בנסיונות לחדור אל דרך היצירה והתהוותה, כאשר אנו נעזרים בחדירה אל מבנה האישיות, בפסיכולוגיה, בניתוח הרקע עליו גדל ומתפתח האמן, הסביבה המשפיעה, אנו עוסקים באנליזה, אנו קוראים את יצירתו ועורמים תלי תלים של סברות על הנגלה לנו.

אנו מגייסים את חכמתנו, את תחושתנו, אנו קוראים לעזרתנו את מצבור ההתייחסויות לאמנות העבר, משווים לזרמים, משווים השפעות ומנסים לחפש את הצפיות.

האם אנו מודעים (אחר שנוכחנו כי השליטה בכלים, בחומר, בתבנית וביחסים הצבעוניים הם שקולים ובסיסיים), כי יצירתו של האמן היא תהליך של ביטוי היונק מן הבלתי מודע, תהליך של תרגום התחושות לשפה בכלים שיש לו בהם שליטה.

אין האמן מנותק מן הסביבה בה הוא חי, הסביבה החורטת באדם את מגעיה, את חיכוכיה, המטילה את רעשיה ושממונה.

תחושתו של האמן כלוח צילום רגיש וההצטברות אינה מתפוגגת והקולות הצורניים והצבעוניים שבה הולמים  בו והכל תובע ביטוי, והקולות קוראים, ובליל האורות והצבעים, – הכל מסתנן בפריזמה האישית, והם ראשית התהליך.

הם ראשית התהליך, ראשית המגע עם החומר הנתון בידיו והיצירה המעוצבת תוך העבודה, הנדבכים הנערמים זה מעל זה וזה ליד זה, ותחושת שווי המשקל הצורני והצבעוני ומטח המכחול או הסכין, או חציבת המפסלת או צריבת החומצות, או הנבירה בהפתעה שבחמרים, בטקסטורות, בתגובות הפתאומיות בטיפול בו הם כערפל, כשכרון ואין הדעת נתנת לשקול – עד להתגלות.

רק לאחר שוך פרץ ההתפרקות, רק אז ניתן לנסות לשקול, ללטש, להסיר את המיותר ולהוסיף את החסר, לתת מבע רציונאלי יותר. ישום מן התחושות והדחפים הבלתי רציונליים והבלתי מודעים.

עד להזדהות האמן עם יצירתו, עד היותה חלק ממנו, עד יכולת להתבונן בפניה מבלי לברוח ממעשה ידיו. אך לעולם לא עד לשביעות רצון שהיא סוף פסוק.

המגע הראשון – ראשית תהליך היצירה.

האם הדחפים לביטוי מצטיירים מראש במכלול הדברים אשר יחפצו להאמר עד בהירותם? כמו בספר ובשיר – החומר.

המלים, ההגוי, המנגינה, הבד, הניר, האבן הם החומר התשתית, הם הגלם.

הצבע הוא החומר, המים, החרט, החומצה. האם השימוש בהם הוא ״כחומר ביד היוצר״?

המגע עם החומר, הלישה בו, ראשית ההתגלות. ההעמקה בו, החיפושים, העצב שבחיפוש הפשטות, התסכול, השחרור והעומס מחדש.

שפת החומר צרופה. תוצאות המוצר האמנותי אשר בו טמונים הגיגי האמן, דחפיו ויצריו. אופן ביטויים הסופי צריך לשכנע כי הוא ורק הוא המיוחד בעבוד בחומר הנתון. אל להעתיק דמוי שפה, דמוי התנהגות לחומר אחר.

חפושי האמן, חוסר שלוותו, המרדף הבלתי פוסק אחר ביטוי בכלים חדשים, בצורות חדשות, בסביבה חדשה, החיפושים אחר ביטויים חדשים בחומר נתון למבע אשר לא נתן לפני כן, להפוך בו ולהפוך בו, הרצון להפיק מהחומר את המירב, את שפתו הגנוזה, רמזי הביטוי הגנוזים באלם החומר, שברי הגיגים, מעברים אשר לא ידענום, צלילים מופקים שטרם שמענום עד כה.

מגעו האישי של האמן, רטטיו, הצורות והגוונים והאורות והצללים והמבנה המטרידים את תת-הכרתו, הספקות, התסכול, רגעי האמונה, החלום, הצלילה לתוך עצמו – הם העושים את מלאכת האמן למלאכת אמנות, ליצירת אמנות המקרינה ממנה והלאה והעומדת למשפט.

בראשית – הנושא. נקודת האחיזה. הספור המעיק, המטריד, הבוער כאש אוכלה, ואחר כך התפשטות הדברים מן הפרטים, מן השיגרתי, מיצוי הסמלים, התמצית, עד להפשטה, עד לשארית המוקד, הצורה והקו והצבע הנקיים מן הסיגים.

ומעליהם כחישוקים – הקומפוזיציה, זו האוחזת ביוצר מן הבלתי מודע שבו, כאשר המעצורים וההכוונה הם השליטה בחומר ובצורות, בחירת השטח, אירגונו, הערכת היחסים והמשקלות, דחיסות והרפיה, בחירת טקסטורות הפנים עד למיצוי עד להזדהות.

ובתוך הקומפוזיציה – החיפוש אחר הניגודים, המסעיר שבניגודים ובהתנגשות (בבואת סערת הגיגיו של האמן).

ויש חזרה אל הנתונים הרציונליים והמוכרים, הקו, המרובע, המלבן, המעגל, האליפסה, כאשר כל אחד פורץ מתחומו אל מחבר צורות חדשות, כאשר כל אחד פורץ בדרכו האחרת וכל זאת בתחום הקטוע אשר נקבע לו, כאשר הוקפאו התנועות והגוונים ומרמזים על ההתפרצות.

אנו עוסקים במאוויים דינמיים שקפאו.

מגעו של האמן במקפא זה של תנועה המעניק לו רמזי תנועה בלבד, את החתירה אל מעבר לתחום הויזואלי, המעניק למתחם זה את הרכוז, את הכוון, את הסמלי. ונראה לעיתים שתחום זה צר מהכיל.

ןמול הרוגע – הדחיסות.

בחירת השטח ומגבלותיו.

השטח ומגבלותיו הם אשר תחמו תחום לדמיונות. הדמיונות חסרי הרסן המתפרצים להמשיך בתנועה ההתחלתית, להמשיך ולהמשיך במחזור זה של קומפוזיציה עד לשכרון, עד להתעלפות, עד אין סוף. מתחם השטח, התחום הפיסי של החומר, המיצר את ההתרחשויות הנגלות, מעניקות תהודות להן, לסביבה, לאוירה הנוצרת, לרעש הגובר או לשקט המעמיק ולאדם הנקלע לתחומי היצירה.

אם הביאה תהודה זאת את האדם להקשבה דרך ההתרחשויות הנגלות אל ההקשבה הפנימית, המוציאה אותו במעמד זה מן הפסיביות אל ההשתתפות הפנימית שבו, המגבירה בו את רגשי השמחה או העצב, את האהבה או השנאה שבו, המגבירה בו את הגעגועים או השכחה, המנטרלת אותו מעולם שהיה בו לפני כן.

בהם טמון סוד שיג ושיח האמן דרך יצירתו אל האדם האחר, אשר למענו, כחוק עליון ביחסי עולמנו, ביטוי מאדם לאדם, ולו לאותה שעה בלבד והדיה לאחר מכן.

זה מקומה של יצירת האמן בפעילות החיה והיוצרת של החברה שהוא חי בתוכה ולמענה.

התהליך הטבעי מן השטח הקטן, האינטימי, הקאמרי, הניתן להקפה במבט אחד, אל המימד הגדול, המונומנטלי, אל הגיגאנטי.

כאשר ההתרחשויות במעשה היצירה מבקשות מן המסתכל את הקריאה הארוכה, כאשר ההתרחשויות הקומפוזיציוניות והכרומטיות מזמינות (ומחייבות)  להילוות צעד אחר צעד, עלה ורד על פני שבולת גל ההתרחשויות הויזואליות לאגור את הרשמים כסדרם ולצרפם להתרשמות שלמה, להקשיב אל התנועה והגוון כשם שאנו מקשיבים להתרחשויות מוזיקליות שרק הזכרון וצרופיו יכולים לצרפן לתמונה אחת שלמה וגדולה, כאשר תהודתם מצטרפת לחויה המתעוררת עם המגע ביצירת האמנות.

דחף זה אל המונומנטלי, שהוא חריף אצל האמן בגלל רגישותו הרבה, אשר מאחזיו הם בצער המוקדם על הפרידה העתידה מן החיים ומעשי ידיו, בתשוקה החריפה להמשיך ולחיות ביצירי כפיו שישאיר אחריו (הם דפי הניר והבד והעץ והאבן) בתשוקה חריפה שיצירה זאת לא תסיים חייה יחד עם יוצרה, שפרי מכאובו ויצריו וביטויו ימשיך לחיות אחריו, ואלה הדברים אשר היו בלתי מובנים ומושגים בחייך, יהיו לשפה מובנת וחיה, וחווה ומקרינה סביבה בימים הבאים.

ותחושת הפחד הסמויה להתמודד ועם יציר כפיך, כאילו קם עליו בגדלו והוא מתגמד לעומתו, תחושת הפחד מפני הגדול והאלים ותחושת הנצחון הסמויה לשלט בממדים אלה ולרסנם.

זה להט היצרים והיצירה, זה להט ההתמודדות, אלה מכלול התחושות שאין שליטה עליהן והן העשויות לשים את מעשי כפיו לחיים תחתיו מעבר להם.

מהו השלב שבו יש לנו שליטה ואבחנה במקריות ובהתפרצות, שבהם להיות מנוף ליצירה, כי אנו יודעים שיצירת אמנות היא התגלמות הרוח באנוש. בריסון המבע אל אפיק הביטוי המאורגן (בכל האמצעים, המלולי, הקולי, הפלסטי), כאשר המקריות מסולקת והספונטניות מפנה ומאירה לנו את דרך ההתבטאות.

מה השלב שבו אנו מסננים את אלה בדרך השכלתנות, בדרך חכמת מלומדים?!

מתי קם בנו הכוח להטיל אלמנטים אלה, בלתי מבוקרים אל דרך הויתור, לחתור אל הזיכוך, אל המועט המחזיק את המרובה, אל הביטוי התמציתי, אל הביטוי האישי, ללא יוהרה, בענוות מלאכה ויצירה, ולתת ליצירתנו להתמודד על חייה במרחבי הזמן והחברה?!

באמונה שכאורך חייה, אורך חיינו, ואמונת חיינו וביטויינו בה חיה עמה.

ואין ענוה גדולה ואין תודה גדולה בחיי האמן מאשר זכתה יצירתו לחיות בחיי אחרים.

מרץ 1974.