מבוא

בתערוכת הגמר "מוקד", במסגרת התואר השני באמנויות, הוצגו שני גופי עבודה בעלי אספקטים סוציולוגיים-אנתרופולוגיים. האחד "הסודות של ג'יין דו וג'ון דו" המתייחס לתופעת האלמונים המתים. אילו אותן.ם יחידות.ים שלא זוהו ולא אותרו על ידי משפחותיהם ונותרו אנונימיים במותם, על פי ההשערה מדובר לרוב במהגרי עבודה ומחוסרי דיור. גוף העבודות השני, "צבעי הסוואה" המתייחס לעובדי הניקיון העובדים בניקוי רחובות העיר בה אני מתגוררת. שתי קבוצות אוכלוסיה הנמצאות בשוליים, הרחק מתודעת היומיום של הציבור הישראלי.
עבודת המחקר המובאת כאן עוסקת באוכלוסיה אחת מתוך השתיים ומתמקדת בתופעת האלמונים המתים.
בכתיבת העבודה מטעמי נוחות בלבד הניסוח נעשה בלשון זכר אך ההתייחסות היא לנשים וגברים כאחד.

העבודה מהווה הצעה לאופני פעולה שונים ליצירת מגוון עבודות אמנות העוסקות בתופעה זו ומפנות אליהן את תשומת הלב באמצעות המדיומים בהם אני עוסקת- צילום, וידאו, רישומים דיגיטליים וכתיבה, בעידן שבו מבול הדימויים האינסופי ברשתות מייצר אדישות מתמדת.

הפרויקט ארוך טווח, ומבוסס על חומרים ארכיונים מתוך מאגר המשטרה האינטרנטי הישראלי, הזמין לציבור לצורך זיהוי פוטנציאלי. נקודת המוצא הייתה שאלת המחקר:

כיצד לחקור דרך עבודת האמנות תופעה חברתית זו (אלמונים מתים, לרוב מהגרי עבודה ומחוסרי דיור)  ולהעלות סוגיות הקשורות בהיבטים של אנונימיות, מבעים של שתיקה והשתקה ועבודה?

תהליך העבודה של האמן לכדי יצירת עבודת האמנות הוא חלק מהותי מעשיית אמנות, אך עם זאת נדון באופן שולי יחסית לאורך ההיסטוריה של האמנות כפי שמציינת סיגלר פרדריק (Sigler Friederike) בהקדמה לאנתולוגיה שערכה בנושא "עבודה" שיצאה בשנת 2017 [1]. סיגלר דנה בהיבטים המורחבים של המושג "עבודה" ובין היתר מתייחסת לעבודות אמנות העוסקות בפרקטיקה האמנותית ולעבודות אמנות העוסקות בנושא עבודה ותעסוקה בשוק העבודה הגלובלי, היא רואה נושאים אלה כשלובים זה בזה. בעבודה זו אתייחס בעיקר לפרקטיקה שלי כתהליך המשמש למחקר ולא פרקטיקה כנושא היצירה עצמה, אך העבודות יגעו גם בהיבטים של "עבודה" במובן החברתי והפוליטי, בהקשר של האלמונים המתים שחלקם מהגרי עבודה.

לאורך העבודה אסקור את שיטות העבודה בהן השתמשתי לצורך חקירת תופעה זו, ואת התהליכים שהובילו אותי לבחירת העבודות המוצגות בתערוכה, וכן אציג הצעות להמשך. הפרקטיקה שלי מלווה בתהליך ממושך המשלב מתודולוגיות מחקר שונות: קריאת חומרים תאורטיים, שיחות עם  גורמים רלוונטיים, התבוננות, צבירת חוויות חזותיות ורגשיות לצדן שימוש בידע מתולדות האמנות והאמנות העכשווית כשבמקביל יצירת עבודות על סמך ניסיונות מעשיים עד להבשלת העבודה המוגמרת לזמן נתון.

בבואי לענות על שאלת המחקר, אתייחס לתהליכי העבודה בפרויקט, ואדון במושגים מרכזיים הקשורים בו, ביניהם: אנונימיות, מבעים של שתיקה והשתקה, המנגנון הארכיוני, מעמד הצילום כחלק מארכיון ומושג העבודה. בנוסף, אבחן יצירות אמנות בינלאומיות העוסקות בתחומים המשיקים לנושאים אלה, ואת האופן שבו הן משתקפות בעבודת האמנות שלי.

בפרק הסיכום אתייחס לבחירות שנעשו בעקבות תהליכי העבודה, להצבה בחלל בהקשר לשאלת המחקר, ואציע מחשבות להמשך דרכי פעולה.

1. הקדמה – מידע בנוגע לאלמונים מתים בישראל

החומרים הנוגעים לאלמונים מתים נמצאו בארכיון האינטרנטי באתר המשטרה, בו מופיעים תצלומי פנים של אלמונים לאחר מותם, בזה אחר זה. תצלומים אלו, הקשים לצפייה ונושאים בחלקם סימני אלימות, מלווים  בקטגוריות ממוינות לפי אפיונים חזותיים: מגדר, האם נימול, גיל מוערך, שיער ראש ופנים, צבע עיניים, גוון עור, מבנה גוף, גובה, תיאור קעקועים ומיקומם.
לצד זאת, מופיעות מילות תיאור בפורמט פורנזי קבוע, הכולל פרטי חקירה, כגון מקום מציאת הגופה, תאריך המוות, פרטי לבוש, תצלומי קעקועים אם קיימים.
בחלק מהמקרים מופיעים גם נתונים נוספים כמו: שם אפשרי של האלמוני, השערות לגבי מדינת מוצאו, והאם נמצא מת, נפגע בתאונה או שמת במהלך טיפול רפואי. במקרה אחד צוין שהאלמוני נמצא תלוי על עץ.

במשך חודשים התבוננתי בפני דיוקנאות המתים, אלמונים שלא זוהו מעולם. קראתי את פרטיהם והורדתי את תצלומיהם למחשב. המראות נחקקו בזיכרוני, ביניהם:

אישה עם עיניים פתוחות, ללא תנועה, ראשה נוטה ימינה, שרשרת הזהב נותרה על צווארה, חולצתה תכלת, גילה צעיר.

גבר עם עיניים סגורות, שליו, כאילו חטף תנומה לרגע וראשו מונח על השקית הלבנה, רגע לפני הסגירה, כתם דם בצידו הימני מסגיר כי ייתכן שלא מת מוות טבעי. חזותו נראית אירופאית.

גבר נוסף בעיניים סגורות, לבוש בחולצת משבצות חומה, זקן עדין, שרשרת עם צלב, גם הוא בעל חזות אירופאית.

ועוד גבר, שעיניו עצומות או פתוחות למחצה, אין לדעת מהתצלום, עיניו הפצועות נפוחות וכחולות, גוון עורו כהה. ייתכן שהינו נתין אריתראי, כך נכתב, צווארו פצוע, החבל השאיר את חותמו.

בחלקם של התצלומים במאגר המשטרה ניכרים חבלות ופגיעות פיזיות, ומקריאת פרטי המקרה עולה כי מרביתם אינם תושבי ישראל. מכאן עולות שאלות לגבי נסיבות מותם, כיצד מהגרי עבודה מצאו את מותם בארץ, שכן רובם אינם בגיל מבוגר, האם קיימים נהלים בין מדינות לטיפול במקרים אלה, ומדוע לא אותרו על ידי משפחותיהם.
שאלות אלו הובילו אותי לנסות להשיג חומרים נוספים מהמשטרה ולבקש ביקור בארכיון, על מנת להבין את התופעה לעומקה, לקבל פרטים נוספים וסריקות תצלומים, שייתכן ויעוררו מחשבות נוספות לגבי אופני פעולה אפשריים. הניסיונות להשיג מידע נוסף מהמשטרה לא צלחו. (ראה התכתבות עם לשכת היועצת המשפטית/מדור תלונות ציבור ארצי וחופש מידע, עמ׳ 7-8)

במקביל, הורדתי את פרטי האלמונים לגיליונות אקסל בהם ריכזתי את מקום הימצאם, התיאורים החזותיים, השנה בה נמצאו, והאם יש ציון או רמז לסיבת הפטירה או למדינת המוצא המשוערת, בניסיון לדלות מידע נוסף. על סמך סקירת נתונים אלה עולה כי נכון להיום תועדו כ-190 מקרים של מוות בישראל של אנשים שנותרו אלמונים ולא זוהו עם מותם ובשנים שחלפו מאז.
על פי ההשערה, מדובר לרוב באזרחי מדינות אחרות, מרביתם לא נימולים וכמו-כן בתיאורי המקרה במספר לא מבוטל של אלמונים מצוין במפורש כי ייתכן והאלמוני מרומניה, רוסיה, אוקראינה, מולדובה ובמקרים מועטים מצוין כי ייתכן ומדובר בנתין מאריתראה או ממדינה אפריקאית אחרת.
רוב מקרי המוות אירעו לפני 2007, השנה בה הצטרפו רומניה ובולגריה לאיחוד האירופאי; בשנים הללו, שבין קריסת הגוש הקומוניסטי להצטרפותן של מדינות אלה לאיחוד האירופאי, היו רבים שהגיעו לישראל ממדינות מזרח אירופה מוכות העוני והועסקו כאן כמהגרי עבודה [2].

בעקבות תשובת המשטרה ובשל העדר מידע וחיסיון, אופני הפעולה שגיבשתי מבוססים על החומרים והמידע הקיימים הזמינים לציבור, ומתוך הבנה שרב הנסתר על הגלוי.
בנוסף, קריאה בדוח הכנסת משנת 2015 מצביע על ליקויים, ועולות תהיות באשר לתפקוד המשטרה ובשאלת האלמונים: האם אכן נעשו כל המהלכים הנדרשים לצורך זיהוי הגופות? באחד מסעיפי הדו״ח ישנה התייחסות למספר הגופות ומצויינות סתירות בין מספר הגופות שהגיעו למכון הפתולוגי לבין הנתונים שמסרה המשטרה [3].

ההבנה שזוהי התשתית המוגבלת הקיימת לעבודה בשלב זה, הובילה אותי להישען על הזיכרון ולחשוב על המראות שנחקקו בזיכרוני, ועל הדימויים שנותרו בי מתוך ההתבוננות הממושכת בפניהם של המתים.

2. שיטת ברטיון ושיטת גלטון לזיהוי פושעים

מראה תצלומי האלמונים המתים, המלווים בתיאורים חזותיים ברובריקות קבועות ומספר תיק חקירה, הזכירו לי קלסתרונים ותצלומי דיוקנאות של פושעים. הדמיון הזה הוביל אותי להתבונן באופני הצגת הצילומים האלה ולבדוק את האופנים שבהם תצלומים כאלו הוצגו ונצרבו בזיכרון התרבותי.
במאמרו של אלן סקולה (Allan Skula) "הגוף והארכיון", הוא מתייחס לתצלומי הדיוקן בשירות המשטרה במאה ה- 19 ויצירת ארכיוני פושעים שהתבססו על הנחות פיזיונומיות ופרנולוגיות המייחסות תכונות אופי לסממנים חיצוניים של הגוף ובייחוד הפנים והראש [4].

שיטת ברטיון, שיטת המיון של אלפונס ברטיון, "פקיד במשטרת פריז, ממציא השיטה המודרנית האפקטיבית הראשונה לזיהוי פושעים" [5]. שיטתו שילבה בשלב הראשון רישום פרטני, תיאור אנתרופומורפי, צילום והערות  נקודתיות ונוסחתיות בכרטיסייה אחת. בשלב השני ,הכרטיסיות אורגנו ומוינו במערכת תיוק מקיפה, בהתבסס על שיטות סטטיסטיות [6]. הזיהוי התבסס על 11 מדידות גופניות, תיאור מילולי של סימנים מזהים, וזוג תצלומי דיוקן: חזית ופרופיל. ארגון המדידות נעשה על פי חלוקה לממוצע ואילו שמעליו ומתחתיו [7] (ראה תמונות עמ׳ 10).

שיטת גלטון, "פרנסיס גלטון, סטטיסטיקאי אנגלי ואבי תורת האאוגניקה, פיתח שיטה של דיוקנאות  מרוכבת. …ניסה להבנות צלם אופטי טהור של הטיפוס הפלילי" [8]. דיוקנאות אלה נוצרו על ידי ריבוי חשיפות עוקבות של סדרת קלסתרי פנים שהוצבו במיקום מדויק מול מצלמה בעלת לוח בודד. כל דימוי עוקב בסדרה קיבל חלק מהחשיפה על פי חלקו היחסי מסך הדימויים באותו הסט. אם שולבו שלושה דימויי פנים, אזי כל דימוי קיבל שליש מהחשיפה, מה שיצר קווים מטושטשים סביב הדימוי הממוצע, המתפוגגים ומשאירים את התווים המשותפים. לשיטתו, הוא יצר "סטטיסטיקה תמונתית" שבה הטשטוש של קווי המתאר מסמן את מידת הסטייה של יחידים מן הטיפוס הממוצע [9].

מראות דיוקנאות הפושעים בשיטות מיון אלו, לניתוח האישיות על בסיס סממנים חיצוניים דומים למראה האלמונים המתים באתר המשטרה, הכולל בעיקרו סממנים חיצוניים ותצלום דיוקן. ניכר ההבדל בין הדימוי הישיר בשחור-לבן של ברטיון, על רקע לבן, לבין הדימוי המטושטש בחלקו בשיטת גלטון, שבו נלווית לדימוי תחושה מיסטית של מעין רוחות רפאים שהתעוררו מהעבר, מראות אלו ליוו אותי בהמשך ביצירת עבודת הווידאו.

3. המנגנון הארכיוני

שיטות המיון והקיטלוג של פושעים, לצד מראה דיוקנאות האלמונים המקוטלגים, הובילו אותי לחשוב על המנגנון הארכיוני בכללותו, ובפרט במקרה זה של האלמונים המתים, המעלה מחשבות לגבי משמעות הארכיון מעבר למאגר של אחסון מידע וקיטלוג. מצד אחד, הארכיון הוא כלי שנועד לשמירת מידע המאפשר נגישות וחשיפת מידע, לעיתים תוך יצירת היררכיה בין אילו שנגישים למידע ואילו שמודרים ממנו, אך ללא המשך פעולה ואזכורים, הנתונים נקברים תחת הקטגוריות השונות של הארכיון ונשכחים מהנרטיב העכשווי. בנוסף לכך, במקרה של האלמונים המתים, כאשר מדובר על קבוצת אוכלוסיה חלשה, הארכיון האינטרנטי שנוצר על ידי המשטרה, שמטרתו לאפשר את  זיהויים של האלמונים, אינו גם כלי הנועד לביצוע פעולה בהתאם לפרוטוקול או הליך קבוע המאפשר לצאת ידי חובה? (במקרים בהם לא נעשו פעולות להמשך חקירה מעמיקה ובדיקת ד.נ.א).

להלן מובאות התייחסויות נוספות למנגנון הארכיוני והדיוקן כחלק מדוח: במאמרו של אלן סקולה "הגוף והארכיון", הוא מתייחס להיסטוריה של צילום הדיוקן בעיקר במאה ה- 19, ולאופן שבו הארכיון והצילום שירתו זה את זה, בהתייחסו בעיקר לשתי שיטות מיון (שיטת ברטיון ושיטת גלטון), שבהן תפקידו של הצילום היה כחלק מתצלומי משטרה לצורך זיהוי פושעים, כשהצילום הפך להיות מעין תיקיית אחסון. בסוף המאה ה- 19 ניתן לראות בשימוש שנעשה במצלמה על ידי המשטרה, כהשתלבות של המצלמה "במערכת בירוקרטית-פקידותית-סטטיסטית של מרשם ומאגרי מידע. נוכל לתאר את המערכת הזאת כצורה מתוחכמת של הארכיון. המכשיר של מערכת זו אינו המצלמה אלא ארונית התיוק" [10].

רנה גרין (Rene’e Green), אמנית, כותבת ויוצרת סרטים אמריקאית העוסקת בעבודותיה בהיסטוריה של האפרו-אמריקאים, מעלה במאמרה "Survival; Ruminations on Archival Lacunae", (הישרדות; הרהורים על חוסרים בארכיון) את השאלה: באילו דרכים האופן שבו אנו  זוכרים, משננים, מארגנים ומאחסנים חוזה, באיזשהו אופן, פעולות מעשיות. היא טוענת כי ללא כל פעולה, הנתונים  עלולים להישכח במסגרת הארכיון [11].

מתוך שיחה של ז'אק דרידה בביקורו ביד ושם בשנת 1999: "כאשר ארכיון דוגמת יד ושם מוקם ומתנהל, נעשה מעשה של חסידות ושל זיכרון, כדי למנוע ש(העניין הזה) יימחק. אך בה בעת, ויש כאן שניות מחרידה, עצם מעשה הגניזה הוא זה התורם באופן כלשהו לסיווג, להפיכה ליחסי, ולשכחה. הגניזה משמרת, אך היא גם מתחילה את תהליך השכחה. ואפשר שיום אחד, והמחשבה הזו מזעזעת, יד ושם ייחשב לעוד אנדרטה אחת ותו לא. משום שהוא מוחזק, תחום באותו 'מחוץ לתחום' המאפיין ארכיונים, משום שהוא כאן בין קירות, הכול הוקלט, הוכן תקליטור מחשב, השמות נמצאים על לוחיות, ולכן משום שהוא שמור בעצם אפשר לאבד אותו, אפשר לשכוח אותו" [12].

דיוקנאות הפושעים המלווים בנתונים מספריים, והמחשבות על המנגנון הארכיוני, הובילו אותי לבחון שני אופני פעולה שיתוארו בשני הפרקים הבאים.
הראשון, ריכוז תצלומי האלמונים בגדלים זהים כשבתחתית כל דימוי מופיע מס' תיק חקירה במערך כולל, המאזכר גם מראות דיוקנאות פושעים. פעולה זו בוחנת האם נוצרת תחושת בלבול: האם מדובר בפושעים או בקורבנות? והאם היא מעלה שאלות לגבי האנשים הללו וזהותם, ועל האפשרות להתעוררות של  אמפתיה כלשהי כשהדימוי הוא חלק ממערך ארכיוני שלם.
בפעולה נוספת, הבוחנת את האמביוולנטיות של הארכיון ככלי שומר וגונז, נבנו דוחות משטרה פיקטיביים בהם מופיע תצלום האלמוני, אשר מצד אחד מייצג דמות אנושית ללא רוח חיים,  מקרה טראגי של מוות, ומצד שני הוא חלק מדו"ח יבש וקר, שבו ממלאים פרטים ומאחסנים נתונים. האם דוחות אלה מעלים הרהורים על פעולה של חיפוי וחוסר עשייה? על מילוי פרטים באופן סיסטמטי? והאם הוספת נתונים בדויים תורמת למהלך?

4. ריכוז דיוקנאות האלמונים במערך כולל המאזכר ארכיון

דיוקנאות האלמונים שנלקחו מתוך אתר המשטרה בו הם מופיעים בגדלים קבועים, רוכזו למערך כולל אחיד במקבץ שורות. הם נחתכו לגדלים זהים על פי פרופורציה של תמונת דרכון (3.5/4.5 ס"מ),  פרופורציה אחידה שמאפיינת צילומים קבועים לצרכי רישום ברשויות ממשלתיות (צילום שהיה חסר להם בעודם בחיים). מתחת לכל תצלום מופיע מספר תיק החקירה, הכולל את השנה שבה נמצא האלמוני מת. תצלומי הדיוקנאות סודרו בהתאם לסדר הופעתם באתר המשטרה.
לצורך בניית הסקיצה נלקחו 84 תצלומים מתוך כ-190, במטרה להתבונן במערך הכולל ולהרגיש את ההשפעה של דימויים אלה. ההדפסה נעשתה בהתאם לסקיצה, כאשר כל דימוי בגודל של 15/20 ס"מ, השומר על פרופורציה של תמונת דרכון ומאפיין את האחידות המופיעה באתר המשטרה (ראה תמונה עמ׳ 13).

התבוננות בדימויי המתים במערך שהינו כולל, מונוליתי וממוספר, יוצרת תחושה של ריבוי והשתייכות לקטגוריה מסוימת בתוך מערך אינדקסלי כחלק מארכיון. היחיד נבלע במערך הכולל. הדיוקנאות הדוקומנטריים הקשים למראה, חלקם במצב של פגיעה פיזית וכתמי דם עליהם, מעמתים באופן ישיר עם תופעת האלמונים המתים, אלה שנמצאים בקרבנו פגועים ואין יודעים עליהם דבר. אך גם כאן, בתוך הרצף הארכיוני המצביע על התופעה, היחיד נטמע בזיכרון הכללי, במערך הכולל של הדיוקנאות.
מגוון הדיוקנאות, הגילאים השונים, צעירים ובני גיל הביניים, חלקם בעלי מראה זר, מעורר, מצד אחד, שאלות לגבי גורלם ומוצאם, תחושת הזדהות ואמפתיה, ומצד שני חרדה ומועקה.
אופן הצגת התצלומים, שמאזכר גם צילומי משטרה של פושעים, מעורר תהיות לגבי זהותם כפושעים או כקורבנות.
בהדפסת הדימויים בלט העדר הפוקוס, הפנים מפוקסלות, כצילום שנעשה לאחר יד. הגוונים הירקרקים אדומים יוצרים מעין פסיפס צבעוני בעל כח, אך עדיין הדימויים נבלעים בתוכו. פעולת ההתבוננות החוזרת ונשנית על הדימויים המודפסים והתלויים על הקיר, לצד ההתבוננות בצופים בדימויים הללו, יצרה תחושה של רוויה, שכן הצופים לא השתהו עם הדימויים לאורך זמן. בתקופה שבה שוררת עודפות דימויים ואדישות, ייתכן שהמבט יוסט במהרה מהמראה הקשה.
כמו כן, ריבוי הדימויים הישירים והצגתם בגריד, הביאו אותי למסקנה שאופן ההצגה הנוכחי מתחקה מדי אחר פעולת המשטרה, ויוצר משטור של הדימוי ולכן אינו משאיר פתח לדמיון. על כן אפשרות זו לא התגבשה לכדי עבודה סופית. עם זאת, העדר הפוקוס והפנים המפוקסלות בשונה מתצלומי הדיוקן להם אנו מורגלים, שימש אותי ליצירת שני הדיוקנאות הסופיים. 

5. הכנת דוחות משטרה מדומים/ הדיוקן כחלק מדו"ח

אי היכולת לאמת נתונים ולקבל מידע מלא, והידיעה כי קיימים ליקויים בתפקוד המשטרה, כפי שעולה מקריאת דוח הכנסת, הובילה אותי לבחון פעולה שבה הדיוקן הוא חלק מדו"ח. לצורך כך נבנה דוח משטרה מדומה, בעל חזות של מסמך משטרתי מהימן. מצד אחד הדוח המדומה הכיל את הדימוי הקשה של האלמוני המת, ומצד שני, נבנה מרובריקות בתוך טבלאות, שבהן יש לסמן V, באופן המרמז על הפעילות הטכנית של המשטרה. בכך מתעצם הפער בין המקרה הפרטי הטרגי לבין פעולת הקיטלוג, המאפיינת ארכיונים, שמצד אחד מאפשרת מיון והתמצאות, ומצד שני במקרים מסוימים יכולה להוות סימון בלבד וגניזה.

הדו"ח נבנה על סמך דוחות משטרה שקיימים בארה"ב, בשילוב פרטים מתוך מסמכי משטרה בישראל על מנת ליצור מראה אמין. הסעיפים של התיאורים החזותיים נלקחו מתוך הפירוט המופיע באתר המשטרה, ולצידם נוספו קריטריונים שנבחרו, כמו מספר דוח פתולוגי ובדיקת DNA (על מנת להדגיש שבדיקה זו לא נעשית בפועל). תיאור המקרה כלל פרטים אישיים כפי שהופיעו באתר המשטרה ולהם נוספו פרטים טכניים מומצאים: נוהל חתימה, סיבת המוות (נתון בדוי המעורר שאלות), תצלום האלמוני ששובץ בראש הדו"ח ומספר תיק החקירה (ראה דוחות משטרה מדומים , עמ׳  16-18).

מהתבוננות בדוחות אלה, התעוררה בי תחושת אי נוחות. הצגת הדיוקנאות והשימוש בהם כחלק מדו"ח היו דומים מדי לתהליך הבירוקרטי שבו נוהגת המשטרה. השימוש בפרטים בדויים ייתכן שאינו ראוי ואינו אתי כאשר מדובר באלמונים מתים. הצגת תצלומי המתים לצד תיאורים בפורמטים קבועים, אינה בהכרח מעוררת סקרנות או שאלות משמעותיות לגבי פעולת הקיטלוג בהתייחסות למצבם של האלמונים, או שאלות לגבי תפקוד המשטרה. במקום לעורר אמביוולנטיות, מתקבל מראה קר ומנוכר. מההתבוננות עולה כי דווקא ריבוי המידע הטכני מגביל את הדמיון והייתי רוצה לייצר פעולה אמנותית שתאפשר מקום רב יותר למחשבה, דמיון ופרשנות פתוחה.
מתוך הדוח בלט בהיעדרו שם האלמוני, וכן בלט השימוש התחבירי בצורת הסביל בתיאור פרטי מקרי המוות.  שני אלו הובילו אותי להעמקה נוספת בשאלת האנונימיות ובמשמעות של צורת הסביל, וכן בדיוקן עצמו.

6. ייצוגים של דיוקן באמנות בינלאומית

תרזה מרגוליס (Teresa Margolles)

תרזה מרגוליס, שנולדה ב- 1963 במקסיקו, נחשבת כיום מהאמניות החשובות העוסקות בקונפליקטים חברתיים, מגדריים ופוליטים, המלווים באלימות ובמוות. בשתי עבודותיה המתוארות כאן היא מתייחסת לתופעת רצח וחטיפת נשים במקסיקו, כאשר אופן ייצוג הדימויים בינהן שונה. בעבודה הראשונה היא מתייחסת למקרה רצח יחיד שבו יש ייצוג לדמות אחת, קרלה, טרנסקסואלית עובדת מין, שהוכתה למוות בהיותה בת 64 (ראה עמ׳ 19).  לעומת זאת,  בעבודה השנייה, "חקירות" היא מציגה ריבוי דימויים של שלטי נשים נעדרות במקסיקו [13] (ראה עמ׳ 20).

תומס רוף (Thomas Ruff)

תומס רוף, צלם גרמני יליד 1958, העוסק בשאלות הקשורות במדיום הצילום וחקירת הדימוי בתרבות העכשווית. בסדרת הדיוקנאות הידועה שלו משנות ה-70 ואילך, המצולמת בסגנון תצלומי דרכון ומודפסת בפורמט גדול, נחשפים כל פרטי הפנים. הדיוקנאות נראים כמעט היפר ריאליסטים, המראה הטבעי והבעת הפנים הניטרלית, האור והרקע המשיגים מקסימום אובייקטיביות. אלה מזמנים את הצופה לערוך השוואה עם תצלומי דרכון או תצלומי משטרה. עם זאת, הפורמט הגדול והדיוק הצילומימערערים על פרמטרים צילומיים קונבנציונליים כמו דמיון, זיהוי ותיעוד, ומציגים דיוקן בעל נוכחות מוארת , הנע בין משיכה לפגיעות ובין אינטימיות למצוקה [14] (ראה עמ׳ 21).

און קווארה ( On Kawara)

בסדרת העבודות Thanatophanies ("מסכות מוות") מ 1955-56 של האמן היפני און קווארה ( 1932-2014),  מופיעים דיוקנאות בשחור לבן, חלקם נראים בדיוניים ומוזרים, נעים בין דמות אנוש לפנטזיה, חלקם מפחידים ודמוניים, דמויות כלאיים המתמזגות וכמו נמסות לתוך הרקע. באסתטיקה החזותית של העבודות ביקש קווארה לערער את הטבע הבסיסי של החברה הקפיטליסטית,  בכך שיעורר בצופה תחושה של תסיסה, חתירה להגשמה עצמית ונקיטת פעולה. הצילום נוכח באופן חלקי, ויוצר זיקה מסוימת למציאות, אך ההקשר לאירוע קונקרטי נחתך – קווארה מערבל את הדימויים עם ציורים בדויים, מטשטש את הגבול בין תיעוד להמצאה (ראה עמ׳ 22).

המבקר סאסאקי קיצ'י (Sasaki Ki’ichi) שיבח את הסגנון המאיים והמזעזע של קווארה כמרענן, דווקא משום שהוא מניע את הצופה, מתנער מהעגמומיות של ההומניזם האידיאליסטי, ובמקום זאת מביט באופן קר על הדברים והאנושיות כ"חומרים ערומים" [15].

עבודותיהם של שלושת האמנים, העוסקות באופני ייצוג שונים של דיוקן, תרמו והשפיעו על אופני הפעולה שהובילו ליצירת העבודות המוצגות בתערוכת הגמר. בעבודה אחת בתערוכה מוצגים שני דיוקנאות, של גבר ואישה. מהעבודה של תרזה מרגוליס עלתה בי המחשבה לבחור דימויים בודדים המייצרים אינטימיות, ויכולים לפעול כמעין כתצלום זיכרון, מעין אנדרטה. הבחירה בפורמט אנכי מאזכרת את המבנה האנכי של תצלומי האלמונים באתר המשטרה, ומרפררת לתצלומי הענק דמויי דרכון המזוהים כל כך עם תומס רוף. אך בניגוד אליהם, הדימויים כאן הם  נעדרי פוקוס ומפוקסלים, דבר המדגיש שאלו נעשו לאחר יד.

דימויי הכלאיים של און קווארה, שנראים כמתפוגגים ונעלמים, הובילו והשפיעו על יצירת עבודת נוספת, עבודת וידאו, הבנויה מרישומים דיגיטליים ההולכים ומתפוגגים בהדרגה, כמעין הד לאלמונים שמבליחים לרגע ונעלמים.

7. "הסודות של ג'יין דו וג'ון דו" (2021) / שני דיוקנאות של גבר ואישה

שני צילומי המשטרה המוגדלים נלקחו מתוך אתר המשטרה. נבחרו שני דיוקנאות, האחד של גבר והשני של אישה, שניהם צעירים יחסית, פניהם ללא סימני אלימות. הם מאפשרים לצופה תחושת הזדהות ואמפתיה, שכן הם יכולים להיות כל אחת ואחד מאיתנו. התצלומים נעדרי פוקוס בהדפסות מוגדלות מפוקסלות, פרט שבלט בהדפסת מערך הדימויים ומדגיש את איכותו הירודה של התצלום, מצולמים "שאין צורך" למקד בהם את המבט בשונה מתצלומי הדיוקנאות החדים המצולמים על ידי אמנים מוכרים. הדימוי האנכי שומר על הפרופורציות של תצלום דרכון, ועל צורתו הפורמליסטית של הדיוקן בארכיון המשטרה.
שני הדימויים מוצגים זה לצד זו, בשם המזוהה בארצות הברית ובעולם עם אלמונים מתים: ג'ון דו (John Doe)  לגבר וג'יין דו (Jane Doe) לאישה, כמעין מחוות זיכרון לאלו ששמם לא נודע ומצאו את מותם בישראל, ונקברו כאלמונים (ראה תמונה עמ׳ 23).

המראה החזותי הכולל של ריבוי דימויים, הכמעט מופשט, הוביל לבחירה להציג שני דימויים בלבד של צעירים שחייהם נגדעו, וההדפסה הגדולה יחסית גם מדגישה את נוכחותם ומייצרת נראות של דיוקן בעל חשיבות. המסגור בצבע שחור, המזוהה עם אבל, והזכוכית המגינה על התצלום, בדומה לתצלומי משפחה או תצלומים של יקירים שנפטרו, מייצרים תחושת אינטימיות וסקרנות לגבי זהות האנשים הללו, וכיצד מצאו את מותם בגיל צעיר, ובכך מאפשרת גם הפניית תשומת לב לתופעה כולה. הכותרת מסגירה את אלמוניותם, היותם ללא שם, אנונימיים. המילה "הסודות" הנילוות לכותרת העבודה מייצרת סקרנות נוספת ומעוררת מחשבות לגבי הלא נודע.

האנונימיות, טוענת הבלשנית מיכל אפרת, מתייחסת מטבעה לכולם, לכל אחד ואחת ולא לאדם ספציפי, ולכן הציון "ללא שם" מגלם תהליך של השתקה ומחיקה של השם שניתן בראשונה, ושל הייחודיות האינדיבידואלית שאינה משוייכת למעמד כללי; זהו מבע לשוני המבליע הכחדה של הזהות [16].

8. "הסודות של ג'יין דו וג'ון דו" (2022), מדיה דיגיטלית, מיצב וידאו HD 5-ערוצי , 2.14 דק', לופ

אם בתחילת התהליך היה ניסיון לעסוק בתופעת האלמונים המתים דרך הארכיון ובהליך הטכני שלעיתים מתלווה אליו, על ידי הכנת דוחות משטרה בדויים ובחינת ריבוי דימויים וקיטלוגים, הרי שאופני פעולה וגישות אלה, שהיו ישירים מדי, אפשרו פחות מקום לדמיון ואמפתיה. מתוך כך התגבשה העבודה הנוכחית, הכוללת מהלך של מעבר בין המדיומים, מצילום ישיר לרישום דיגיטלי, בדומה לתהליך יצירת הדיוקנאות של און קווארה, המשלב צילום עם ציור, ויוצר דימויים מעוררי סקרנות וחרדה.

הפעולה של יצירת הרישומים מתוך תצלומי המתים והמעבר עליהם באופן אובססיבי, אינספור פעמים, איפשרה לי להרגיש שאני כמו שוהה איתם ומפנה אליהם את מבטי. אך לעיתים ההליך המורכב הזה שטומן בחובו גם פעולות טכניות עמלניות גרם לי לדיכוי היצירתיות ובמקביל להתייחס אל האלמונים באדישות שלא נכחה שם לפני כן. לכן ההפוגות וההסתכלות לאורך זמן  על התוצרים ועל התופעה היוו נדבך חשוב בתהליך העבודה.

העבודה בנויה ממקבץ של רישומים דיגיטליים המוקרנים בלופ ומתפרשים על פני חמישה מסכים אנכיים מסונכרנים העומדים על הרצפה. הדימויים הישירים, שהיוו את נקודת המוצא לעבודה, נמצאו במרחב הדיגיטלי של ארכיון המשטרה. אילו דיוקנאות שבפועל נקברו תחת הקטגוריות השונות של הארכיון ונשכחו מהתודעה הציבורית.

הדימויים המוקרנים צוירו כדיוקנאות בשחור לבן ועברו תהליכי מחיקה ופירוק. לאחר מכן, הדימוי עבר טרנספורמציה, שינויי צורה והתפוגגות באמצעות תוכנת אנימציה, בתהליך של רישום ידני ועיבוד דיגיטלי.
הדימוי המתקבל נראה כיציר כלאיים בין צילום ורישום, ומציג דמות מעורפלת, אך עדיין מזוהה עם דיוקן פני המת, כמעין רוח רפאים שמבליחה לרגע, נעלמת, ונשארת כלואה לעד במרחב הדיגיטלי.
התפרשות הדימויים השחורים על רקע לבן, היוצרים מראה של מצבורי צורות מופשטות, מתרחשת במרחב של ריק וירטואלי, שיש בו אפשרות לדמיון ושקט. המסכים האנכיים הניצבים על הרצפה מאזכרים פורמט גנרי של תצלום דרכון או מבנה של קברים. על המסכים נראית תנועה של ריבוי דימויים העוברים בינהם, ומתלכדים לכדי צורה אמורפית אחת, לכדי כלל דמות אנוש, ממנה הם נפרדים ונעלמים בתורם. הדימוי המתפרק מגלם פעולה סימבולית של פירוק הגוף ומהירות השכחה, ואילו הדימוי המתלכד מעלה קונוטציות שונות הקשורות במיפוי, קלסתרונים או אפילו מבנה כדור הארץ. כל אלו מהווים הד נוסף למנגנון הארכיוני שמצד אחד מאפשר אחסון וחשיפת מידע, ומצד שני עלול לשמש גם ככלי לקבירתו והשתקתו כאשר לא נעשות פעולות נוספות עם המידע האגור בו.

המחשבה על מהגרי עבודה (על פי ההשערה מרבית האלמונים מהגרי עבודה) המתרוצצים בין מדינות בניסיון להשגת תנאי שכר טובים יותר, גם היא תרמה ליצירת העבודה בה הדימויים נעים ומתלכדים לצורה אחת. הדימויים המתפרשים ומתרוצצים על פני המסכים כמו אותם יחידים חסרי שם, האלמונים המתים, ביניהם גם מהגרי עבודה, ללא מסמן צפוי, ללא תעודה מזהה, אלה שנסיבות חייהם הובילו אותם למצבים של מחסור, נוודות, ניצול ובסופו של דבר, לאלימות קטלנית.
בקריאה לקאניאנית, ניתן לומר שהם חסרים את אותו "החומר הסמלי ששורד את התפרקות החומר הממשי": "מה ששורד את מותו של האורגניזם הוא המסמנים שהוא נשא. שמו של אדם נישא גם אחרי מותו, ומוות מוחלט הוא כאשר אפילו שמו נמחה". [17] סיפור חייהם לא סופר, בדומה לאותם אנשים החיים בינינו, איש לא מפנה אליהם את המבט או שואל לשמם, ומהלכים כ'מתים' בין החיים.

(ראה תמונות ע״מ 26-28)

מקטע (1.59 דק') מתוך קובץ וידאו של חמשת המסכים ביחד, לפני פיצול למסכים נפרדים:

https://vimeo.com/738562740/4adc007e67?share=copy

9. "הסודות של ג'יין דו וג'ון דו" (2022), מדיה דיגיטלית, מיצב וידאו HD 3-ערוצי, 2.28 דק' (מתנגן בלופ)

עבודת הווידאו נבנתה מחדש לשלושה מסכים, לצורך הצגתה בגלריה חנינא בתל אביב, במתכונת מצומצמת.

בגרסה זו של העבודה, הצורות של הדיוקנאות נוקו מקווי מתאר חדים וסגורים על מנת שהדיוקנאות יראו ציוריים יותר, באופן שמרכך את המבנה האנכי והחתוך של תצלום המשטרה. וכן התווסף דיוקן לעבודה.

הוקדש זמן רב יותר בווידאו לדימוי המתלכד המורכב מדיוקנאות העולים זה על זה לכדי דמות אחת. סדר הופעת הדימויים נבחר כך שיאפשר נראות טובה יותר לתנועות הפנימיות בתוכו. הדגשת הצלב בדימוי המתלכד מרמז כי הדמויות אינן בהכרח אזרחי ישראל. בהתפרקות הדימוי כלפי מעלה, הדיוקנאות מתפזרים לדימויים קטנים יותר ההולכים ומתפוגגים.

(ראה תמונות עמ׳ 29-32)

לצפייה בווידאו:

שלושת המסכים ביחד, לפני פיצול למסכים נפרדים.

https://vimeo.com/838546296/5c6c3b6206?share=copy

10. מבעים של שתיקה / המבנה התחבירי בתיאור פרטי המקרה של האלמונים

במהלך הכנת הדוחות הבדויים וקריאת החומרים מאתר המשטרה, בלט השימוש התחבירי החוזר בפועל הסביל בהתייחסות לאלמונים המתים.

בפרטי המקרה המפורסמים באתר, מופיע  תאריך מציאת האלמוני, ואחריו פועל סביל והמילה אלמוני. לדוגמה: "בתאריך 25/1/2012 נמצא האלמוני תלוי על עץ בחולות מערב ראשל"צ״.

פעלי הסביל המופיעים ברוב המקרים הינם: "נמצא/ה ללא רוח חיים", "נמצא ללא הכרה", "פונה", "הועבר", "נפטר", "נמשתה הגופה", "נהרגה", "הועבר ונפטר", "נפגע בתאונת דרכים". השימוש הנפוץ ביותר הוא בפועל "נמצא".

בספרה של מיכל אפרת, "מדברים שתיקה, עיון בלשני בשתיקה כאמצעי הבעה", היא מתייחסת למקרים בהם הסביל מבשר שתיקה. [18] בעברית הבניינים פֻּעַל, הֻפְעַל, נִפְעַל, הִתְפַּעֵל משמשים כצורות סביל, אך לא בכל  מקרה הם מבשרים שתיקה. היא מציינת כי במקרים בהם בוחר הדובר לשתוק את עושה הפעולה ולהשתמש במבנה התחבירי של הסביל, כאילו אין יודעים מי עשה את הפעולה, למרות שהוא ידוע,  אזי זהו מבנה המבשר שתיקה. במקרה של האלמונים, בתיאורי המקרה, הבחירה בצורת הסביל מנוסחת כ״נמצא״, אף שלעיתים ידוע מי מצא את האדם, מבטאת שתיקה מכוונת — בחירה שלא לציין את עושה הפעולה.
בערבית הקלאסית, לעומת זאת, השימוש בסביל (מג'הול) מחויב כאשר עושה הפעולה אינו ידוע, זהו מצב שבו המבנה התחבירי משקף את מצב הדברים האמיתי. במקרים כאלה הסביל אינו מבשר שתיקה. אך כאשר עושה הפעולה ידוע ובכל זאת נבחר מבנה מג'הול, נוצרת שתיקה – מחיקה לשונית של האחראי לפעולה.

בעתיד, אני מתכוונת לבחון את המקרים שבהם הסביל אכן מבשר שתיקה, ולחשוב על יצירת עבודה שתתמקד במילים עצמן – ובאופן שבו הן פועלות, מסתירות ומגלמות את מה שאינו נאמר.

סיכום

חיבור זה התמקד בגוף העבודה "הסודות של ג'יין דו וג'ון דו" העוסק בתופעת האלמונים המתים, גוף עבודה ארוך טווח בעל אספקטים חברתיים. לאורך העבודה תוארו התהליכים שהביאו להבשלת גוף העבודה לשלב זה והצעות להמשך פעולה. חקירת תופעת האלמונים המתים דרך הפרקטיקה האמנותית, איפשרה חשיפת נקודות מבט חדשות ומרעננות, באמצעות שוטטות במרחב האינטרנטי, התבוננות, ניסיונות, חוויות רגשיות ואינטואיציה, שלוו בקריאה וידע נרכש בתחום התאורטי, שייתכן כי בחקירה ממוקדת דיסציפלינה לא היו נחשפות.

בתהליכי העבודה שכללו בחינת אופני ייצוג של דיוקנאות פושעים במאה ה-19, הדפסת דימויי האלמונים במערך כולל אחיד לעומת פרטני והכנת דוחות משטרה בדויים, נבחנו ההשפעות החזותיות והאפקטיביות של מהלכים אלה. הריבוי אפשר להיחשף לתופעה בכללותה, אך הזיכרון נותר כללי, במיוחד בתקופה שבה אנו מוצפים בדימויים, תשומת הלב שלנו מוגבלת והאדישות שוררת. ריבוי הדימויים הישירים הקשים לצפייה משתקים ומשאירים מרחב דל לדמיון, ועלולים לגרום להסטת המבט. הצגת הדיוקן כחלק מדוח בירוקרטי לא עורר סקרנות מספקת ושאלות לגבי האמביוולנטיות בין המקרה הטרגי של אובדן חיים לבין התהליך הטכני של רישומים בירוקרטים ארכיוניים. שימוש בנתונים בדויים לווה בתחושת אי נוחות במיוחד כאשר מדובר על אלמונים שאינם בין החיים. הצגת הדיוקן כחלק ממערך כולל וכחלק מדו"ח התחקה מדי אחר פעולת המשטרה ויצר תחושה של משטור הדימוי בדומה להצגת דיוקנאות הפושעים.

מסיבות אלו, ולצד התבוננות ומחשבות שעלו בעקבות בחינת עבודות אמנות העוסקות בדיוקן, נבחרו שני דיוקנאות בלבד מתוך אתר המשטרה ונבנה מיצב אנימציית וידאו. תהליך יצירת העבודות, אופן הצגתם והמחשבות לבחירתם מתואר בפרקים המתייחסים לכל אחת מהעבודות.

מצפייה בגוף העבודות בו מוצגים שני דימויים תיעודיים ישירים למול מיצב וידאו בו הדימויים מתפרקים, עוברים טרנספורמציות ונעים בין המסכים, נוצר מתח בין המדיומים, בין תחושת האמת למיסטי. שם הפרויקט "הסודות של ג'יין דו וג'ון דו" לצד העבודות מעורר סקרנות ומקבל משמעויות וקונוטציות נרחבות. הפרויקט נוגע בהיבטים של אלמוניות, עבודה, מבעים של שתיקה והשתקה וקבוצות אוכלוסייה חלשות שקולם לא נשמע, ומתייחס לנושאים אלה בהרחבה בגוף העבודה. החשיפה למגוון אמנים תרמה לחדד אפקטים שונים בעבודה ולאתגר את המחשבה לייצר עבודות חדשות הממקדות את המבט בדרכים נוספות.

לנוכח הממצאים והמסקנות מהעבודה, להמשך אני מתכננת ליצור עבודה חדשה המתייחסת לתופעת האלמונים המתים באמצעות המבנה התחבירי של מילות הסביל. אלה הם הפעלים שבלטו בתיאורי מקרי המוות של האלמונים, ביניהם: נמצא, נהרג ופונה.

גוף העבודה נוצר בישראל, אך סמליותו רלוונטית גם בהקשרים חברתיים פוליטיים גלובליים בתקופה בה הימין הקיצוני עולה ואוכלוסיות חלשות נדחקות לשוליים. עם סדרי העדיפויות של רשויות החוק במדינות השונות לצד ההסדרים הנקבעים ברמה הבין-לאומית, הולך וגדל חלקם של אלו הנקלעים למצבי סף של בין-לבין, כישויות המבליחות לרגע, על סף ההיעלמות.

הערות

1. Friederike Sigler, "Introduction //All That Matters is Work," in Work, Documents of Contemporary Art, ed. Sigler Friederike (Cambridge: Co- published by Whitechapel Gallery and The MIT Press, 2017), 14-25.

2. מבחינה תעסוקתית המשמעות של עובדים זרים ומהגרי עבודה זהה אך ברשות האוכלוסין נעשה שימוש במונח "עובדים זרים". בכתבה שהתפרסמה בדבר ב- 20.6.2017 כותב אוריאל לוי כי "עבודה זרה" היא האיסור הראשון שהוגדר ביהדות וייתכן וזו הסיבה שההטעיה בין "מהגרי עבודה" ל"עובדים זרים" שגורה בשיח הישראלי וברשות האוכלוסין וההגירה וראוי שהמחוקק ישנה זאת. https://www.davar1.co.il/72906/

3. טיפול המשטרה והמרכז הלאומי לרפואה משפטית באיתור נעדרים אזרחיים ובזיהוי אלמונים, הכנסת מרכז המחקר והמידע, כתיבה: נורית יכימוביץ- כהן, 22 בנובמבר 2015. עמודים 1-60.

4. אלן סקולה, "הגוף והארכיון", הדחף אל הסודי, בצלאל כתב עת לתרבות חזותית וחומרית גליון 5 (2019): 7. נדלה 15 באוגוסט, 2021, .https://journal.bezalel.ac.il/he/print/4035

5. שם, 15

6. שם, 15

7. שם, 23-25

8. שם, 15

9. שם, 44

10. שם, 13

11. Rene'e Green, "Survival: Ruminations on Archival Lacunae//2002," in The Archive, Documents of Contemporary Art, ed. Charles Merewether (Cambridge: Co-published by Whitechapel Gallery and The MIT Press, 2006), 51.

12.  עמית גיש, "למה משתוקק הארכיון," הארץ, שמונה עשר בספטמבר 2006.  נדלה 15 באוגוסט, 2021, https://www.haaretz.co.il/misc/article-print-page/1.1138644.

13. “Teresa Margolles: Overview,” Peter Klichman, accessed October 2, 2022. https://www.peterkilchmann.com/artists/teresa-margolles

14. Why Pictures Now (Vienna: MUMOK Museum Moderner Kunst Stiftung Ludwig Wien, 2006), 151

15. Mycah Braxton, “A Weapon to Change Modern Reality”: Action and Agitation in On Kawara's Thanatophanies, 1955–1956, 2018 October Magazine, Ltd. and Massachusetts Institute of Technology, no.163 

(2018): 102-130. accsesd  August 15, 2021. https://doi.org/10.1162/OCTO_a_00319

16. Michal Ephratt, "What's in No-Name?," Onomstica Canadiana: Journal of the Canadian Society for the Study of Names, vol. 94(1), June 2015, pp. 1–34.

17. יהודה ישראלי, "שתיקת האנליטיקאי על פי לאקאן: יש מאין בפסיכואנליזה", שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות,  היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים, גיליון 29, ינואר 2014, בצלאל, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה.

18. מיכל אפרת, "מדברים שתיקה, עיון בלשני בשתיקה כאמצעי הבעה", ירושלים, מאגנס, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2014, ע' 193-218.

ביבליוגרפיה

אפרת, מיכל. "מדברים שתיקה, עיון בלשני בשתיקה כאמצעי הבעה", ירושלים, מאגנס, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים: 2014, 193-218.

יכימוביץ-כהן, נורית. טיפול המשטרה והמרכז הלאומי לרפואה משפטית באיתור נעדרים אזרחיים ובזיהוי אלמונים, הכנסת מרכז המחקר והמידע, 22 בנובמבר 2015. עמודים 1-60.

ישראלי, יהודה. "שתיקת האנליטיקאי על פי לאקאן: יש מאין בפסיכואנליזה", שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות,  היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים, גיליון 29, ינואר 2014, בצלאל, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה.

לוי, אוריאל, "פרשנות / מסתננים", "מהגרים", "פליטים" או "מבקשי מקלט"?, דבר, 20.6.2017. נדלה 2 בנובמבר, 2022. https://www.davar1.co.il/72906/

סקולה, אלן. "הגוף והארכיון". הדחף אל הסודי, בצלאל כתב עת לתרבות חזותית וחומרית גליון 5 (2019): 1-49. נדלה 15 באוגוסט, 2021, .https://journal.bezalel.ac.il/he/print/4035

Michal Ephratt, "What's in No-Name?” Onomstica Canadiana: Journal of the Canadian Society for the Study of Names, vol. 94(1), June 2015, 1–34.

Braxton, Mycah. “A Weapon to Change Modern Reality”: Action and Agitation in On Kawara's Thanatophanies, 1955–1956. 2018 October Magazine, Ltd. and Massachusetts

Institute of Technology, no.163 (2018): 102-130. accessed August 15, 2021. https://doi.org/10.1162/OCTO_a_00319

Green, Rene'e. "Survival: Ruminations on Archival Lacunae//2002." In The Archive, Documents of Contemporary Art, edited by Charles Merewether, 49-51, Cambridge: Press Co-published by Whitechapel Gallery and The MIT Press, 2006.

Peter Klichman. “Teresa Margolles: Overview.” accessed October 2, 2022. https://www.peterkilchmann.com/artists/teresa-margolles

Sigler, Friederike. "Introduction //All That Matters is Work." In Work, Documents of Contemporary Art, edited by Sigler Friederike, 14-25, Cambridge: Co-published by Whitechapel Gallery and The MIT Press, 2017.

Why Pictures Now. Vienna: MUMOK Museum Moderner Kunst Stiftung Ludwig Wien, 2006.