הרהורים בעקבות האינסטלציה של מרים שרון עם אמני סביבה ומושג.

יש ימים שמתגנב בך שמץ של קנאה: מדוע להזיע, אם אפשר בעצם לפסל במילים. יש חומר חדש לפיסול; סמנטיקה במקום פלדה (מצלצל מאד מתוחכם ועצבני, לא כן?). כולי מתבטל בפני החיפוש המלולי המוצק שהוא שווה ערך לאמנות הפלסטית אשר בשמו מגייס איש האמנות המושגית, מושגים כאקולוגיה, סוציולוגיה וכו' המתובלים בפסיכולוגיה ואורבנולוגיה.  מה עוד שפטורים אנו מלדון בדברים קשים כחפוש אחר האלמנטרי באמנות: איכות וקריטריון.

הביננו גם שאור גדול זרח לנו, משהו שדרדקים זבי-אף מטפסים בו הנו פסל סביבתי והוא טוב, אך במדה ואותו דבר נצב ליד היכל התרבות, ואנשים משיחים שיחות בטלות או של טעם, בצלו וגזים בו עינים. הוא משמש הגדרה בנוף בלבד ושמו אנדרטה ולא פסל סביבתי. כי אם טמא ופסול כחזיר; שמרני, ריאקציונר; פטישיסטי והיה אם יאות עסקן — תרבות ואמנות חדש ומעודכן להזות עליו מאמרי מלותיו המעודכנות מאד, וזרק בו דרדקים זבי אף והציב שם ספסלים לאימהות רעשניות רופסות-חזה, דשאים רמוסים וקליפות בננות, כי אז הסב שמו מאנדרטה (חו"ח) ל"סביבתי" כשר הנו למהדרין יציר השעה ובן-יקיר לאופנה. כאמור סמנטיקה ואינך יכול שלא לחשוב על האינקוויזיציה והאנוסים שהסבו את שמם מפחד, ומפחד זה, הריני מסב שם אנדרטותי מאז שנות השישים לשם "פסלים סביבתיים" ויבואו נא דרדקים זבי-אף, הכלבים, האמהות, הדשאים הרמוסים וקליפות הבננות וישלימו את השמחה, ישבו רעבכם הסוציולוגי שיטעם לקנאתכם הסמנטית, קחו פטישי ילדים!

קחו מחברת ועיפרון, אומנים, יש חומר חדש סמנטיקה שמו, אתם משוררים, כולנו משוררים, די במלה הכתובה. דיוגנס צא מן החבית, תן לילדים לשחק בה.