יציקת הפרספקס

יציקת הפרספקס בגושים או בנפחים גדולים הינה בעייתית למדי. רבים האמנים השואפים להתנסות בה, ומוותרים אחרי נסיונות בלתי-מוצלחים. אחת הסיבות – ואולי העיקרית – היא ללא ספק שעד עתה עדיין לא התגבשה שיטה ברורה לגבי יציקות גדולות מכיוון שבתעשיה אין דרישה לכך.

לקושי שבדבר תשמש עדות הערה בחוברת של חברת I.C.I. הבריטית לייצור כימיקלים הדנה בטכניקת השימוש בפרספקס לייצור קוביות שקופות המשמשות לשימור דגמים: "השיבוץ של דגמים במטיל מטקרילט (הכוונה לפרספקס המע'), הוא בעצם מעשה אמנות. וזאת למרות שאת טכניקות השיבוץ ניתן להסביר בפשטות. לא נוכל להדגיש כאן במידה מספקת עד כמה דרוש נסיון רב כדי להצליח בשימוש בטכניקות האלו" סוף ציטוט.

על אחת כמה וכמה נכון הדבר כאשר פונים ליציקה של גושים גדולים יחסית – בעלי מידות של 30X30X40 ס"מ או יותר בממוצע.

לפני שאעבור לתאור השלבים השונים של היציקה, משהו על החומר.

פולימרים ופלימור

פולימר – או מקרומולקולה (מולקולה גדולה) – היא מולקולה הבנויה משרשרת של יחידות דומות ביניהם הקשורות זו בזו. תהליך המעבר ממולקולות בודדות – מונומרים למולקולות ארוכות (פולימרים) נקרא פילמור (פולימריזאציה). זוהי פעולה כימית, ובמשך התהליך הופך הנוזל בהדרגה לגוף מוצק. דרגת הפילמור של החומר תלויה במספר המולקולות המתחברות זו בזו למולקולה אחת גדולה וארוכה. החומר המוגמר והקשה אינו בדרך כלל הומוגני והוא מכיל מולקולות בעלות אורכים שונים. כדי לעבור מנוזל למוצק יש צורך בפעולות הבאות: 1) הכנת התמיסה הגולמית; 2) הוספת הצבע והממריץ; 3) הפילמור; 4) ההקשאה; 5) העיבוד. ולהלן הפירוט:

החומר הבסיסי

חומר הגלם שלנו הוא נוזל בשם מטיל-מטקרילט-מונומר אשר ניתן לרכשו בחביות בסוכנות של I.C.I. בתל-אביב. מחירו, אשר תמיד היה גבוה, מרקיע עתה שחקים (הוא צמוד למחירי הנפט העולמי, בהיותו מוצר שלו). החומר מגיע בתוספת מייצב, חומר כימי המאפשר את הובלתו. במקרים מסוימים רצוי לסלק את המוצר מהמונומר – הכל לפי טיבו וריכוזו (ראה בחוברת ההוראות לצרכנים של I.C.I.).

בתוך המונומר מומסת כמות מסוימת של אוויר. כמות זו עשויה לגדול כאשר מערבבים דברים בתוך המונומר. אם רוצים למנוע חללים בתוצר הסופי, יש להוציא את האוויר בפעולת הרקה.

התמיסה

למונומר מוסיפים לפני היציקה כמות של פולימר בצורת פתיתים. גם חומר זה ניתן לרכוש אצל I.C.I. יחס התערובת: כ[שליש] פולימר ו-[שני שליש] מונומר – הכל לפי הצמיגות הרצויה לעבודה המתוכננת. לשם הכנת התערובת מחממים את המונומר עד לטמפרטורה של כ-90°, על פלטה חסינת-אש (אין לעשות זאת ללא השגחה!) ומוסיפים את הפתיתים תוך כדי בחישה. את הבחישה עושים בעזרת מערבל חשמלי, וממשיכים בה עד שהנוזל הצמיג מתקבל צלול לחלוטין. לתוצאה קוראים בשפת-בית-החרושת "סירופ". לסירופ מוסיפים את הצבע בצורת פיגמנטים. גם את אלה ניתן להשיג אצל I.C.I.

את הפיגמנטים ממיסים בתוך מעט מונומר לפני שמוסיפים אותם.

הממריץ

עכשיו מוסיפים לסירופ את הממריץ, אשר פועל כשדכן, המעודד את המולקולות להתחיל ולהתחבר זו עם זו. לכל שיטת פילמור קיים הממריץ שלה. נציין כאן כי קיימות שתי שיטות פילמור עיקריות: על-ידי חימום או על-ידי הקרנה בקרניים אולטרה-סגולות. לשיטת ההקרנה הממריץ הוא בנזואין. כמות הבנזואין הממוצעת הדרושה היא 0,025 גרם לקילוגרם סירופ. את הממריץ ממיסים בכמות קטנה של מונומר, קודם שמוסיפים אותו, תוך בחישה, לסירופ.

הערות:

א) יש לדייק עד כמה שאפשר בכמות הממריץ. פחות מידי – והפעולה לא תתחיל. יותר מידי – וייוצר עודף חום, עודף בועות ולעתים אפילו תיגרם הקצפה של החומר (ובמקרה זה כל העבודה יוצאת לבטלה).

ב)כמות הממריץ תלויה גם בצבעו של הסירופ. למשל הצבעים החמים, כגון אדום, צהוב, אוקר, חום ושחור מעכבים את התהליך ואז הפילמור יתחיל רק אם משתמשים בכמות כפולה (או יותר מזה) של הממריץ, הכל תלוי כמובן בריכוזו של הצבע. ככל שמשתמשים בצבע מרוכז יותר נחוצה כמות גדולה יותר של ממריץ.

היציקה

עכשיו החומר מוכן ליציקה. בדרך כלל כדאי להשתמש בתבנית מזכוכית, המאפשרת את מעבר האור, וגם יוצרת שטחים חלקים ומבריקים. כמובן, יש לזכוכית גם חסרונות ובעיקר ההגבלה לגבי הצורות האפשריות.

תיבת ההקרנה

כדי לשלוט עד כמה שאפשר על הפילמור, בונים קופסה מעץ (ראה תמונה) המשמשת תיבת הקרנה. את גודל התיבה בוחרים בהתאם לעבודות אשר רוצים לבצע. על הדפנות של התיבה מרכיבים נורות ניאון מתאימות, לפחות שתיים מכל צד. ההדלקה והכיבוי של האור נשלטים על-ידי טרמוסטט או מד חום אלקטרו-מגנטי. הקצה הרגיש של הטרמוסטט או המד חום טובל בתוך החומר, וזה נותן לאמן את האפשרות לשלוט על תקופת ההקרנה בהתאם לתוצאות אשר ברצונו להשיג.

פעולת הפילמור יוצרת גם חום וגם שינויי צפיפות הגורמים לבועות ולהתכווצות של המסה. יש איפוא להוסיף קצת סירופ במועד המתאים.

קיימת טמפרטורה מדויקת אשר בה יש להפסיק את פעולת ההקרנה לפי עובי הגוש ולפי ריכוז ומיקום הבועות הרצויות. את הטמפרטורה הזו, את המקום המדויק אשר בו יש למדוד אותה, והשימוש במד חום אלקטרו-מגנטי לשם כך – את זאת לומדים אך ורק מהנסיון ומן הכשלונות. נחוצה כאן סבלנות אין־ סופית. כמו כן קיימת הסכנה להיצמדות יתר לצדדים הטכניים, על חשבון עבודת האמנות. אם נניח שהכל, מתקדם כראוי, וכעבור יום, יומיים, שבועיים – או יותר... הכל לפי אופי וגודל העבודה, התהליך נגמר בהצלחה, והפסל התקשה, מגיעה השעה להשתמש בתנור ההקשאה.

תנור ההקשאה

את הצורה המוגמרת, בתבנית שלה — (אם זו נסדקי, אפשר ללא התבנית) מכניסים לתנור ההקשאה. תנור זה בנוי כך שיוכל להגיע לטמפרטורה של 100°, האלמנטים שלו אינם גלויים (שלא כמו בתנור לקרמיקה) וקימת בו זרימת אוויר תמידית בזמן הפעלתו. את הפסל משאירים בתוך התנור בין שלוש שעות לשלושה ימים — הכל לפי עובי העבודה (לכל 25 מ”מ שלוש שעות). הסיבה לפעולה זו היא, השארותם אחרי הפילמור, של חומרים אורגניים (בעצם בלתי מפולמרים) בשיעור של 3% מן המסה. יש לסלקם משם וזאת ניתן לעשות על-ידי חימום לטמפרטורה של 90°.

אחרי שהעבודה שהתה בתנור כנדרש, מקררים אותה בהדרגה, והתוצאה המתקבלת היא הרבה יותר צפופה וקשה מאשר לפני כן.

עתה הדרך פתוחה לכל עיבוד: ניסור, שיוף, הדבקה, חריטה וכדומה. תהליכים אלה הוסברו יפה במאמר של דודו שנהב בחוברת מס' 1.

ולסיום מגיעה תודה ליוסי ציסר, הכימאי האדיב שעזר לי בייעוצו המקצועי והתיחס בסבלנות ראויה לציון לאמנות.