לא רחוק מהרובע היהודי, במרכז פאריס, ברח' הוטל דה ויל נמצא ה-cite internationale des arts. הבנין על חמש קומותיו מחולק לסדנאות קטנות בהן יוצרים או מתאמנים אמנים מכל קצווי העולם העוסקים בכל שטחי האמנות.

בעת הקמת המוסד הנ"ל, הוצעו הסדנאות למכירה לרוב הממשלות בעולם, וגם למדינת ישראל הוקצבו שלוש מהן מדינת ישראל רכשה רק שתיים, מחוסר תקציב, והשלישית נמכרה באופן פרטי לצייר ארדון בהסכמתה של הממשלה. מטרת המוסד היא לאפשר לאמנים רבים ככל האפשר לבוא לפאריס ליצור או להשתלם, ולכן הסדנאות אינן משמשות מקום קבע לאמן, אלא כל ממשלה שולחת את נבחריה לתקופה בין ששה חדשים לשנה. בישראל נהוג לשלוח את האמנים לתקופה של חצי שנה בלבד בגלל הפסד הסדנא השלישית, שבבעלותו של מר ארדון, ניתנת אפשרות רק לארבעה אמנים להתחלף מדי שנה. אין כוונתי לפגוע במר ארדון. הוא ניסה בדרך זו להציל את הסדנא השלישית, אך מאחר ושהיתי בעצמי באותו מוסד בפאריס, אני מודה שלא שמעתי על תקדים דומה.

האמן הזוכה לנסוע לפאריס, במידה והוא חולם על מרכז אמנות תוסס, מלא פעילות, ויכוחים מקצועיים, ומקום נרחב ונוח ליצירה, עומד מהר מאוד על טעותו. המרכז לאמנות דומה יותר לבית מלון או לסנטוריום. בכל קומה עובר פרוזדור ענק לכל אורך הבנין, כשמשני צדדיו נמצאות דלתות הסדנאות. הסדנא עצמה מורכבת מחדר עבודה בגודל 4.3 מטר, חדר שינה בגודל מיטה זוגית ושירותים הכוללים גם חדר אמבטיה ומטבחון רווקים. המקום מרוהט בצניעות, ומצויד בטלפון פנימי. מקום נחמד לכל הדעות. אך ישנם כמה דברים לא כל כך נוחים ונחמדים. ראשית המקום קטן מדי ליצירה. לגבי פסלים, כמעט בלתי אפשרי לעבוד בו. במקרה והאמן המתגורר במוסד רוצה להציג את יצירותיו בפני איזה מבקר אמנות או בעל גלריה, ולשם כך צריך לתלות אותן על הקירות, עליו לדעת שיצטרך לשלם עבור כל חור של מסמר בקיר סך של 50 פרנק.

כמו כן, עליו לשלם שכר חדשי גבוה, בסך 450 פרנק, בתוספת 35 פרנק עבור השימוש בפריז'ידר, ועוד כל מיני תוספות הקשורות בשירותים שהוא מבקש. במרתף המוסד קיים אולם גדול לתערוכות וגם אולם קונצרטים, ובהם יכול כל אמן להציג או להופיע תמורת דמי השתתפות של 300 פרנק לשבוע. הדבר אינו משתלם. מחוץ לערב הפתיחה אין כמעט נפש חיה המבקרת במקום.

האוירה השוררת במרכז הבינלאומי לאמנות היא מדכאת, והאמן מרגיש שצעדיו נשמרים כל הזמן, בצורה זו או אחרת. יחד עם הנימוס הצרפתי המפורסם הוא בולע גם מנה לא מבוטלת של זלזול ותחושה שכאילו עושים לו טובה שמאפשרים לו לגור במוסד הפעילות התרבותית מסתכמת בפתיחת תערוכה או קונצרט. אחת לחודש. רמת התערוכות נמוכה ביותר אם כי במוסד מתגוררים בעת ובעונה אחת כמאתיים אמנים. האמן שהגיע מקרוב לומד מהר מאוד את עובדת היותו מבודד, וחלומו על החלפת דעות ויחסי תרבות כגון כלא היה. ואם קיווה שיוכל להסתדר בפאריס מבלי לדעת את השפה הצרפתית, יוודע לו חיש מהר שהדבר הוא כמעט בלתי אפשרי. וכאן המקום לחזור אל מחלקת התרבות שליד משרד החינוך בישראל:

אינני יודע מה הם הקריטריונים המנחים את הועדה הבוחרת אמן זה או אחר. אך ברור לי שהדבר הראשון במעלה חייב להיות ייצוג רמתה האמנותית של מדינת ישראל, ולא טובת ההנאה שתצמח לאמן מסוים עקב שהותו בפאריס. לכן יש לבחור אמנים שרמת יצירתם יכולה לעמוד בתחרות בינלאומית, והמוכנים להיאבק כדי להגיע לתוצאה סופית כמו ייצוג או תערוכה. חלוקת הסדנאות בין אמנים שרמתם האמנותית מוטלת בספק, או בין אמנים שיכולתם הכספית אינה עומדת במחלוקת, והיכולים להרשות לעצם דיור מפואר יותר, היא בבחינת גזל לגבי הכוחות הצעירים והמבטיחים, אך מעוטי יכולת כספית.

אין צורך לשלוח לפאריס אמן שכל חלומו הוא לעבוד בשקט בדלת אמותיו. את זה הוא יכול לעשות גם בארץ וודאי הוא לבד לאלה הרוצים לצבור רווחים ולבסס את מעמדם הכלכלי בחו"ל. נוסף לכך חייבת המחלקה לאמנות לצייד את האמן היוצא במידע שוטף על המתרחש בפאריס, כולל המלצות וכתובות של המוסדות השונים היכולים לעזור לו, ואפילו כתובות של בתי מסחר לחומרים. דבר זה אינן קשה, כי אפשר ללקט מיד כזה על סמך נסיונם של אמנים שכבר שהו במרכז הבינלאומי בפאריס. יש גם לוודא שהאמן ישלוט בשפה הצרפתית לפחות באורח בינוני. ללא הנחיות מתאימות נידון האמן היוצא לקשיים ולאכזבות.

ולבסוף, עצה לאמנים היוצאים: פאריס היא מרכז אמנות, אליו נוהרים אמנים מכל העולם, והתחרות היא עצומה. החדירה לחוגי האמנים הבכירים כמעט בלתי אפשרית, וששה חדשים חולפים מהר[.] לכן, טוב יעשה האמן היוצא אם יצטייד מראש בצילומי עבודותיו, רבים ככל האפשר, ביקורת בלועזית, קורות חיים בצרפתית (התרגומים בצרפת הם מעל כוח התשלום של הישראלי).

עם הגיעו לפאריס, עליו להתחיל מיד, בד בבד עם היצירה. בחיפוש הקשרים הנחוצים למטרותיו. הביורוקרטיה בצרפת נסחבת עוד יותר מאשר בישראל, וגורם הזמן יקר מפז.