חצר עם כרם זיתים

מרב שין בן-אלון בשיחה עם לזלי רובין-קונדה

ראיון לספר אמנית 

מרב שין בן-אלון: לפני מספר שנים החלטת לעשות פרויקט שכלל ביצוע של סדרת פעולות בחצר של בית מגורים בישוב פרברי קרוב לתל אביב. הפעולות בוצעו במהלך תקופה ממושכת אך לא התרחשו בפני קהל. למה בחרת לעבוד בחצר המסוימת הזו?

לזלי רובין קונדה: בחרתי בחצר הזו כי זו חצר שיש בה שילוב משונה של משטח דשא ענק ומטופח ועצי זית גדולים ועתיקים, שהם שרידים של כרם ערבי שהיה שם. הבית, שנבנה בשנות השישים בסגנון הבנייה הטיפוסי לתקופה, עומד מנותק בגבו לחצר וחיי הבית מתרחשים בלי קשר אליה.

מ: מה עניין אותך בנתק הזה ?

ל: החצר, השייכת להוריו של בן-זוגי, מהווה עבורי מקום מפגש של שתי תפיסות עולם המיוצגות על ידי הכרם המקורי והמדשאה בסגנון פרברי מערבי. זהו מעין מיקרוקוסמוס של הניגודים במציאות בה אנו חיים. הרגשתי צורך לחוות על גופי את הקשר שלי למקום -- מה מובן מאליו ומה לא.

מ: את העבודה ביצעת בין סתיו 2001 לקיץ 2002. האם פריצת האינתיפאדה באוקטובר 2001 היא שדחפה אותך להתחיל את הפרויקט ?

ל: הפרויקט התבשל אצלי הרבה זמן. אני לא רואה בפרויקט אקט פוליטי המכריז על עמדה ברורה אלא ביטוי לצורך שלי לבדוק את  היחסים המורכבים שלי עם המקום בו אני חיה. כשאני פועלת במרחב אני מנהלת דיאלוג פנימי עם שאלות של היסטוריה, צדק ובעלות. הדרך שלי היא עשייה ולא התבוננות מהצד.

מ:  נראה לי שרק אדם שלא גדל כאן יכול לראות בכרם זיתים עם משטח דשא משהו כל כך משונה ויוצא דופן. העיסוק שלך בנתק  והחיפוש אחר החיבור קשור לדעתך לעובדה שלא גדלת כאן?

ל: העיסוק בחיבור שלי לנוף לא התחיל כשהגעתי לארץ. כבר בילדותי בקנדה הייתי מודעת למורכבות הקשר בין נוף לתרבות. בטיולי באגמים ויערות של צפון אונטריו בקנדה, התעוררה אצלי שאלת השייכות שלי, כבת לתרבות של  'קנדים חדשים' -- מהגרים יהודים מאירופה -- לנוף בו גדלתי. כמו כאן, בכרם הזיתים, שהוא שריד של כפר ערבי שבעצמו נבנה על שרידי כפר קדום, גם שם יש היסטוריה של תושבים קודמים.

מ: מה היתה הפעולה הראשונה שעשית בחצר?

ל: קניתי צמר אדום והתחלתי לסרוג סוודר לאחד העצים. עמדתי במשך שעות בחום ובגשם וסרגתי ישירות על העץ. זוהי פעולה מכאנית שחוזרת על עצמה שמאפשרת מרחב חשיבה.

מ: בסריגה יש גם מרכיב של חמלה ודאגה, כאילו העץ הוא גוף חי, ישות חיה.

ל: זו הייתה הדרך שלי "לטפל" בעץ. לדאוג לו. כמו שחקלאי מטפל בעצים שלו. הסוודר שסרגתי חיבר בין הבית לחוץ. כמי שגדלה במקום קר, סריגת סוודרים היא עבורי קשר לילדות שלי; לאמי, לחמותי ולדור האמהות הסורגות.

מ: אחר כך המשכת לפעולות נוספות. האם היה לך תכנון או שדבר הוביל לדבר?

ל: אחרי שסרגתי סוודר אחד הרגשתי שמיציתי את הרעיון, אך עם זאת, ידעתי שאני רוצה להמשיך לפעול במרחב הזה. חיפשתי דרכים שונות ליצור קשר בין הבית לחצר, בין הפנים לחוץ.

באחת הפעולות עשיתי שימוש באבקת מרק עוף מהמטבח של חמותי. החומר הביתי המוכר, המיועד לבישול ואכילה, הוא למעשה חומר סינטטי כמעט לחלוטין. קניתי כמויות תעשייתיות של החומר והתחלתי לצפות את העץ עד שהקונטור של העץ השתנה והרגשתי שהחומר חונק אותו.

מ:  הפעולה הביתית, כמו ביחסים בתוך משפחה, יכולה להפך מטיפול לחנק. את מנסה להזהיר אותנו מצריכת יתר של מרק עוף, או במילים אחרות מטיפול היתר של האמא היהודייה?

ל: זו נקודה מעניינת אך אותי עניין ההיבט האקולוגי של החומרים הנתפשים כביתיים ואימהיים במובן של הזנה, ולמעשה מרוחקים מהמקור הטבעי שלהם. בפעולות אחרות השתמשתי בחומרים כמו קמח ולחם לבן שגם הם חומרי מזון מעובדים, המעוררים שאלות על משמעות המושג 'טבעי' כשמדובר ביחס שלנו לסביבה. ואפילו כרם זיתים, כמו המדשאה, הוא בסופו של דבר לא 'טבעי'.

מ:  איך נוצר החיבור שלך לטבע ולחומרים טבעיים?

ל: הצורך שלי במגע עם הטבע הוא משהו עמוק ובסיסי הנובע מחוויות ילדות שעיצבו אותי. גדלתי עם חשיפה לטבע הראשוני של  המרחבים האינסופיים של קנדה. בנעורים שלי בשנות השבעים, הושפעתי על ידי תנועת ה"חזרה לטבע" אך הבנתי עם הזמן שתפישתה הייתה קיצונית ולא מציאותית. עם השנים ראיתי שאפילו הטבע המצומצם והמתורבת שכבר אין בו את אותה פראות וראשוניות הוא עדיין טבע ומתרחשים בו תהליכים אורגאניים של התפוררות והתחדשות. בעבודותיי אני נכנסת לתוך המחזוריות הזו ואלו החומרים שלי.

מ: בחלק מהפעולות שאת עושה עם העצים את מבצעת דברים שנראים משונים או לעיתים אלימים.

ל: אין לי עניין באקט אלים. אני מחפשת את נקודת המגע בין החומרים הזמינים לגוף. התערבות חווייתית זו מובילה אותי לעיתים לסיטואציות שאולי נראות קיצוניות אך הן יותר אבסורדיות מאשר אלימות כמו, לדוגמא, להתנדנד באמצע הלילה על כיסא פלסטיק תלוי בצורה לא יציבה מהעץ. למרות שאני נמשכת לאמני גוף, כמו מרינה אברמוביץ, שהולכים עד הסוף עם העבודה שלהם, אני לא מרגישה שהקיצוניות היא חלק מהפרקטיקה שלי.

בפעולה אחרת לקחתי מצעים, בגדים ובקבוקים מהבית ודחסתי אותם לרווחים שבין הענפים. יצרתי על העץ מעין מחסן או מקלט זמני. ביצעתי את הפעולה הזו בלילה וזה עורר אצלי תחושה של בריחה, של פליטות.

מ: לאן זה מוביל אותך או במילים אחרות, מה התוצר של העשייה שלך?

ל: אני מתבטאת במדיומים שונים כמו מיצב, מיצג צילום ווידיאו אך הפעולה במקום ספציפי היא תמצית  ומרכז העבודה וממנה נובעות היצירות האחרות.  גם הספר, עם השינויים האינסופיים במהלך הכנתו, הוא  סוג של פעולה ולא רק תוצר ולכן בחרתי להשאיר אותו בפורמט לא נקי ולא סגור.

מ: למה את מתכוונת כשאת משתמשת במונח פעולה?

ל: הפעולה מתחילה בשהייה שלי במקום ובדיאלוג שלי איתו. חלק מן הפעולות  מתוכננות וחלקן מתרחשות באופן ספונטאני. הפעולה היא  מחקר, התנסות, משחק .זוהי מסגרת שבה אני מאפשרת לעצמי חופש ומרחב להקשיב ולהגיב בכל דרך.

מ: את מרבה להשתתף בפרויקטים בארץ ובחו"ל המשלבים עבודות מיצג המתרחשות באתרים ספציפיים (site-specific).

ל: כן. אני נמשכת לסוג זה של עבודה. למשל בעבודה שעשיתי בגרמניה, 18 טקסים קצרים בבניין של חדרים מרוקנים, האתר היה מבנה נטוש בתוך מחנה צבאי בפוטסדם, שליד ברלין. תוך שימוש בחומרים שאספתי באתר וביערות סביב, ביצעתי סדרה של מיצגים המתייחסים לעבר האפל של המקום ולנוכחות שלי בו כעד. בעבודות אחרות החומרים המקומיים מדברים על יחסים יותר רחבים בין גוף לסביבה. למשל, בעבודה שנקראה Branching שעשיתי בגלריות בסן-פרנסיסקו ובסן חוזה, קליפורניה, קשרתי ענפים לאמות הידיים ויצרתי הסתעפות של הידיים. בקצות הענפים קשרתי עפרונות והגרירה של היד על הקיר יצרה רישום.

מ: האופן שבו הדימוי מתחבר לפעולה הגופנית הופך להיות לב העניין עבורך. הטבע, הגוף והרישום הופכים למהות אחת.

בעבודה שעשית במסגרת התערוכה Home Sick שהתקיימה בסטודיו הרצל 29 בתל-אביב בסתיו 2004 בחרת לנטוע עצים בחדר המדרגות. במקרה זה נראה שיותר משאת מנסה להוציא את הבית החוצה, לחצר, את מנסה, למעשה, להכניס את העצים פנימה.

ל: קראתי לעבודה הזו ייעור. השם, מן הסתם, קשור עבורי לסוג הייעור המתוכנן של הקרן הקיימת. התחלתי את העבודה כשחזרתי מביקור בקנדה באותו קיץ. היה משהו נואש ומצחיק בשבילי לעבוד בתוך חדר המדרגות המתפורר והמסריח של הרחוב שלשמו יש כל כך הרבה משמעויות היסטוריות הקשורות בראשית היישוב והעיר תל-אביב. דווקא לשם הבאתי את עצי האשוח הקטנים, והכנסתי את צלילי ה'לון' -- ציפור האגמים הקנדית -- ובתוך הטיח המתפורר של הקירות צבעתי כתמים כחולים כמו מפה של אגמים באזור מיוער: מין ניסיון לאחד איכשהו את שני סוגי היערות, שני העולמות  שאני חלק מהם.

מ: באחד הימים בכרם שבחצר קשרת את כל עצי הזית לאחד העמודים בבית. כאילו העמוד הוא עוגן המחזיק את העצים במקומם. או אולי ניסית לגרום לבית להפסיק לעמוד בגבו אליהם ובאופן מטפורי לחבר את שני העולמות?

ל: הייתי רוצה שהבית יהיה רלוונטי לעצים והעצים לבית. ושהמושג "בית", במובן הכי רחב שלו, יוכל לכלול את כל האלמנטים הקונפליקטואליים של החיים פה ושל החיים שלי במקום הזה.

מרב שין בן-אלון

פברואר 2005