אברהם אמרנט / האמן בקיבוץ

דברים שנאמרו בפתיחת תערוכת הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי

אנחנו מביאים לכם את מעשי ידינו ורוצים שתחיו יחד אתנו בעליהם.

באנו ארצה ולקיבוץ לא בכדי להיות ציירים ופסלים. באנו למען לחיות כאן את חיינו וללחום את מלחמתנו שכם אחד אתכם. והנה עם עמדנו על הפיגום ועם לכתנו אחר המחרשה — אחזנו גם בכלים אחרים, המוסיפים גוון, טעם וביטוי לחיינו. בעמדי כאן, לאחר שמסרנו להערכתכם, לבשט ולחסד, את פרי עמלנו, מנסרת בקרבי השאלה, היורדת אחרי כל יוצר לענותו: האם יש תועלת בפעולה זו?

לא לפי הזמנה נוצרו התמונות, הפסלים האלה. אבל מאחר שהננו עושים את העבודה הזאת — הננו מתאמצים לגלות את הדרך בה נוכל ללכת, להיות אזרחים מועילים בחברה ובתנועה, מועילים – כחברים שווים לחובות ולזכויות בסידור העבודה של קיבוצינו, בחיי החברה שלהם. ויחד עם זה — מועילים בביטוינו המיוחד, כציירים, כפסלים.

הבעיה של דרך האמן בקיבוץ איננה בעית התימטיקה. לא הנושא קובע את ערכה ואופיה של היצירה. תמונותיו של ון-גוך כבשו אותנו, ולא במקרה. הוא קרוב ללבנו, משום שצייר דברים פשוטים, הנמצאים בתחום ביתו וחייו של כל אדם פשוט, מתוך סערת רגשות ויחס חם.

מתפרצת בתמונותיו גאמה של אמוציות כבירות, הקרובות ללב אדם, החי בתוך משטר שהוא מלא סתירות ומרגיש את הסתירות בעמקי לבו. הריתמוס, הצבע ובנין התמונה — בהם סוד ההשפעה. לנו — הציירים בקיבוץ — אין געגועים על הבוהימה, על החיים הקלים. את עבודתנו מפעמת הרגשה אחרת; שמחתנו על חיינו רציניים אלה, על שאלותיהן, על התוכן הלוחם שבהן. את זאת אנו רוצים למסור בצבע, בקו. אם הננו מציגים דרישות — הרי לא למען להקל על חיינו, כי אם למען השגת תנאים להרחבת הפעולה ולהעלאתה לשלב גבוה יותר, מבוגר יותר.

לכל גוף חי דרושים מזון ואויר. לנו בקיבוצים דרושים: אוירה ויחס אוהד. זה יתבטא — בהקצבת ימי עבודה, בהזמנה "אילמת" המעודדת או "מילולית" המפעילה. התערוכה היא אשר פונה אליכם בשמנו — להידוק הקשר, לחילוף ערכים פנימי. אם תרגישו ב"הזמנה" זאת בשעת ביקורכם באולמי התערוכה — נשמח מאד ויהיה זה לנו סימן להצלחת תנועתנו.

מזרע