בתאריך 8.4.76 בגלריה לרה וינסי, השוכנת ברי דה סן בפריס קיימתי את תערוכתי היוצאת דופן בשם "האזארד". אני אומר תערוכה למרות הניסיונות של כל מיני מומחים וידענים, מבקרים וקורטורים, אשר ניסו בעקשנות לשחות בים של כינויים כגון: אקציה, מיצג, הפנינג, מופע וכו'.

אמנם לא היו בתערוכה שלי אותם אלמנטים ממוסדים המרכיבים בדרך כלל את המושג "התערוכתי" המקובל, ולמרות שכל תינוק המתמצא קמעה בשטח האמנות שמע מכבר על אמנות סביבתית ואמנות הגוף, רובם חיפשו את המובן החזותי של היצירה, והתקשו להכנע לרעיון שבעצם היותם בתוך הגלריה, הפכו בעצמם לאלמנט בלתי נפרד מהיצירה.

אך היו גם אחרים בעלי המעוף, והם אשר החליטו לממן תערוכה זו בפריס הממוסדת. וכך, במאמץ משותף של משרד התרבות הצרפתי מחד והגלריה מאידך, נאספו שלושים אלף הפרנקים הדרושים למימוש הרעיון, בניגוד לדעות הרווחות שרעיון חדש ממציאים מחפשי התעלולים. עבודתו של האמן היוצר מבוססת על שרשרת אין סופית של נסיונות ותגובות המביאות אותו לגיבוש דעה ולתיכנון מדוייק. גם עבודתי זו היתה טבעת המשך בשרשרת עבודותי הקודמות שחלק מהם מחשב הצגתי לציבור, כגון תערוכתי ביפו העתיקה "1974 " ו"מתח ותנופה" ב"צוותא" בת"א. באחרונה, הופיע כבר חלק מהמרכיבים העיקריים ביצירה, כגון הקהל, המוסיקה והמשתתפים. מרכיבים אלה הופיעו גם בפריס בתוספת ריצפה מרובעת בגודל 4X4 מטר המורכבת מ-30 מלבנים שכסתה כמעט את כל שטח הגלריה.

מלבנים אלה הקבועים במרכזם לציר כמו מנענעים של פסנתר, איפשרו לדורך עליהם להזיזם קדימה ואחורה, וליצור על ידי הפעלת אחד המפסקים החשמליים הקבועים מתחת לכל מלבן מגע עם המיכשור המוסיקלי. המיכשור המוסיקלי המורכב משני מגבירי קול כפולים, הקשורים בצד אחד לארבעה רמקולים, ומצד שני למכשיר המכונה "מיקסר" שאליו היו מחוברים שלושים רשמי קול, איפשר העברת הצלילים אל חלל החדר. את המוסיקה המיוחדת לתערוכה זו חיברתי בעזרתו של דני ווב, באמצעות סינטסייזר באולפני "קולינור" בתל-אביב עוד בהיותי בארץ לפני הנסיעה. יצירה זו הנמשכת 120 דקות חולקה ל-30 פסי קול (קסטות) נפרדים, שאותם הטענתי בשלושים רשמי הקול שכל אחד מהם היה קשור בנפרד לאחד המלבנים באמצעות המיקסר. המיקסר איפשר לי את השהיית קול במשך ארבע שניות, שהות מספקת לחיבור הצלילים הנפרדים למיחבר אחד. כך נוצר הרקע המוסיקלי המקרי שהצופה או המשתתף יכול היה לחבר באלפי שינויים בדורכו על הרצפה הנעה.

היות ושלושים רשמי הקול היו מחולקים בין ארבעת הרמקולים הממוקמים בארבעת צדי הרצפה, המוסיקה המשתנה בקעה חליפות מתוך הרמקולים, ונשמעה בכל פעם מזוית אחרת. הצופה יכול היה להשאר עומד על אחד המלבנים ועל ידי כך להשיג רק צליל אחד מתמשך, או להמשיך ללכת ולחבר על ידי כך יצירה שלמה. ברגע שהיה יורד מעל המלבנים החלל היה משתתק.

הצבע היחיד ביצירה שלט בריצפה המלבנית, הצבועה בצהוב זוהר. צבעי בגדי הצופים הססגונים השלימו את הרקע.

עד כאן השלמתי את החלק הטכני היבש של היצירה. עכשיו בא האלמנט האנושי, כמרכיב פלסטי-קינטי, והשלים את היצירה. שכרתי ארבעה צעירים וצעירות שתפקידם הקבוע היה להתהלך במשך דקה מעל המלבנים כרצונם, ומיד לאחר מכן להשאר עומדים באותה תנוחה שבה נעצרו למשך 30 שניות. הם היו רשאים גם לרדת מעל המלבנים, ולהפסיק על ידי כך את המוסיקה. פעולה זאת נעשתה באופן רצוף גם כשהצופים היו מצטרפים.

כך השגתי את השתנות היצירה בכל מרכיביה. התגובות היו רבות ומגוונות, ברובן חיוביות ומלאות התרגשות ופליאה.

היצירה הוצגה במשך 24 ימים, הוקלטה והוסרטה כמסמך אינפורמטיבי על ידי המרכז הלאומי לסרטי טלביזיה חינוכיים בפריס.