הוא הנכד של שייח סאלח זן, שכמו מאות אחרים מבני העדה הדרוזית היגר בתחילת המאה ה-20 מג'בל אלערב שבסוריה לפלסטין. רבים מהם נתקעו אחרי הנכבה של 1948 בתוך גבולות הישות החדשה ישראל, אשר ניתקה אותם ממולדתם, והפכו ליתומים ולזרים המחפשים מולדת וזהות. רונן זן מתחקה אחר קורות חייהם של סבו ורבים מבני משפחתו וסביבתו הקרובה שמתמודדים עם תחושות של קושי, מורכבות ובלבול בעקבות ההגירה. הוא נע בין הסיפורים האישיים והמשפחתיים לבין הספירה הציבורית והלאומית. מתבונן בצילומים ביתיים של חובבים מהעבר הרחוק, קורא באמצעותם טקסטים גלויים ונסתרים, סורק, מדפיס שוב ויוצר תמונה חדשה, שבאמצעותה הוא תוהה על מהותו של מעשה התיעוד וההנצחה באמצעות הצילום, על חשיבותו ומשמעותו מבחינת הצלם, יעדיו, תפיסתו והחלטתו להקפיא רגע מסוים בזמן ובמקום כלשהם. התמונות והסרטונים שרונן זן לוכד בעדשת המצלמה הדיגיטלית טומנים בחובם תפיסה פילוסופית של אדם שזרותו היא מפלטו ומקלטו; יוצר הצופה בעולם מבעד לעדשת המצלמה, מחפש אחר האמת החבויה ברגעים שהונצחו באלבומים של צלמים לא ידועים. הוא מגלה את כוונותיו האישיות וחושף אותנו לעומק הצילום ולחשיבותו כאמצעי לתיעוד היסטורי, כזה המנציח את החולף, הרגעי והזמני. אולי מדובר בשימור הזיכרון ואולי בכלי המחבר בין העבר להווה – עבר רחוק שהסבא אבו אג'וד השאיר שם, מאחורי הגדר ושדות המוקשים, והווה חדש המחפש את עברו כדי להתגבר על הדילמה של הזרות. נחל המחפש את מקורו כדי שיוכל לזרום אל הים.
רונן זן הוא אמן מבטיח מהדור הצעיר, שנושא דאגה אישית, קולקטיבית ואף אנושית; הדאגה מפני זיהום התיעוד. זיהום מגמתי, זיהום האמת בשקר, זיהום הנפש בשנאה ובגזענות, זיהום הסביבה ברעש הצורם. השינוי המואץ וההרסני, הרדיפה אחר החומריות וההתגודדות סביב התענוגות רמסו את הפרט מתחת לרגליו של ההמון השועט, המסה האנושית המובלת ללא מודעות, שלפעמים איבדה את עצמה ואת האנושיות שלה. רונן בוחר לחמוק עם המצלמה שלו אל מחוץ למרחב תפל זה, אל מחוזות רגועים, מחוזות השקט והשלווה, שבהם האדם יכול להקשיב לקולות קדושים הבוקעים מתוכו או מהסביבה שעוטפת אותו, השוכנים הרחק מהציוויליזציה הנוצצת – ח'אן אל אחמר, מדבר שומם או שדה עשבים. שם הוא מזעזע אותנו בעובדה של חוסר היכולת להיפטר מהרעש הצורם של תופי טם-טם קמאיים, הפראיות והתאווה הגוברת של האדם לסיפוק צרכיו, שמביאות להשחתת כדור הארץ, האוויר, השמים והמים. לפעמים הוא פונה אל אלבומי המשפחה, שבהם הוא פוגש דמויות, מקומות וזמנים מהעבר, חלקם מוכרים לו וחלקם עברו מן העולם טרם הולדתו. הוא מתבונן בתמונות של אביו החוגג את נעוריו, פעם בדמות חייל הנושא בידו נשק וחובש קסדה של לוחם, שמחקה שחקני קולנוע ערבים ואחרים משנות השבעים, עם מכנסי פדלפון, שיער ארוך וחולצה שעליה ציורי פרחים בשפע צבעים בוהקים, כמעין צעקת מרד של הצעירים אז נגד ההורים ומוסדות הדת, החינוך והפוליטיקה. רונן מביא גם תמונות שלו מילדותו עם אמו, סבו ואחיו, של אמו עם כיסוי ראש דרוזי לבן מסורתי. כל אלה תמונות של המשפחה, שצלמים חובבים הנציחו בהן רגעי יום-יום כעדות לזמנים שחלפו ולא ישובו.
רונן דולה את התמונות האלה מבין דפי האלבומים, מציל אותן מהשכחה ומהאובדן, מציב אותן מול עיניו ושואל: מה אני רואה? מה הן מספרות על הדמויות שמופיעות בהן? אם איני יכול להתעלם מהן ומתוכנן, מה אעשה איתן? איך אפשר לשפר אותן ולהפוך אותן למרחב סנטימנטלי? תמונות אינטימיות קטנות ממדים הן ביוגרפיות יום-יומיות, המשקפות את החיים וחושפות עמדות ורגשות עזים אך חבויים של אנשים אהובים, שחלקם הלכו לעולמם וחלקם עודם חיים. הוא הופך אותן ליצירה אמנותית המנציחה את סיפורו האישי לעיני כל ומעוררת דיון על הבעייתיות של הצילום כתיעוד של מציאות שגרתית, שיכולה להתפוגג בגלל טכניקת דפוס משובשת. בשל כך התמונות מזמינות קריאה מחודשת, פרשנות ארעית, שהצלם האלמוני לא הביא בחשבון. כך הוא יוצר מבוכים רעיוניים ואסתטיים, הכרוכים באופני הביטוי של האמנות העכשווית ומדברים בשפה שיש לה זיקה לחדשנות שסביבנו.
רונן מודע לחלוטין למעשיו אלה. גם כאשר הוא עוסק בצילומים אישיים ומשפחתיים שנבדלים זה מזה בצורה, במקום ובזמן, הוא לא מגביל אותם לסיטואציה שבה צולמו אלא מרחיב את משמעותם ומאזכר מגמות מגוונות שאת חלקן הזכרנו לעיל, שמצטרפות למאפיינים של תקופה ושל הדמויות המוצגות בהם. אלבומים משפחתיים הם הבניה שמכוננת זיכרון קולקטיבי של בני אותה משפחה, וזירה של התרחשויות משפחתיות ושל מקרים אנושיים החורגים מהמציאות ומההיגיון. האלבומים מחברים בין ניגודים שבאים לידי ביטוי ברבדים מגוונים כגון: סוג הצילום, אופי התמונה, המניעים שמאחורי הצילום, זהות הצלמים, ממדי התמונות, צילומי שחור-לבן משנות השישים וצילומי צבע של העידן הדיגיטלי. האלבום המשפחתי הוא המפלט של רונן, השער שמוביל אותו למחוזות חדשים, שמאפשר לו חיפוש אחר החוליות החסרות ליצירת תמונה אמינה והגיונית של העבר, של קיומו בעולם הזה או של מקומות ואירועים שחווה, תוך ניסיון שנועד לכישלון לשחזר את ההוויה על פרטיה.
מתוך מודעות לשבריריות ולחולשה של הזיכרון החזותי והחושי שלנו, הוא לוקח אותנו על כנפי טכניקות הצילום, הדפוס והסריקה האלקטרונית אל מרחבים אלטרנטיביים מפתיעים, שמעניקים לנו את הזכות לדמיין נרטיב, כדי שכל צופה יוכל להבין עד כמה אנו שונים זה מזה באופן שבו אנו תופסים וקולטים את המציאות החזותית, איש-איש בהתאם למקדם התרבות, הפילוסופית וכדומה.
פעולת הפירוק של התמונה המקורית, הנושאת את האמת המוחלטת למרות כל ההסתייגויות, היא כשלעצמה חריגה מהמקובל וביטוי של התנגדות ליחס אל מעשה הצילום כאל תיעוד אמין של האירוע, המקום והזמן. בעשותו זאת רונן מטיל ספק בתיאוריה זו, או לפחות משתמש בה כדי לנער את האבק מהצילום הטיפוסי כדי להובילו אל עידן חדש ולהפוך אותו לחלק מן האמנות העכשווית. האסטרטגיה שהוא נוקט מאפשרת לו להתבונן בצילום שהורישו לו קודמיו, ללמוד את הפסיכולוגיה שלו ולנסח אותו מחדש בשפה אמנותית איכותית ומלומדת, להפוך אותו לאירוע אמנותי בפני עצמו, שאינו מסתפק בתיעוד של אירוע ספציפי במקום ובזמן מסוימים.
היצירה האמנותית של רונן זן מעצימה ומחריפה את הניכור והפרידה. התחושות מתלהטות מתוך הדרמה של פירוק חלקי התמונה המקורית לריבועים על דף A4, שמידות התאמתו לתמונה המקורית משתנות. לדוגמה, בדימוי של דוד ג'מאל עם משקפי השמש (שסובל מקוצר ראייה) נשאר דמיון רב לצילום המקורי, בעוד שחלקי התמונה האחרים נעלמים בהדרגה בשלושה שלבים. בשלב האחרון נעלם ריבוע, שמבטל סופית את תפקיד התמונה המקורית כזיכרון מחייב שראוי לזכור אותו. זהו הנרטיב המיוחד של הדור הצעיר, שנוגע בעבר של משפחתו, בגנים שקיבל ממנה ובזיכרון שכולנו נושאים מהעבר הרחוק והקרוב. רונן מחפש אחר האמת כדי לגלות שפנים רבות לה, ושכל אחד מאתנו רואה פנים אחרות בהתאם ליכולתו החזותית והמנטלית. אבל יש אמת חשובה מכל זה – והיא שהאמנות הפלסטית היא אמת שרקם הדמיון, שמעביר את האמן ובעקבותיו את הצופים אל מחוזות עלומים, למציאות בלתי מוחשית של הווה מושהה, העולה בנוכחותו על אותם רגעים שבריריים של המציאות.
