האמנות היא תמיד הבבואה הנאמנה ביותר של תקופתה. איש בעל תכונה נפשית מיוחדת ובעל ידיעות מקצועיות, המאפשרות לו להבין ולהרגיש יצירות־אמנות, יוכל לקרוא בהן ולהכיר את תקופתן. אין הכוונה לצד החיצוני שהעין קולטת ביצירות האלו, כגון חיי האנשים, מנהגיהם וסביבתם, המובעים בתמונות או בתבליט, אלא לצד הרוחני הנובע מעמקי הנשמה והתלוי בתהליך התפּתחות המחשבה האנושית והמשמש ראי לה. דוגמא לכך יכולות לשמש לא רק תקופות שלמות והאסכולות השונות של האמנות המתאימות להן, אלא אף הניואנסים הדקים שבתוך תקופה אחת. אין זה מתיחס, כמובן, לצד הטכני או הקולוריט וכדומה, אלא להבדל שבסגנון, כי זה האחרון נובע מתוך חפּושי טעם חדש וצורות חדשות המביעים את הלך הרוח של המצב הנפשי, אשר במומנט ידוע, מתוך השטף הבלתי פוסק של התפּתחות המחשבה האנושית בכלל ושל ע ם או ג ז ע בפרט. כדי לעמוד על אמתות הדברים נסתכל נא, למשל, בהבדלים דקי־הטעם שבין יצירות ז׳וטו או מזצ׳ו, הציירים הריאליים המובהקים, אשר בקנאתם לאמת המציאותית לא נרתעו אפילו מלמסור את המכוער, לאלה של בוטיצ'לי, הצייר שהתמסר לאידיאליזציה של המציאות, הבולטת ביחוד מהגרציות הרוקדות שלו בתמונת "האביב". הדוגמאות המובאות למעלה משמשות הוכחה לא רק לקיום הקשר שבין דרגת המחשבה שבתקופה ידועה והאמנות שלה, אלא גם לקשר שבין האמנות והמולדת שלה; כי כל יצירה אמנותית נושאת עליה את חותם ה ל א ו מ י ו ת, באופן בלתי תלוי ברצון האמן ומתחת לסף הכרתו. הצד הלאומי שביצירה אינו תלוי בנושא או בתוכן שלה, כי הוא חלק בלתי נפרד של סגנונה. אפילו היצירות של ליאונרדו דה־ווינצ'י, למרות גאוניותו האוניברסלית של יוצרן, הפורצת גבולות לאומים והשואפת אל מרחבים, ולמרות שההשקפה הקוסמית תופסת אצלו את מקום ההשקפה החברותית המדינית – גם כן נושאות עליהן את חותם לאומיותו. כשרונו הענקי והיוצר לא היה מגיע בכלל לפסגתו אילמלא נולד וניזון מהקרקע הפוריה של תרבות הרנסנס שבתקופה ההיא באיטליה.

הקשר שבין האמנות וסביבתה הרוחנית מתגלה בכל חריפותו בתקופה מאוחרת יותר וקרובה יותר אלינו; האם פרצופה הרוחני של צרפת, של סוף המאה הקודמת, יכול להשתקף במשהו יותר מתאים מאשר ב"אימפרסיוניזמוס"? תרבותה האמתית של צרפת של המאה ההיא, מחשבתה, חיפושיה והישגיה בעולם האסתטיקה יצרו את האימפרסיוניזמוס כאמצעי לביטוי־פתרון הבעיות הנ"ל.

אותו הקשר שבין האמנות והסביבה הרוחנית לובש צורה פוליטית מדינית באמנות של רוסיה הסובייטית; אבל זו האחרונה, הדוגלת בתורת החמרנות, הביאה את אמנותה לדרגה חמרנית ובזה שללה ממנה את ערכה האמתי, כי אמנות אמתית היא נכס רוחני. האמנות הסובייטית, אשר קיבלה על עצמה תפקיד של תעמולה פוליטית, הפכה ל"אמנות הפרסומת", ויצירותיה הן בבחינת פלקטים המשמשים את עולם המסחר והתעשיה.

אותו הקשר המדיני (במקרה זה לאומי) מתגלה לעתים בצורה בולטת מאד, ואף על פי כן אינו גורע מערכה של האמנות, אלא להיפך, יוצר אסכולה חדשה בעלת חשיבות גדולה, כגון זו שבאיטליה הקרויה "פוטוריזמוס". בקשר עם אסכולה זו כדאי להביא קטע מ"ספור־ימי" לזאב ז'בוטינסקי :

"...אז לא הורגש עדיין באויר אף רמז קל לאותו פולחן ה"משמעת" שאחרי־כן התבטא בפאשיזמוֺס; אם נשמרו בזכרוני סימנים המנבאים גם אז את קרבתו של איזה שינוי ברוחות — עוד לא על מוסוליני היתה נבואתם כי־אם על מארינטי : על אותו הזרם הספרותי והפילוסופי שקרא לעצמו (וגם זה אך כעבור שנים אחדות) בתואר ״פוטוריזמוס״ — זרם שתפקידו ההיסטורי היה, אולי, לשמש מבוא לתנועת מוסוליני. בין חברי המתלמדים כבר הכרתי יחידי־סגולה שמחאו, במרירות ובזעם, נגד התייר הנכרי המתעקש לראות באיטליה ״מוזיאון״, בית־נכאת לשרידי היופי העבר, והמתיחס לאיטלקי החדש כאילו היה רק חלק של ה״פייזאז״: חלק נאה, אם הוא ״לאצארוני״, לבוש־טלאים ומנגן על המאנדולינה; חלק מיותר ומפריע אם הוא מנסה לבנות בתי־חרושת המקלקלים את רושם ״הפיטורסקו״ של חורבות־הקדומים. מפי יחידי־סגולה אלה כבר שמעתי: יבוא יום, ולעזאזל נשלחם, את התיירים הללו. דוקא חיינו החדשים, דוקא ארובות־העשן — זוהי איטליה האמתית; ואולי טוב יותר שנשרוף את כל התמונות מבוטיצ׳לי ועד ליאונרדו, נשבור את כל הפסלים, ועל מקום הקוליסאון נבנה בית־חרושת לתעשית נקניקים. כעין הד מוקדם נשמע ברעיונות האלה לתורת מארינטי: יפה רעש האוירון מסלסולי המנגינה הנפוליטנית, יפה העתיד מהעבר ..."

המשפט האחרון, על דבר רעש האוירון במקום המנגינה הנפוליטנית, או המשפט האחר אודות בית־חרושת לנקניקים, אין לו אותו המובן החמרני כמו ברוסיה, הוא נוצר רק מתוך הרגש הלאומי החזק, אשר פעם בלבות האנשים האלה, ומתוך התמרמרותם הגדולה על המצב הקיים; הוא רק בא לבטא את הרוח המהפּכנית, המורדת ברקבון הקיים ואשר אין לה כל מגע לתורת החמרנות ו״תכליתיותה״, לכן היא לא הרסה את הערכים האמנותיים, אלא הוסיפה עליהם חדשים.

לאיטלקים היתה מדינה ורצונם היה רק להעלותה משפל מדרגתה ועניותה לאושר ולגדולה — בו בזמן שלנו אין מדינה ועלינו להקימה. מצבנו זה, הדורש יותר מאמצים וקרבנות, הוא דוקא, מבחינה זו, כר נרחב ליצירת אמנות נשגבה החדורה כולה אש ההתלהבות הלאומית ורוויה דם קרבנות בוניה־לוחמיה — ואם אין אנו עדים כאן לאותה התופעה החשובה והנהדרת, הרי סימן שמשהו אינו בסדר אצלנו. כהסבר לעובדה מעציבה זו יכולות לבוא בחשבון רק שתי אפשרויות: או שבני עמנו אינם מחוננים בכשרון היצירה בשדה האמנות האסתטית, או שאין קיימת במולדתנו כל רוח לאומית, או איזו שהיא שאיפה מסוג זה. האפשרות הראשונה מתבטלת על ידי עצם העובדה של קיום מספר כה רב של אמנים יהודים, אשר חלק גדול מהם תופס את המקום הראשון באמנות תקופתנו. אחדים מהם, אשר אין מי שיפקפק בכשרונם הגאוני, סללו גם דרכים חדשות בנפתולי המחשבה והיצירה בשדה האמנות והעשירוה בערכים חדשים. אין לנו צורך למסור את שמות האמנים האלה, מספיק רק להזכיר אותם השמות העולים כרגע, במקרה, בזכרוננו, כגון ליברמן, ארונסון, שאגל, קוקושקה ורבים אחרים. לכן נשארת רק האפשרות השניה. ואמנם השקפה זו, שלפיה אין לנו אמנות מיוחדת המתאימה לתקופת תחיית עמנו והקמת מדינתו בגלל חוסר אותה השאיפה הלאומית ורוח ההתלהבות, הולכת ומתבססת עוד יותר אם נקח בחשבון את קיום האסכולה היהודית המיוחדת באמנות, הנושאת עליה את חותם הלאומיות, אבל לדאבוננו חותם הגלות. כי אם אמנים כמו לויטן או ליברמן לא התמסרו לאמנות היהודית המיוחדת ויצירותיהם נושאות עליהן את החותם הלאומי של ארצות מגוריהם, בגלל רוח התבוללותם, הרי אמנים כמרק שאגל מסרו את כשרונם לשרות עמם. אבל חותם הלאומיות של האמנים האלה הוא גלותי באותה המידה שגלותיות הן יצירות סופרינו שלום־עליכם, אנ־סקי ודומיהם.

כעת, בקבענו את הסיבה האמיתית לחוסר אמנות התחיה העברית, נעיף מבט על המצב הרוחני המדיני שלנו, אשר הוא, לפי כל האמור למעלה, הגורם ההכרחי והעיקרי ליצירת האמנות הזו. אינני מתכוון לנתוח פוליטי רחב, כי אין זה מתפקידו של המאמר, אלא לסקירה קטנה, או יותר נכון, ראשי פרקים על המצב הנפשי של עמנו כגורם למצב האמנות שלנו: במקום עבודה פוליטית גאה — שתדלנות גלותית מה־יפיתית; במקום התרוממות נפש וגודל לבב — שפלות וקטנות מוחין; במקום התלהבות ורוח הקרבה עצמית על מזבח האומה — שאננות וקרייריזם; במקום פעולה ומעשים — הבלגה. הבלגה וקטנטנות בכל השטחים, או יותר נכון גלות במקום חרות, — האם בתנאים כאלה יכולה לקום אמנות לאומית חפשית? אם רוצים אנו באמנות זו, צריכים אנו ליצור בשבילה קרקע מתאימה, שעליה תוכל היא להוולד ולגדול. בו ברגע שעמנו ישתחרר מהפסיכולוגיה הגלותית שלו, באותו הרגע תקום גם האמנות המתאימה לו, כי ציינו שהאמנות היא הבבואה הנאמנה ביותר של תקופתה וסביבתה; כל זמן שתמשך ״ההבלגה״ בכל שטחי חיינו הלאומיים כביכול, תמשך גם ״ההבלגה״ באמנות שלנו.

רק תקופת התחיה הלאומית האמתית תביא לנו את הכהנים הראשונים של בית־המקדש של האמנות הזו.