפרות צבע, רישומים קטנים ועבודות משותפות עם ריינר[.] כמה גלריות גרמניות נותרו לפליטה.

Art and Progress מציגה אף היא קלאסיקה טובה: רישומים ובדים חדשים, יפים ופקחיים של אראקאווא; רישומי פחם בקצות האצבעות בצירוף סיפורים של רוברט מוריס; עבודות על בד ונייר של יאניס קונליס; וכן עבודות של טוומבלי, אלאפנו, ווטייר וגרינטר אוקר[.]

גלריה מארצונה מבילפלד עם אובייקטים של פאנאמארנקו, ניירות של בויס ועבודה חדש של גילברט וג׳ורג׳ – פירוק סיטואציה פואטית לשברי צילומים.

פושקר סקולימה מברלין – תערוכת יחיד של סארקיס – ״לייקה״ – סדרת צילומים של מצלמת לייקה וקטע נוף.

הוצאת מאן וקלוסר, מינכן, מציגה סדרת ליטוגרפיות חדשה של בויס, עם אלמנט דקורטיבי מאוד וארבעה ״מאלטיפלס״ שלו – דפים אפורים, בהם נקרע במרכז מעין משולש.

סטודיו אופנהיים מקלן מציג את ״האבנגארד״ הגרמני: קריסטוף קוהלהופר ק. או פאפגאן ואביהם הרוחני זיגמר פולקה, ברישומים קיטשיים במכוון על השכלות פוליטיות ונטיות ניאו-דאדאיסטיות; אולריקה רוזנבאך – עבודה ״פמניסטית״ מסדרת מודעות על סרטי קולנוע, בהן האשה היא אובייקט מיני הקורא לאלימות; קאתרינה סיפרדינג – צילומי עצמה באיפור מודגש ובסיטואציות מסתוריות; וכן שורה ארוכה של סרטי וידאו משל האמנים הללו ואחרים. זוהי גלריה הנוקטת עמדה, ובכך זוכה במקום חשוב.

סטודיו פראמארט נאפולי, מציג עבודות של דניס אופנהיים (כולל סרטים) ודוקומנטציות על מופעים שלו ושל פיזאני.

נטיה מבורכת לאספנות מתגלה באוספים של עבודות הקונסטרוקטיביסטים הרוסיים. בגלריות גמורצינסקה (קלן) וריקארד (נירנברג) ניתן לראות מעבודותיהם של מאלביץ׳, ליזיצקי, רודצ׳ינקו, טאטלין ואחרים שאקטואליותן נשמרת.

בקרן זוית של האולם הגדול מתחלקים שני מציגים בדוכן קטן״ הירחון האנגלי "Studio International" ו״אימפריית ההפצה״ של ג׳אנקרלו פוליטי איש ה-"Flash Art" האנגלי עורך מבצע החתמה מוזל, מנוהל בידי איש אחד פוליטי, לעומת זאת, יושב מוקף בנערות יפות, ומוכר את ספריו ופרסומיו, וצופה, בודאי, בעין אחת אחר כל רכילות אפשרית.

קלאוס שאטק מהיידלברג, מושך קהל רב לדוכנו[.] במשך שנים הוא מפיץ פלאקאטים, ספרות פוליטית, מאלטיפלס שלו ושל אמנים אחרים (כרגע מתקיימת תערוכה שלו בברלין המזרחית), ועתה הוא מוכר, במחירים נמוכים יחסית, צילומים וגלויות, הדפסי משי על שקיות ניילון ופלאקאטים חתומים של בויס, דפים של ברודתארס, אובייקטים של פאנאמרנקו ופלאקאטים משל עצמו. בתקופת הרוויה שאחרי הבחירות נראית מעורבותו הפוליטית כשעשוע לא מזיק; אך מחיריו, לעומת זאת, מראים אפשרות של קיום ״שוק אמנות עממי״ (מחיריו החל בעשרות וכלה בכמה מאות מרקים, לעומת האלפים ועשרות האלפים בדוכנים האחרים).

אולם מספר שלוש מוקדש לתערוכה מקיפה של ״רישומי 25 השנים האחרונות״ (מאורגנת במשותף על ידי כל הגלריות) ולשרשרת גלריות המציגות מה שנראה כ״ליגה ב׳״ (פולקלור, נאיביסטים וכו׳). בתערוכה המשותפת נראה שהגלריות העדיפו להציג את סחורתן הטובה בדוכנים. העבודות המוצגות אינן מן המעולות, ובולט העדרן של עבודות בתחום הרחב יותר של הרישום, בכל הקשור לתהליכים, סיפורים, קונצפט וכו׳. נוצרת מין בינוניות אסתטית, המנסה לגשר על קצוות לא יותר מדי רחוקים.

באשר למה שקרוי כאן kunst live; בחדרון הקולנוע הקטן, עם צילומים מתוך ״אקציון״ של אוטו מוהל, מוצגים ללא הפסקה סרטי קולנוע ווידיאו. מובן שאין אפשרות לצפות בכולם. סרטי הוידאו של ארנולף ריינר ודיטר רוט מציגים את עצמם ללא עצורים. הם משתעשעים לפני המצלמה בהדגמת פוזות או ברישומים משותפים. ריינר שהשתמש בסטילס מתוך פגישות אלה, מדריך את רוט כיצד לדרוך עליו, למשוך באוזניו ושערותיו, או ששניהם עובדים על שולחן אחד זה על רישומיו של זה, תוך שיח ושיג אישי. רוט מציג את סרטיו בסדרה "Scheissgedichtlesuhg״ (קריאת שירי-חרא). הוא יושב נינוח, לוגם בירה וקורא דקלומים חפשיים, וניכר בו שהוא נהנה.

ואלי אקספורט, אוסטרית, מופיעה עם דוקומנטציות על אירועי פולחן שביצעה, כמו הריגת צפור במים רותחים, הטבעת כפות ידיה בשעווה משני צדי הפגר[.]

אוטו מוהל, אוסטרי, הגיע סרטי 16 מ״מ על סמך Aktionen שביצע פעם מצילומים של נערות עירומות המקיימות יחסי מין כשהוא שופך עליהן אבקות צבעים, חומרי מאכל וחומרים אחרים – הוא עיבד סרט שאיכותו המעולה היא דווקא בעריכה; המעברים המהירים של קטעים קצרצרים יוצרים אפקט מיוחד של עשיה חומרית.

הוצגו גם סרטי וידאו של מיכה אולמן ("Place"), קוסטלאנץ ואחרים, וסרטים של וורהול, קריסטו, ברוס, הוקניי, לה גריס, גידאל ועוד[.]

ב״קונסטהאלה״, המוזיאון שבמרכז העיר הישנה, מציג מאוריציו קאגל מופע בשם "Bestiarium" קאגל, איש קלן, מוכר כמלחין חדשני המשתמש במוסיקה ככלי פוליטי-חברתי. בין עבודותיו המוכרות ״טאם טאם – דיאלוגים ומונולוגים למוסיקה״, ״תזמורת שני אנשים״ (המפעילים כ-250 כלים), ספרים, אובייקטים ותערוכות.

הגדרת המופע היא ״אגדות צליל על שתי במות״. השם קשור למונח עתיק, למטאמורפוזה הכפולה: אדם-חיה. לפני מספר צופים מועט, רובם תלמידיו וידידיו, מוצבות שתי במות שולחן מיניאטוריות, סגורות במסכי קטיפה. במשך ההופעה נפתחים שני המסכים לסרוגין, או בעת ובעונה אחת, ומציגים שורה של אפיזודות קצרות. רובן מגולמות על ידי חיות צעצוע ממולאות אויר עשויות פלסטיק, אותן מניעים על הבמה שלושה אנשים בחולצות קטיפה אדומות. הסצינות הן תערובת של אלימות (חיה מכה חיה, אדם מכה חיה), פאנטאסטיות (צלליות על המסך) ורומאנטיות תיאטראלית.

מאחורי הקלעים נשמעים ציליל משרוקית, ״חרחור״ ו״דיבור״ כעין אילוסטרציה לתנועה על הבמה. החיות מונעות בגולמנות, הכל לעיני הצופה, ״אשליה הופכת לאנטי אשליה, והמשחק הוא כמעט בקלפים פתוחים״ (קאגל). גם האנשים מחליפים מסכות ותלבושות ולוקחים חלק פעיל בעלילה.

הפשטות, הקיטשיות והפוליטיות החזקה של העבודות נותנות להן כוח מיוחד נראה שבקלן (ראה סטודיו אופנהיים) נוצר מרכז של עשייה ישירה, פוליטית ובלתי מתפשרת.

בשטח התיאטרון מופיעה להקת Mabon Mines מניו-יורק, בעבודה הקרויה: "The saint and the football players". בלהקה למעלה מ-20 איש, שלל אביזרים טכניים, והיא עוסקת בתופעת ״הכדורגל האמריקאי״ כמיתוס לאומי המייצג את כוח הקבוצה (לעומת כוח היחיד כבאיגרוף).

הם מפרקים לגורמים אסתטיים את חוקי המשחק ומה שנלווה אליו. הקריין קורא באיטיות ובהגזמה את חוקי המשחק והשחקנים, בלבן, מדגימים אותם. בחורה כושית שרה בהגזמה אופראית את ההמנון, 4 בחורות יוצרות בעזרת מקלות פוספור את תחום המגרש ונותנות את אות הפתיחה.

המשחק איטי ונעצר לעיתים להדגמת תנוחות (בעיקר אלימות). נשמעות קריאות הקהל, ומאוור ענק מעיף את המסכים. בהפסקה מודגמת ״התעמלות המונית״, בעוד שני ״שדרי ספורט״ משמיעים דיאלוג אופייני. השחקנים מוכנסים לאולם, שכובים על גבי מכונות חשמליות, מוטלים על הרצפה ונאספים לערימה. המכוניות מבצעות ״תרגילי סדר״. אחר כך נפתחת המחצית השניה, הדומה בעיקרון לראשונה.

מגרעתו של הספקטאקל היא אורכו, שהרי שהובן עקרון ההגזמה נראה המופע כחוזר על עצמו. Squat Theatre מהונגריה מציג את "Don Juan Von Laporallo" בלהקה 3 גברים, 3 נשים ו-4 ילדים. התפאורה – אדם קבור בשולחן חול, אבר מינו בולט וארנבות רצות על השולחן, הערוך לארוחה. על מסך הקרנה מקרינים שקופיות וסרט, והשחקנים בתלבושות מגוונות, הילדים חלקם בעירום, מציגים משחק פולחן, בו משוחזרים מהלכים מתוך הסרט. המחזה ארוך מורכב וסימבולי, הקשריו רובם אסתטיים. הקהל יושב כשראשיו מזדקרים מתוך חורים שנפערו בבד אשר נמתח על פני היציע. על בימה קטנה בתוך ה-Cafe Cream נערכים מידי יום מופעים קטנים, בתוך קהל רוחש ומלצרים מתרוצצים. רוב המופיעים צעירים לא מוכרים, וההופעות נראות כחזרות על מופעי ה-Fluxus והדאדא.

אטראקציה מיוחדת נועדה להיות הופעה של יוזף בויס ויורג ברודמאן. הקהל הרב שהתאסף וחיכה ל״מאסטרו״ צפה בענין בהכנותיו של מארק חיימוביץ, אמן אנגלי, אשר הכין מופע מקביל במקום סמוך[.]

חיימוביץ בא במיוחד מאנגליה, כדי להכין מופע שיהיה אנטיתזה לבויס, בכך שיתבסס על סביבה שלווה ורומנטית (מוסיקה + שקופיות + גוף). אך משגמר להכין את אביזריו הודיעה האחראית על המופעים ביריד שבויס כלל לא עומד להגיע. בנוסף לכך היא מנסה לשכנע אותנו ש״יראה לקהל מה היה עושה לו בא בויס״ – גישה מגוחכת המעידה על חוסר רצינות כלפי הופעות מעין אלו.

כמה גירסאות ל״העלמותו״ של בויס. לטענת האחראית, ברודמאן פיברק את עובדת בואו כדי למשוך קהל. כאשר צלצלה לבויס, יומיים לפני המועד הכחיש הלה כל שייכות לעניין. כ״עונש״ אסרה על ברודמאן עצמו להופיע.

חיימוביץ מצדו טוען שהנהלת היריד עצמה פיברקה את בואו של בויס, למען אותם צרכים בדיוק (שהרי כרטיס כניסה עולה 8 מרקים…). יש גם הטוענים שבויס עצמו יזם את הטריק.

תהיה האמת אשר תהיה – הנהלת היריד הוכיחה אזלת יד וזלזול מפתיע. זו היתה גם תמונת היריד כולו. לומר בעדינות – כדאי היה לנסוע לפאריס (אף כי גם משם הגיעו דיווחים על ״יובש״).