טקסט כללי יותר על הסתגרויות - החל להיכתב ב- 2011 והמשיך להיכתב עד 2016) –
עכשיו (דצמבר 2024) איני יכולה לכתוב, להוסיף דבר.
סוג של הצהרת אמנית - כמה מילים על ההסתגרויות - מדוע התחלתי בפעולת ההסתגרויות?
כותרת ההיסתגרויות: "אני שוב, שוב עושה אמנות מנייר טואלט, חול ודשא " זיכרון חי של סובייקטיביות אפשרית מס. 1 – מס. 14
מ - 1999 ועד 2016 עשיתי 14 הסתגרויות.
הסתגרות יכולה להיות חדר בביתי, מרפסת, מקלט, גלריה או שטח תחום במוזיאון, פשוט מקום שאוכל לנשום בו בסדר, שיש בו אוויר .
זמן ההסתגרות: ממספר שעות עד שלושה ימים .
להסתגרות אני מביאה איתי דברים (אובייקטים) כמו: תחבושות, חוטי תיל, משחות, פלסטר, עיפרון, דבק, חתיכות בד קטנות, שק שינה, דלי, מבחנות, מכשיר ונטולין, צילומים ושאיריות של אובייקטים מהסתגרויות קודמות.
בזמן ההסתגרות אני תוחמת לי שטח מסוים שרק בו מותר לי להיות, אבל זה ממש לא במין הרואיות מריניות אברמוביצ'ית (Marina Abramovic)
שרויה במדיטציה שותקת מלאת פאתוס, כוח ו "היכנסות לתוך". עולה על סולם שעשוי מסכינים, ובמשך 12 ימים היא על בימה מיוחדת גבוהה
שנבנתה במיוחד בגלריה. וזה גם לא Tehching Hsieh (שאני אוהבת מאוד) אבל הוא נטול טקסט-מלל לגמרי ולעיתים גם לובש מדים.
כשאני "מסתגרת" ; אני לא נמצאת על שום בימה, במה ושום הגבהה, אני לא לובשת בגדים לבנים או בגדים כחולים בהתאם לאנרגיות הצבעים השונים, אלא אני לובשת רגיל, נעה רגיל ואוכלת רגיל (אטריות אורז בדרך כלל כי זה קל להכין).
יש הרבה טקסט- מלל בעבודות והוא חשוב לי, הטקסט לפעמים אינפנטילי ורטורי אבל זה בסדר.
חשובה והכרחית לי ה"רגילות" ה"טריוויאליות" , ה"כלום לא קורה", וה "סתם" .
כדי לגרש "אמנות" אני מנסה להכניס "חי".
למה?
אני הולכת למוזיאון והרבה נראה לי מת, חנוט בתוך אלגנטיות צרופה, תלוי במין buy me כרוני, ממוסגר והילתי
אני רואה צילום קרוב מידי ל- Fashion
אני רואה אמנות קרובה מידי ל- Design
בהסתגרויות אני מנסה להוציא-להראות ראש ספציפי חי, מנפיש, משמר, חווה, מאבן
בהסתגרויות אני מבקשת הגברה בלי האלהה, תשומת לב לדבר בלי הגדלה
בהסתגרויות אני מנסה שאמנות תראה משהו "חי" למרות שבלתי נמנע לה לאבן, היא מחייבת "הסתיידות" , היא לא יכולה בלי התקשות
אני מבקשת אמנות עם כמה שפחות "אמנותיות" אמנותית" בה
אני מבקשת אמנות לא קרה מידי ולא קולית
אני מבקשת אמנות שאם היא מצלמת איש מסתכל שלאיש יהיה שם
אני מבקשת פחות untitled
אני מבקשת פחות מסתורין, פחות דיסקרטיות, פחות סוגסטיביות
אני מתעקשת "קונקרטי"
אני מתעקשת "ספציפי"
אני מתעקשת "רגיל"
אני מנסה "אני" שהימצאותו מתרגלת עצמה, מתדבררת תודעתה
אני מנסה להוציא "ראש" בזמן התמללותו
אני מבקשת אמנות שלא תתבייש ותתנצל שגוף ראשון נמצא בה.
זו האמנות שאני יכולה לעשות כרגע (אני קצת אמנית מוגבלת)
אני לא מגיבה לחלל, אני נמצאת בו
זה אלמנטרי, לא פואטי
ל פ ע מ י ם אני ממש מצטערת שלא נהייתי ביולוגית, וטרינרית או עובדת סוציאלית, לפחות הייתי יכולה לעזור לחתול אחד או איש אחד, לפחות הייתי שמה משחה לדלקת ורואה שהדלקת עוברת, פה ב"אמנות- חיים" אני בחלל תפקודי משונה ותשוש, מהודהד קולות עייפים של תגובות למה שאני רואה, ומה שאני רואה "לא טוב" חי בו הרבה, וכמעט כל הזמן, ומה שאני רואה חולה, עצוב בו כל הזמן.
אני מנסה
נועה.
