שתים עשרה שעות לפני השעה שנועדה לפתיחת הביאנלה של סאו-פאולו, ביום חמישי ה-16 באוקטובר 1975, קשה היה להאמין שלמחרת בצהריים אכן יהיה מוכן הכל לפתיחה.

באותו הלילה היתה האווירה באולמות התצוגה כמו מאחורי הקלעים בתיאטרון, בשעות האחרונות שלפני עליית המסך: אמנים עצבנים התרוצצו מביתן לביתן, מיישרים את תמונותיהם, או מסדרים קטלוגים על דוכני התצוגה שבביתנים. צבעים עם קופסאות צבע עסקו בתיקונים ובקוסמטיקה של הרגע האחרון, נגרים ופועלים דפקו מסמרים פה ושם, חיזקו פנל או מעקה, חשמלאים בדקו את התאורה, וקומיסרים עצבניים הסתובבו בין הביתנים כדי לבדוק שהכל מוכן לפתיחה.

חזרתי באותו לילה למלון שלי בסאו-פאולו לאחר שבדקתי בפעם האחרונה האם התצוגה הישראלית מסודרת ומוכנה. וידאתי כי ארבע היצירות הגדולות שהצגתי תלויות בצורה נאותה, התאורה מכוונת כפי שצריך, הפלקט הישראלי מוצג במקום המתאים, והאותיות ISRAEL מודבקות על אחד מקירות הביתן, בדיוק במקום בו ביקשתי להדביקן.

ביום ששי ה-17 באוקטובר, בשעה 12 בצהרים חזרתי אל בנין הביאנלה כדי לקחת חלק בטכס הפתיחה.

להמולה של ליל אמש – לא היה זכר. בדרך פלא היה הכל מוכן, מסודר ושקט להפליא. בשעה היעודה החלו ה"חשובים" ובראשם נשיא מדינת סאו-פאולו להגיע למקום במכוניות פאר עם נהגים במדים. התזמורת פצחה בנגינה, הטקס החל – והטלויזיה העבירה לכל רחבי ברזיל את נאום הפתיחה החגיגי ואת נשיא המדינה הגוזר את הסרט.

באותו רגע נפתחה רשמית הבינאלה ה-13 לאמנות פלאסטית של סאו פאולו.

מאחר ששהיתי בבנין הבינאלה במשך שעות רבות מדי יום בשבוע שקדם לפתיחה, לא נדחקתי בקרב זרם המבקרים שפרץ לבנין לאחר גזירת הסרט. לגבי היתה הבינאלה כבר "מכר ותיק". כבר הספקתי לראות בה את כל התצוגות והמוצגים בשעה שהאמנים והקומיסרים האחראים לכל ביתן היו עסוקים בתליית העבודות או בהצבונן במרחב התצוגה.

קרוב לשלוש מאות אמנים מארבעים ושתים מדינות השתתפו השנה בבינאלה. כמובן שבהיקף כזה קשה לסקור את כל התצוגות. מובן גם שהרמה לא היתה אחידה. היו תצוגות מצויינות, היו תצוגות בינוניות והיו ביתנים גרועים ממש. אני מניח שכל ארץ השתדלה לשלוח לבינאלה את הטוב ביותר שהיה לה, אבל ידוע ש"גם הצרפתיה הטובה ביותר אינה יכולה לתת יותר ממה שיש לה"...

אציין רק בודדים מבין המשתתפים – את אלה שהרשימו אותי במיוחד, ואני מדגיש שוב שאין בכוונתי לתת סקירה מלאה או אובייקטיבית.

התרשמתי במיוחד מאמן מכסיקני, Manoel Felguerez, שהציג בעבודותיו מעבר בין דו-מימד לתלת מימד על-ידי שלושה אמצעים-ציור שטוח, תבליט ופסל תלת-מימדי.

הצרפתים שלחו תצוגה יפהפיה בה השתתפו שלושה אמנים – François Morellet הציג ציורים אופטיים בשחור לבן המבוססים על חוקיות פנימית חמורה ביותר. Gottfried Honegger הציג בדים ענקיים, בעלי טקסטורות רגישות ונקיות, ואילו Bernar Venet הציג עבודות גדולות שלא היו אלא נוסחאות מתימטיות מסובכות, רשומות על גבי בדים גדולים וממוסגרים.

בין האמנים הספרדיים שהשתתפו בתצוגה היו שניים שהציגו היפר ריאליזם יפה מאוד, מושפע מציוריהם של גויה וולאסקז, ואילו אמן ספרדי אחר הציג בחדר חשוך ציורים וצללים שצילו של הצופה בתערוכה לוקח בהם חלק פעיל ומשתלב בהם בצורה מרשימה ומקורית. האמריקנים והיפאנים החליטו להציג בבינאלה אך ורק סרטי וידאו. הם אף הקימו למטרה זו אולמות הקרנה משוכללים ביותר. לא הספקתי לראות את כל סרטי הוידאו האמריקנים, שהקרנתם נמשכה שמונה (!) שעות, אך מבין אלה שראיתי היו כמה יפים ומענינים.

מאחורי מסך הברזל הגיע לבינאלה הצייר הפולני Tadeusz Brzozowski אשר הביא עמו עשרות ציורים, כמעט כאילו היתה זו תערוכת יחיד שלו בלבד…

את יוגוסלביה ייצגו פסלי השטיחים הגדולים והארוגים של Jagoda Buic.

הפורטוגזים הציגו בביתן סמוך לישראלי, והזדמן לנו להחליף דעות ולשמוע מהם קצת על הבעיות הפוליטיות בהם היתה נתונה פורטוגל באותם ימים (אוקטובר 75, למי ששכח ...).

בריטניה שלחה לבינאלה תצוגה מרשימה ביותר של רישומים. השתתפו בה טובי האמנים הבריטיים, ביניהם William Tucker, Richard Smith, David Hockney ו־Bridget Riley. האיכות היתה באמת גבוהה, אך למרות זאת היה הרושם הכללי של הביתן הבריטי חיוור במקצת, שכן הרישומים התקשו להתחרות בעושר הצבעוני שאיפיין רבות מן התצוגות.

אחד מן האמנים שהרשימו אותי במיוחד היה הפסל האוסטרי Cornelius Kolig אשר פסליו עשויי הפיברגלס יצרו רושם של מעבדה לכימיה או פיסיקה בה מתרחשים ניסויים שונים ומסובכים.

מבין שכנותינו הערביות השתתפה רק סוריה שהציגה תמונות שמן גרועות בתכלית, בערך ברמה של תערוכת תחביב בעיר שדה. לפי קטלוג הבינאלה (שאגב לא היה מוכן עדיין לפתיחה וגם לא בשבועיים הראשונים לקיום הבינאלה) – צריכה היתה להשתתף גם ערב הסעודית – אך אני לא גיליתי בכל שטח הבינאלה תצוגה כזו.

היו מדינות שיוצגו בבינאלה על-ידי אמן אחד בלבד, והיו ששלחו תצוגה מורכבת מעבודותיהם של מספר אמנים. בסך הכל פעל במקרים רבים העקרון שכמות הופכת לאיכות, וכשמספר העבודות של מדינה מסוימת היה גדול, היתה גם נוכחותה של אותה מדינה מודגשת ומורגשת יותר. מדינות רבות גם ציידו את אמניהן בקטלוגים מרשימים ומהודרים, אשר לרוב נחטפו כבר בימים הראשונים על-ידי קהל המבקרים בבינאלה (במיוחד על-ידי סטודנטים לאמנות) וכן על-ידי האמנים המשתתפים עצמם, אשר כמעט כל אחד מהם הצטייד באוסף קטלוגים של כל הקולגות שלו.

לברזיל עצמה, שהיא פדרציה המורכבת ממספר מדינות, היה ייצוג מכובד מאוד, מבחינת הכמות. אחת המדינות המשתתפות, באהייה, אפילו הקימה במקום משהו הדומה למאהל בדואי אמיתי, אלא שבמקום הפולקלור הבדואי הציגו במאהל זה טקסים הלקוחים מפולחן הוודו, בהשתתפותם הפעילה של סטודנטים צעירים אשר נשכרו לשמש שחקנים בתצוגה.

קשה לי לומר עד כמה קשור היה המופע לאמנות הפלאסטית או לאמנות בכלל, מכל מקום זה היה משעשע ביותר.

אני רק שאלתי את עצמי למראה "העיצוב הסביבתי" הזה, מה היה אומר על כך האדריכל נימאייר, אשר בנה את בנין הבינאלה…

לסיום – מלים אחדות על הביתן הישראלי. הביתן היה ממוקם במקום מרכזי ובולט במיוחד, שתנועת המבקרים בו היתה ערה ביותר. התגובות ששמעתי מקהל המבקרים, מאמנים ומקומיסרים היו מצויינות.

והנה דווקא בדיוק באותו הזמן נתקבלה בועדה לזכויות האדם של האו"ם, ההחלטה המגנה את הציונות, החלטה שברזיל תמכה בה. אני מאמין שדווקא אז היתה לנוכחותנו בבינאלה חשיבות מיוחדת ומשמעות שהנה יותר מאשר אמנותית בלבד.