top of page

 בשנת 1997-8 גרתי באמשטרדם, קיבלתי סטודיו, בית ומלגת קיום ועבודה למשך שנתיים מאקדמיית הרייקסאקאדמי. זו היתה פעם ראשונה ועד כה האחרונה שהיה לי סטודיו, פעם ראשונה שחוויתי באופן קונקרטי את המעבר בין דבר בחיים לאוביקט אמנות. את המעבר מ ______ ל _______. את המעבר מ - אובייקטים  (דברי חיים, רחוב –  Street life Things) לארטיפקטים (חפיץ אומנות, ארטי- אומנותי, פקט- מוצר). 

 פעם ראשונה שגם חוויתי את הסיטואציה הסטרילית, מבודדת, מפקיעה מהחיים שהסטודיו מנסה ליצור. נדמה היה שכדי שדברים ייראו ויוצגו הם צריכים לעבור ניקיון, שיוף, סגנּון . 


פעם אחותי אמרה לי: לא שופכים באמנות, מוזגים ולא רציתי למזוג, רציתי לשפוך. 

ה"חיים" נדמו לי כרצף תודעתי תמידי, רועש, מרעיש שכל הזמן מתרחשים בו דברים סימולטנים ופוליפונים עם המון "טקסט" ו"דיבור רפלקסיבי",


(דימוי 1 - דפי יומן, לונדון, 1994).


ואמנות כמו קפסולות סטריליות מאוהבות בהילתיות ומכריחות ניקיון. הרגשתי שאמנות לוקחת מהחיים אבל לפני שהיא "מציגה", "מראה" היא דואגת להוציא את החיים ממנה, הרגשתי שאמנות ממיתה, שאמנות עסוקה בלהמית דברים וניסיתי להחיות בה . 

היה לי תסכול תמידי בין הפער בין ה"חיים" ל"אמנות" (פער זו מילה עדינה)  והתחלתי להביא לסטודיו דברים שאספתי מהרחוב וניסיתי לתמלל, להגיד, להוציא כל משפט שהיה לי בראש ולהתעכב על כל רגע שהיה בתודעה ולתעד כל רגע שקרה לי בסטודיו או בחיים.


לדוגמה: 2 דבורים שמתו לי בסטודיו 

(דימוי 2 - מה שנשאר לי משתי דבורות בסטודיו, 1997-8) . 


קרלוס שישן אצלי רק לילה אחד (באקדמיה הסתרתי את שמו בצמר גפן),

(דימוי 3 - קרלוס ישן אצלי (לילה אחד) - 1997 ) 


משפט שחברה הולנדית, אלסקה, הקריאה לי מתוך דף ישן שמצאה.

(דימוי 4- בטן נוגעת בבטן, 1997) 


הדברים שעשיתי נהיו קטנים יותר ויותר, אפילו עשיתי עבודה עם ריס שנפל,

(דימוי 5 - ריס בקשה אני רוצה להרגיש טוב פיזית ונפשית , 1998) 


ואם הייתי מראה צילומים תמיד היה לידם משפט כלשהוא, יוסט שואל אותי אם אני רוצה לאכול אורז לבן?

(דימוי 6- יוסט שואל אותי אם אני רוצה לאכול אורז לבן, 1997)


או ליד צילום של ארקדיוש ושלי, נוסף משפט תגובה של חברה שנאמר בשיחה בינה וביני בלונדון כשהראיתי לה את הצילום, "רחל לא הבינה למה אני מצלמת ומראה סוג כזה של צילומים"

(דימוי 7- רחל לא הבינה למה אני מצלמת ומראה סוג כזה של צילומים, ארדיוש ואני , רוטרדם 1998). 


הצילום אף פעם לא הופיע כ"ללא כותרת" , ותמיד היה לידו טקסט. 

אבל, זה עדיין נראה לי פדסטרלי מידי, מגביה מידי, מוזג זהיר מידי, תר אחר בידוד האוביקט או בידוד המשפט מידי והתחלתי לעשות "הסתגרויות", אני קוראת להם: "זיכרון חי של סובייקטיביות אפשרית". מאז 1999 ועד היום (2011) עשיתי 11 הסתגרויות. בהסתגרויות אני מסתגרת בחלל מסוים, גלריה, מרפסת בית, חדר, מקלט, מוזיאון. כל חלל שיש בו מספיק אוויר לזמן מסוים שאני מגדירה מראש (משעתיים עד 3 ימים). ההסתגרות הראשונה קרתה באמשטרדם ב 1999, - W139. 

הסתגרתי שעתיים בגלריה ושתיתי מהר מרטיני רוסו, וניסיתי לכתוב כל משפט שהיה ועלה בראשי. באותה תקופה חוויתי הרבה נסיעות וטיסות ופגשתי אנשים ממקומות שונים בדרכם לארצות רחוקות אחרות והתבלבלתי. הייתי צריכה להזכיר לעצמי ששמי "נועה" ואני מ"ישראל" ועכשיו "אני" פה ב"הולנד" והחבר שלי הוא מ"פולין".

(דימוי 8-  זיכרון חי של סובייקטיביות אפשרית מס. 1 , גלריה W139 אמשטרדם, 1999) 


בהסתגרויות הראשונות הייתי צריכה אלכוהול, הייתי צריכה לשתות כדי להוציא, לשתות כדי להשתטות ושיהיה לי האומץ להשתבש. ואם רוברט פרנק הצלם הציע לי בשנת 2002 לבוא לאמריקה, "שהוא יעזור לי , שהוא יאפשר לי" , אז כשהסתגרתי במרפסת בביתי ברחוב שמעון התרסי ועל הקירות יצאו הרבה הרים של אמריקה. לאמריקה לא נסעתי בסוף, רק את הריה ציירתי.

(דימוי 9 -  הר של אמריקה, שאריות הסתגרות מס. 3 , בביתי, תל אביב , 2002). 


להסתגרויות האחרונות נוסף השם: "שוב אני עושה אמנות מנייר טואלט, חול ודשא", והן נעשו יותר "עדינות" ואינסטלישניות קלאסיות קצת אפילו, 

(דימוי 10-  מבט כללי, הסתגרות מס. 9 , מוזאון תל אביב , 2007) 


וכמעט תמיד הראיתי את המזרון שעליו ישנתי.

(דימוי 11-  המזרן עליו ישנתי, הסתגרות מס. 11, גלריה ארסנל , פולין. ) 


בהסתגרויות האחרונות, אני כבר לא זקוקה ולא יכולה לשתיה ופוחדת מהשתכרות אפילו, ואני כבר לא יכולה לכתוב בגדול בלורדים שחורים על הקיר , אני כותבת על דף שנמצא לידי ומדביקה לקיר.

(דימוי 12-  שארית הסתגרות, הם התחילו לאהוב "אמנות גופות" , לא "אמנות גוף" , הסתגרות מס. 11 , גלריה ארסנל, פולין). 


חשוב לי לשלב דיבור עצמי בתוך העבודות, או דיבור עם זה ההיפותטי שהולך לראות אותם.

(דימוי 13-  שארית הסתגרות- יש אנשים שנגעלים מהעבודות שלי - מתוך הסתגרות מס. 9 , מוזאון תל אביב, 2007). 


וחשוב לי שתהייה להם איכות אורגנית וגולמית כמה שאני יכולה גם של הטקסט שמוכל בתוכם. פעם כתבתי "שכבר גם למוחטה יש קומפוזיציה אבל תמיד תישאר גם מוחטה" (אני מקווה). 

(דימוי 14-  ועכשיו לשון - שאריות הסתגרות מס. 12, גלריית החוג לתקשורת צילומית, מכללת הדסה , ירושלים, 2011). 


ארקדיוש אמר לי שלפני הסתגרות אני מצווה על עצמי צויחה, אני מצווה על עצמי "עכשיו , תוציאי" . זה נכון, אבל זה יותר שאני מצווה על עצמי "קול, עכשיו" והקול הוא לא בהכרח צעקני . ה"פומביות" נמצאת בי ממילא. אני קצת מקנאת ברחל שהיא כבר לא צריכה נורא להתבטא ולהגיד לעולם. אני עושה התעמלות כל הזמן.

(דימוי 15- פה אני עושה התעמלות, שארית הסתגרות מס. 3, בביתי, תל אביב, 2002). 











הרגשתי שאמנות ממיתה - מי אני אם לא חתיכת מילה

הרגשתי שאמנות ממיתה - מי אני אם לא חתיכת מילה
00:00 / 01:04
סוג הטקסט

כתב עת

מקור

מתוך כתב העת היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים, גיליון 20, אפריל 2011

נכתב ב

שנה

2011

תאריך

אפריל 2011

שפת מקור

עברית

תרגום

באדיבות

זכויות

מוגש ברשות פרסום

הערות