בתהליך שינוי משמעותם של השמות בלכסיקון נדחק גם המושג "רישום" אל צילו של סימן השאלה. מעטים היו ענפי האמנות הפלסטית, שזכו לכה הרבה זרי תהילה ושירי הלל כרישום הצנוע והבלתי מתימר מה לא אמרו עליו? הוא בבחינת הצצה אינטימית אל עולמו הפנימי של האמן, הוא הד פעילותם של תאי המוח, הוא דרך לימוד ושיטת התבוננות, הוא כעין תמצית טהורה שבטהורה, שכל שקר כזב והעמדת פנים לא יתכנו בו. בו, ואולי רק בו, מתגלה הוירטואוז בכל תפארת קסמיו — באותו הנף יד קלילה המותיר אחריו .קו דקיק, רגיש ומתפתל; מועט המחזיק את המרובה; השאור שבעיסת האמנות.

מאז ומעולם חשתי אי נוחות נוכח שפך נלהב ואורגזמטורי זה. אי-פעם, בימיה הטרום-ממוסחרים של האמנות, היה הרישום באמת בבחינת שלב לימוד ותרגיל הכנה. כעין שלב אימון וחימום בטרם יזנק השחקן אל מי הבריכה הקרים. מאוחר יותר במידה רבה בהשפעת פריחתם של הגלריות ולהיטותם של סרסורי האמנות ואספניה – גילו שחבוי בו קפיטל; שניתן למכור ולקנות. הזדמנתי לניו-יורק זמן קצר לאחר מותו של פיקאסו. הגלריות של המדיסון אבניו היו בטרנס פיקאסואיסטי. תחריטים, ליטוגרפיות ורישומים שלו הוצאו לאלפיהם מהסייפים, החליפו ידיים, החליפו מקומות מסתור הועברו מכספת אחת לאחרת, כש"ירוקים" נעים בכיוון ההפוך. (תמונות שמן שלו היו שם במיעוט – את אלה קשה למכור בחנויות שברחוב). פיקאסו המסכן. חלבו אותו כמו את אותה פרה שדופה שעטיניה מדולדלים. כל פיסת נייר מקרית שלו, כל קרע דף חשבון וכל שרבוט שבהסח דעת הופכים מכרה זהב לחנוונים זריזים אלה. (פיקאסו עצמו היה מודע היטב לערכה שוות הכסף של חתימתו). מחזה זה חוזר על עצמו בתערוכות רטרוספקטיביות של אמנים, אשר יצירתם היא בבחינת נכסי צאן ברזל כלכלי. קוראטורים חמורי סבר דולים מפינות הסטודיו כל פיסת נייר מעוכה וקמוטה כדי להגדיל את אוספם ולהאדירו.

אין להבין מכך שהרישום, שכל רישום, הוא בבחינת שיירים זנוחים ודחויים של מעשה האמנות הגדול. בשום אופן לא, אלא שנראה חלק נכבד מפולחן הרישום הוא תולדת תהליכי המיסחור ולהיטותם של האספנים. דף הרישום קל למכירה יותר מציור שמן או פסל. הוא חד- פעמי בניגוד להדפס, והוא נושא עמו את המגע הבלתי-אמצעי והישיר של האמן. הוא "אורגינלי" לכל הדעות, ועם זאת-מחירו זול יחסית. אמנים לא מעטים מנצלים תכונות סוציו-אקונומיות אלה עד תום.

מאז נעשה הרישום לחי בזכות עצמו, היו בנמצא אמנים, שראו בהתמודדות עמו אתגר ראשי לפעילותם היצירתית. אחרים הציבו אותו באותה מעלת חשיבות שנתנו לצבעי השמן או לאיזמל.

המאה העשרים הביאה עמה שינוי ערכים גם בתחום זה. העיסוק ההולך וגובר בסוגיות הדקדוקיות והפורמליות של האמנות, הפך את העיסוק ברישום לכעין מחקר מעבדתי בתהליכי היסוד של היווצרות היצירה. הנטיה הרווחת במאה שלנו לרציונליזציות מתוחכמות, לגילוי משמעויות טמירות, רוחניות ופסיכולוגיות, בכל שבר קו ונקודה, והלהיטות לבניית מגדלי שן שגיאים של תיאוריות מעורפלות – הביאו להדפסת מאות ספרים שנעו כאחוזי תזזית מסביב לאותו קו רישומי תמים.

במקביל, הסתמנו התיחסויות שונות אל מרכיביו העיצוביים של הרישום. פול קליי ביקש ליצור מערכת חזותית ופילוסופית כאחד באמצעותו של הקו הבודד מטיס הציב נורמה של קו עירום וזורם, שהוא תולדת התימצות המירבי. אחרים, דוגמת פיקאסו ומירו, ביקשו לחזור אל המקורות הריתמיים והמוטוריים של הרישום, בהתבססם על שרבוטיו של הילד הקטן כמודל של פעילות ישירה בלתי מבוקרת ולא מלומדה.

הרישום בארץ עבר שלבים אלה על כל גלגוליהם. החל מהרישום הכמו-אקדמאי, שנשען על המסורת הרנסנסית והבארוקית והמדגיש את מסות האור-חושך שבטבע, דרך הנוסח האימפרסיוניסטי, המלטף את העצמים שבנוף, ועד לסוגים שונים של רישום מסוגנן, המנתק עצמו בהדרגה מהאובייקט. חלק ממנו מושפע מהזרמים האכספרסיוניסטיים, הנוטים להגזמה ולעיוות, וחלקו להפשטה, המדגישה את המרכיבים השרבוטיים ומטשטשת את הגבול בין קו לכתם. בכל שלבי התפתחות אלה נותרו עדיין בעינם, הסממנים המסורתיים של מלאכת הרישום: הנייר כמצע, העפרון, הפחם או הטוש כאמצעי. משבר הזהות הופיע מאוחר יותר. במקביל להשתחררותה של האמנות הפלסטית מהמידיה המסורתית שלה, החלו אמנים לחפש דרך להעברת תכני הרישום למישורים אחרים.

נוישטיין, לדוגמא, שואל מהרישום המסורתי מרכיב אחד בלבד – את הקו. במקום להעביר קו עפרון על נייר הוא יוצר מכלול של קוים מותנים בחלל ובזמן. זהו קו שאינו קיים בחומר אלא בדמיונו של הצופה. תנועות האמן בגופוובידיו יוצרים כעין מערכת קוית המקשרת נקודות שונות בחלל. פנחס כהן-גן ואביטל גבע יוצרים קוים מותנים כאלה בחלל פחות מוגדר ופחות מוחשי, תוך קישור פיקטיבי של נקודות על פני מפה או במרחב גיאוגרפי מוסכם. כך הופכת המדרכה בקיבוץ להמשך אידאי של מסלול במוזיאון. בני אפרת משתמש בדואר כבאמצעי ל"איסוף" קוים ולקישורם המותנה של נקודות בחלל גלובלי. הוא מחבר אחר כך "קוים" אלה בתהליך של סינתזה חזותית.

תופעה אחרת (בה עסקו הרבה נוישטיין, כהן-גן, אזן, אביבה אורי ואחרים) היא יצירת מערכת כמו-רישומית ע"י קריעת הדף או ניקובו. תופעה זאת, שמקורה המוקדם בקבוצותיו של פונטנה, היא תולדת הנטיה להשתחררות מהמידיה המסורתית ולעשות הכל, "רק לא ציור". כבר בשנות הארבעים המוקדמות מדביק פונטנה אבנים על הבד מטיח בו שכבות חומר גסות, חורט ופוצע אותו ויוצר בכך מערך חזותי-ציורי, השומר אמנם, על הדימוי הציורי המקובל, אך המושג באמצעות מנגנון תפעולי שונה. לשיאו מגיע פונטנה באותה מזיגה מופלאה של עידון וברוטליות בתקופת עבודת הסכין שלו. הוא פוצע את הבד הלבן ויוצר מערכת ריתמית של חתכים, שהם ספק קו ספק כתם. גישתו זאת נשענת במידה ניכרת גם על השאיפה, שהתגלתה בבירור בחלק מהאמנות של שלושת העשורים האחרונים, להגיע אל ה"זהות היוצרת". בניגוד למטען הרציונלי והאינטלקטואלי הכבד מנשוא, שהוטל על כתפי האמנות המופשטת ע"י קנדינסקי, קליי, מוהלי-נאג'י ומונדריאן, באה הריאקציה, שביקשה לראות את היצירה כתולדת פעילות בלתי אמצעית וספונטאנית. הציור נתפס כסיסמוגרף רגיש לאורגניזם היוצר ההצהרה האמנותית מדגישה כאן את המפגש הישיר בין הפעילות האנושית לתוצאה הציורית.

ה"אקשן פיינטינג" הוא רק אחד הגילויים לכך פונטנה ניסה להשיג זאת בדרכו שלו, כשהפך את הסכין לחלק אורגני מגופו תוך "שפיכת" עצמו על הבד. עקרונות אלה מצאו הד באינוונטר עשיר של פעילויות דומות, המתבטאות בקריעה, בקימוט, בניקוב ובשאר צורות ה"רישום" של האמנים שהוזכרו למעלה.

שימוש אחר בקו מצוי בעבודותיה של יוכבד ויינפלד היא תופרת חלקי גוף וחלקי פנים, כשחוט התפירה משמש לה כ"קו" מבחינת החומר והמטאפורה כאחד המורבידיות שבעבודותיה היא בבחינת נוסח חדש לאכספרסיוניזם הישן. נשאלת כמובן השאלה, באיזו מידה עבודה זאת בחוט ובמחט משמרת עדיין את הלגיטימיות של הקו בקונטרסט הרישומי, ובאיזו מידה יש בכלל צורך להתיחס אל עבודות מסוג זה כאל "רישום"?

התשובה אינה חד משמעותית. יש מי שיטען לזריקת המילה רישום אל מדור השיכחה של ההיסטוריה. יש מי שיטען כי הדינמיקה האמנותית, שאין לה נקודת סיום, שחררה את הרישום מכבלי הקונצפציות העייפות של המסורת ונתנה לו נעורים חדשים. אחרים עשויים לטעון שכל הענין אינו רלוונטי. מושגים רבים שינו את משמעותם ולבשו תכנים חדשים. הגדרתם היא עיסוקם ותחביבם של האסתטיקנים. האמן ניזון מתקדימים מרובים ומקטעי רעיונות אותם הוא מארגן מחדש כמיטב יכולתו ובהתאם לגודל כשרונו. שיקראו לכך איך שיקראו.