העיר

ייחודה של העיר יפו ברור לכל, אך כיום, בשעה שהיא נהרסת, מן הראוי לזכות אותה בכמה הערות של הספד[.]

מבחינה ויזואלית זו עיר החסרה סגנון מובהק. נכון להגדירה כערב רב של השפעות בלתי מעוכלות. זה גורלן של ערים רבות באזור והיא תוצאה של חוסר יציבות הסטורית (עכו יכולה לשמש כדוגמא נוספת).

לכל המתענין והמבין במורפולוגיה של צורות, יפו היא מוזיאון חי. המוזיאון הזה עומד להסגר. מבלי להתרפק יתר על המידה על העבר אני מבקר תכופות, משך השנה האחרונה, בין ההריסות האלה. אני מצייר את הצורות שנותרו לפליטה. זהו חיפוש ללא עתיד גם פריעת חוב לעיר שבה גדלתי. הצורות שאני מוצא רוויות בתיסכול; לפנינו עובדה פשוטה וקשה – מאז 1948 ועד היום, וגם מחר, הורסים השלטונות את העיר באופן שיטתי וקר.

בשנת 1951 נחרדנו יום אחד מפיצוצים חזקים, שנמשכו שלושה ימים. פוצצו את "השטח הגדול". כך זה החל, כך ניתנה גושפנקה רשמית לרצון ההרס החבוי. הושמדה שכונה גדולה – שיכלה להוות מקור להשראה תרבותית נכבדה. משרדי הממשלה ראו בה רק מטרד מכוער. וכרגיל במקרי השמדה, לא חסרו הטעונים ההגיוניים. אלה הסתכמו בכך כי אין דרך אחרת להשתלט על העוני והזנות, זולת השמדת משכנם. המשכנות פוצצו, העוני, הזנות והפשע נשארו למרבה הפלא.

על ההריסות ולידן, הואילו השלטונות לפרוס את ״יפו המשופצת״, שכונת אמנים עשירים בצמוד למסחור תיירי בנאלי וזול. השיפוץ הארכיטקטוני נכשל מראש, כיוון שניסה להיות טוב יותר מן המקור.

מכאן ואילך מותר היה הכל שוב חזרו הטיעונים הכלכליים המעוותים של "לא כדאי לחזק ולשמר – מוטב להרוס", על מנת לזכות בקרקע ללא בעלים, קרקע יקרה ומיותרת. קרקע זו תשאר שוממה ללא תכנית בת ביצוע עוד עשרות בשנים, ולבסוף תכוסה בכשלון האדיר של הארכיטקטורה המודרנית – השיכון.

כאן נהרס כל מה שאין בידנו להבין – הבניה המזרחית והמשתמע ממנה, צורת החיים המתאימה לאיזור והאמנות הכרוכה בכך. המחשבה שחולפת במוחי ברגע זה היא, כי תרבות ההורסת תרבות אחרת בקנה מידה כל כך גדול, ובמכוון – לא תצלח (מבחינה מוסרית ומעשית כאחת) לשמר את אשר נשאר. יתר על כן, תרבות שאיננה יודעת "לכבד את אוצרותיה היא (ככר דיזנגוף, ככר העיריה ברח' ביאליק, גמנסיה הרצליה וכד') – אין פלא שלא תצלח לטפל באוצרות של עם שנוא – למרות ההשתייכות המשותפת לאותם המקומות. ההורס רק מעניש בעצם את עצמו במו ידיו. חטיבות שלמות ונכבדות של הארכיטקטורה האירופאית הושפעו מן המזרח. בתקופה הביזנטית למדו מן המזרח שיטות לבנית כיפות חצי כדוריות על מבנה בעל צלעות ישרות דוגמא הסנטה סופיה באיסטנבול. (כפה על מתומן היא צורה עדיין שגורה באזורנו). בספרד היה לסגנון המוסלמי השפעה מכרעת, מסיבות ברורות. הגותיקה קבלה את הקשת המחודדת, אחד מיסודותיה החשובים, מן המזרח. בימינו הארכיטקטורה זנחה את העבר לחלוטין. האדריכלים, כמו הרבה ציירים, שואבים את השראתם מחוברות יוקרה של צילומים. התוצאה הישירה היא הזנחת המוחשי, המקומי – והנסיון לשפה בין-לאומית מעורר יותר בעיות מאשר פתרונות. לכן העושר של יפו נתון בידי הממסד בלבד, והוא כטוב בעיניו יעשה.

השכונה

אחד המקומות הגבוהים בתל אביב-יפו, בין רח' יפת בפסגתו, לבין שדרות ירושלים, ליד אזור הכנסיות, שכונה שנשארה כמעט כולה כמקורה. פה ושם הגיעה היד המגועלת של חברת "עמידר" האמונה על הרס וסתימת גולל. לעומתה, המכונית לא מגיעה לכאן, וגם זאת לברכה.

הטופוגרפיה יוצרת כאן, ביחד עם ההתפתחות הטבעית והבלתי מופרעת, ביחד עם הדמיון השקט של בנאים אלמוניים, סמטאות מלאות בשקט לא מצועצע, שאליו אנו כבר לא רגילים. הרחובות נחתכים בחיתוכים מפתיעים, דבר הכרחי לארכיטקטורה מן הסוג הזה, העממית במלוא מובן המילה.

צבעוניות מרטיטה – מול השמש ושמים כחולים, גווני אדום של גגות רעפים וקירות מטויחים בטיח לא צבוע, אלא מעורב באבקת רעפים טחונים. המגוון הנוצר בצורות הפשוטות הוא כמעט אין סופי. למרות האנרכיה, כביכול חוסר עצבנות, חוסר נסיון להרשים. לא יכול להיות ספק, כאשר אנו באים בעימות עם הצורות האלה, כי הרבה מאד מבנים מודרניים, וודאי שלא השיכונים מכל סוג שהוא, יכולים להתחרות בהן. וזאת לא מן הבחינה הצבעונית והצורנית והתאמתן למקום (בולדוזר לא עבד כאן) ולא מן הבחינה המקצועית. ראוי אולי להזכיר כי אחרי נפילת האימפריה הרומית ועד לגותיקה, הלכו לאיבוד הרבה מאד מן הידע המקצועי של צורות בניה ועברו מאות שנים עד שהן נרכשו בחזרה.

הבנין

בשכונה הזאת נמצאת כנסיה קופטית קטנה, אשר נבנתה בידי הקופטים עוד מהתקופה הביזנטית. מצבה, אחרי 120 שנה, מניח את הדעת. כיום היא עזובה – והיא פנינה ארכיטקטונית מכל הבחינות. כולה מגוון של צורות מעוגלות ואופיה פיסולי מבהק. לידה שורת עמודים חגיגית ופשוטה. העמוד הראשון הוא כפול עמוד רגיל צמוד לעמוד פירמידלי.

המכלול הזה, שורת העמודים, הגדר, הכנסיה ועמודיה העיטוריים על הגג, הפשטות הזאת הכמעט פרימיטיבית, מעוררת קדושה קדומה. להרבה מן הצורות האלה יש אח ודומה, בדרך לא מובנת, אף בפיסול המודרני. ליד הכנסיה נבנה בנין אכסניה גדול. בחצר הבנין, ברכת מים פתוחה וגדולה, לידה מגדל מים בזעיר אנפין בצמוד למשאבה ובאר. בחלקו התחתון הבנין עשוי מקשתות מרחביות, המזכירות את התקופה הגותית. זוהי תשלובת של קשת סרסנית ורומאית. הקשת הזאת נדירה גם באירופה, ומופיעה לעיתים ברומנסק. משום מה היא נשתמרה יותר במזרח עד למאה הנוכחית.

בקומה הבאה הקשת חוזרת, בגודל שונה, בחזית חלונות. החלונות הינם מלאכת מחשבת נגרית ונדירים ביותר ביופיים. אינני חושב שיש שני להם בכל הארץ.

מעל לקומה זו, קומת הגג מעוטרת בעמוד יחודי, דומה במעט לעמוד מעל לגג הכנסיה; כותרת זאת מזכירה כותרות הרומנסק.

זהו בנין חשוב ביותר מבחינת המורפולוגיה של הצורה, למרות שהבנין חסר אחוד סגנוני – אין שייכות כי אחוד כזה נדיר במזרח הקרוב. בחצר כמה קשתות תמיכה, מעין Flying Butresses של הגותיקה.

הסוקר בנינים אלה מבחינה צורנית, סוקר במו עיניו, ולא בספרים ורפרודוקציות, אלף שנה של התפתחות. זאת ועוד. הבחינות הסטטיסטיות והשפה הפיסולית הזאת מעמידים בספק את כל הגישות המקובלות, אחרי כמה דורות של אמנות מודרנית.

אני נזכר במקורות העממיים של פסליו של ברנקוזי. כאן לפנינו מקורות שאין אנו יודעים לקרוא ולנצל.