top of page

לאחרונה התבשרנו כי הליגה הערבית החליטה להכיר ולדון בעניין ערביי ישראל. הליגה של מדינות ואומות ערב, בניגוד לכל הציפיות, סוף סוף גילתה את העובדה שישנם בגבולות מדינת ישראל של 67׳ כמיליון ומאתיים אלף ערבים, שבט אבוד שלם שנתגלה לה, לליגה הערבית, בג׳ונגלים האינסופיים של הגליל והמשולש. בערבית יש פתגם האומר ״ שֶׁר אֵלְבָלִיָה מָא יוֹדְחֵק״, לאמור שבשעת צרה ואין אונים, דברים לא רלוונטיים יגרמו לך לצחוק.


הליגה הערבית שמזה חודשים ארוכים מנסה, ולא עולה בידה, להתכנס כדי לדון בפלישה האמריקנית לעיראק ובמצב בשטחים הכבושים, כן מצליחה להתארגן ולמצוא לה זמן באג'נדה העמוסה שלה כדי לדון בנושא הבוער כל כך - ערביי ישראל.


אותה ליגה ממש, אותה ליגה שלפני כמה שנים (רק לדוגמא), עמדו באחד מכנסיה שני שרי חוץ וגדפו וקיללו איש את רעהו, כשני דרדקים רפי-שכל. זאת שמזה חמישים שנה מתכנסת מדי שנה או מדי משבר כדי להסכים על אי-הסכמה.


זאת שעל המרקעים (מאז שהמציאו את הטלוויזיה) באיה נראים כחבורת יצורים אזוטריים שכל אחד מהם נחת זה עתה מכוכב הזוי אחר, זה עם עבאיה שחורה וזה חומה ואחר לבנה (כולן דרך אגב, רקומות בזהב אמיתי), זה במדי גנרל, גם אם סתם סמל שתפס את השלטון בכוח הזרוע וזה בחליפת ורסאצ'י מלכותית שאביו הוריש לו יחד עם התפקיד. והם, במראה זה שלהם, רק מדגישים את עומק המשבר של האומה הערבית הגדולה כך כך, מספרית וגיאוגרפית.


זאת הליגה שמצאה לנכון, סוף סוף, לדון בענייני ערביי ישראל. ומה עכשיו אם יותר לי לשאול? האם הם יחבקונו ויתנו לנו לבכות על כתפיהם האבהיות וישאלו בשלומנו ואיך עברו עלינו כל השנים האלה? ויאמרו לנו - בנינו האבודים, בירותינו מביירות ועד מרקש, מקהיר ועד מלאמה, פתוחות בפניכם לרווחה (ללא ויזה). בואו תהיו בה אורחים בני בית. ויאמרו התיאטראות שלנו והמוזיאונים שאין לנו, יהיו פתוחים בפני האמנים שמכם ותעשו כאשר תחפוץ נפשכם ואנחנו נשמע ונקשיב.


או אולי יאמרו האוניברסיטאות שלנו תקלוטנה את אלפי הסטודנטים מערביי ישראל חינם אין כסף ונלמד אתכם השכלה, פיסיקה, פילוסופיה, רפואה, משפטים, אמנות, ספרות, לתפארת המאה ה-21.

ובבתי החולים הפרוסים בכל מטר מרובע במדינותינו, ישתלמו פרחי רפואה מבניכם וילמדו רפואה מהי. מה לעזאזל יש לה לליגה הערבית להציע לנו מלבד מלל נבוב?


או שמא הם חפצים לייעץ לנו או אף להפציר רכות אך נחרצות להצטרף לאחינו הפלסטינים ולזרוק אבנים ובקבוקי תבערה כדי שסוף סוף נהיה עם אחד ונוריד מעל גבם את הנטל הכל כך כבד של עם פלסטיני חצוי לשניים. והם יבטיחו תמיכה ויתנערו ואנחנו ניצלה כאן באש הגיהנום.


עמי ערב שמצפים מהליגה שתפתור קודם כל ומעל לכל את בעיותיהם הבוערות האמיתיות. בעיית הבערות, החולי, העוני, מעמד האישה, זכויות הפרט, חופש הביטוי, חופש הדת ועוד ועוד. עמי ערב שאינם יודעים כי מצרים החזיקה ברצועת עזה לפני 67' וירדן בגדה המערבית ושאז היה אפשר להקים מדינה פלסטינית על שטח זה ללא התנחלות יהודית אחת.

עד מתי שליטי ערב יוליכו אותנו למצולות?


ערביי ישראל חיים במציאות סבוכה ומורכבת, קרועים בין זהותם הלאומית לזהותם המדינית-אזרחית. שאלה תלויה ועומדת מזה חצי מאה ושיש לשאול אותה ולנסות להשיב עליה, כאן, בחו"ל ואפילו באו"ם, אך בשום אופן לא בליגה הערבית.


ערביי ישראל היו ונותרו גשר רעוע מאוד לשלום. בעיקר משום שישראל הרשמית מגדירה אותנו כקבוצת ה סיכון, כגשר לשום מקום. אולם גם אנחנו תרמנו לא מעט לתדמית הזאת.


ערביי ישראל מפוררים למחנות רבים ומגוונים, סובלים מסכיזופרניה כרונית, קרועים תחת עול חוסר התקווה והעדר משמעות. אזרחים על תנאי בארצם ועל אדמתם. האם לליגה הערבית יש תשובות לבעיות סבוכות אלה. האם ביכולתה של הליגה לחולל מפנה במעמדנו, במשמעות חיינו כאן בתוך המדינה היהודית? סבורני שהתשובה ברורה, לא! שלילי. אזי ספרי ההיסטוריה של הליגה יציינו עוד תאריך ועוד ועידה ועוד חשיפה מוצלחת לנושא בלתי פתיר.


ובערבית יש עוד פתגם האומר "עִישׁ יָא קְדִישׁ תָא יֵגִ'יק אל חָשִׁיש", לאמר, חיה ותחכה חמור עד שיביאו העשב עד לתוך פיך. או במילים אחרות - חמור מי שמחכה לחמור לפתור לו את בעיותיו.

חמור מי שמחכה לחמור

סוג הטקסט

מאמר דעה

מקור

יפו שלי, גיליון 14, עמוד 10

נכתב ב

שנה

2004

תאריך

יוני 2004

שפת מקור

עברית

תרגום

באדיבות

זכויות

מוגש ברשות פרסום

הערות