במאמר אפולוגטי, גלוי לב ״המבקר״ (ציור ופיסול 3) פורש רן שחורי יריעה רחבה של אספקטים ביקורתיים, דרכם הוא מנסה להתוות קווי מחשבה אנאליטים, המנחים אותו בבואו לשפוט יצירה אמנותית, על־פי הקריטריונים הנראים לו רלבאנטיים בעולם האמנות העכשווית.

כעמיתו ״למקצוע״ רחמנא ליצלן, הבלתי מכובד זה, התנסיתי כמוהו בנימוקיהם האגרסיבים קמעה של מבוקרי, אך זכותו של המבוקר היא להתגונן ואם אין הוא משתמש בתארים ציוריים המתיחסים ישירות למנת שכלו הנמוכה של המבקר, הנבער מדעת – ניחא.

עם זאת, ברצוני לעמוד על פסקאות אחדות במאמרו, שאינן נראות לי בשל הנורמות הפסקניות והחד־סיטריות המתיחסות להערכה של יצירה עכשווית.

שחורי קובע בין השאר, שאין לקבל את ההשקפה הרואה את התוצר האמנותי המנותק מזמנו כראוי להערכה האמנותית שיש להתיחס אליו, ומעשה האמנות המעניין והמרתק אותו יהיה קשור בהכרח עם סגנונות עכשוויים, שהם עדיין בתהליך גיבוש ויש בהם ״מומנט הגירוי והגישוש באפלה״.

לדידי, רשאי המבקר כחפצו ובאורח אישי להעדיף יצירה שיש בה ״מומנט הגירוי והגישוש באפלה״ על פני יצירה אחרת, אך כמבקר הבא לשפוט יצירה קונקרטית של הצייר, עליו לעמוד בראש וראשונה על היצירה עצמה, על מרכיביה השונים, איכותה האמנותית ואמינותה הקיימים בזכות עצמם. תלותה בסגנון מסויים של ימינו היא משנית בלבד. חוק ההתיישנות של היצירה המנותקת מזמנה חל גם על דעותנו אנו, שאף הן לעתים אינן פועל יוצא ישיר מהתרשמות וחוויה אסתטית, אלא מוצאן ממקורות שאולים של הידע וההלכות, שגם עליהן אולי אבד הכלח. זאת ועוד, התישנותה של היצירה המנותקת מזמנה, איננה אך ורק מנת חלקו של ציור אקאדמי, אלא היא עלולה להיות גם גורלה של כל יצירה עכשווית ובהיוולד תוצר אמנותי סופר-עכשווי, עלולה אף היא למות מות נשיקה בלדתה, טרם יכולנו לעמוד מקרוב על סגולותיה הערכיות. כאמור, ״מומנט הגירוי והגישוש באפלה״, עלול להטעות אותנו לא פחות מאשר אמנות שאיננה מעוגנת בעכשוויות ימינו. הקשיים הנערמים, בפני המבקר, הניצב בפני יצירה שזה עתה נולדה ודחקה את קודמתה לקרן זוית, בא לביטוי בדברי ג'ון מק הייל, הטוען בין השאר, ש״יצירות ימינו ניתנות להחלפה ואין הן נושאות כל ערך ייחודי או אמת פנימית״.

עקרונית, רצוי אמנם שהיצירה לא תהיה מנותקת מזמנה, אך מה לעשות כאשר המציאות טופחת על פנינו. יצירתו של הירונימוס בוש דרך משל, יותר משהיא מעוגנת בזמנה, היא מנותקת ממנו ותכניה הערכיים, האסתטים, והפרוגרמטיים, אין דומה לה בסגנון הציור הנידרלנדי של שלהי המאה ה-15. דברים דומים יאמרו על יצירתו של המוכסן התמים אנרי רוסו, אשר בתקופת הסער של ה״איזמים״ בפריז צייר כרוסו, מבלי להגרר אחר אסכולתיות ״אני ופיקאסו, הננו הציירים הגדולים של התקופה״ יש מידת מה של אמת מדהימה. כיצד ניתן איפוא להסביר את גאון היצירה, שלא צמח מתוך אקלקטיות סגנונית של תקופתו, אלא יצר את עצמו, מתוך נימי נפשו, שאין חקר לה. ועל כן, לדעתי, עמדתו של המבקר נוכח יצירה מסויימת. מן הדין שתהא מושתתת על האיך והמה. העכשוויות היא אולי מענינת כשלעצמה, אך לעניות דעתי איננה אפריורית. ובאשר לסגנונה של הבקורת, עלי להודות שלא קל לעמוד בפני פיתוי של אנאלוגיות ספרותיות בהערכת יצירה אמנותית. כל מלה כתובה אכן ספרות היא ובצדק העיר רן שחורי, שהמלה הכתובה איננה אקוויואלנט מתאים לשפת הציור. אנו משתמשים בה בלית ברירה והז'רגון, פרי המצאתינו לרוב, מובן למתי מספר בלבד ואיננו יכול לשמש הקוביסטים ודומיהם; בדבריו התמימים כביכול אידאלוגית של האקספרסיוניסטים, הפובים, תחליף לצבע, כתם או שרבוט. בקו אחד של ליונרדו יש יותר אמת מאשר בתלי תלים של דיסרטציות מלומדות ובקורות אמנות למיניהן. עם זאת, כנראה נחוצה הבקורת למישהו, (בראש וראשונה למבקרים עצמם), שאם לא כן – לא היתה כלל בנמצא. נדע להשתמש בה לשבט או לחסד, ונשתדל שלא לקפח את ה״מנותקים מזמנם״.