בכל מקום בו אני מהלכת אני בסוף מגיעה אליך.

אני יודעת שהחיים עוד יצבעו בצבעים אחרים אבל מעכשיו תמיד ישאר בהם הגוון הזהבהב שלך

אני אוהבת את הגוון הזה. יש בו הוד ויופי וקדושה והוא מזכיר לי גם את האדמה.

שנים שאני יוצרת בדיפטיך. זה התחיל כפתרון להפרעת קשב כך אני מדלגת בין העבודות, החשיבה שלי נשארת פתוחה לאסוציאציות ויש לי מרחב. וזה המשיך כחלק מזהות שמבקשת בכוונה תמיד לנוע בין שניים, לכונן מפגש.

במשך שנים ביני לבין עצמי הייתי נוזפת בי; את מתפרשת מדי,  לא עקבית, נסי לומר דבר אחד. נדמיתי לעצמי כבליל של משפטים לא סגורים. כל אחד פונה לכיוון אחר. אבל אהבתי כל כך את הקפיצה הזו ביניהם. דבר מוביל לדבר ויש לי תנועה חופשית.

לחשוב אחרת היה תמיד כרוך במאמץ ניכר מדי.

הרבה דברים נדמים לי כדיפטיך. ספר, פתק מקופל, שמיכה מהודקת. גם העץ בחלון נמתח פתאום בין שתי קצוות. שמיים וארץ. אם הייתי יכולה הייתי מקפלת את התקרה של מיכאלאנגלו. בדיוק ברווח הזה, בין שתי האצבעות הנפגשות כמעט.

המבט שלי הפך לקופסה שנפתחת  בין שני צידיה, יש הדהוד שנשמע למרחקים וכשהוא חוזר אלי המשפטים נאספים שוב לפסקה.

למדתי לבטוח בתנועה הזו.

זה אותו הדהוד שמתקיים ברווח הזה בין האותיות הכתובות ובין החלל היפה שנפער ביניהן ובתוכן.

זה אותו הדהוד שמתקיים עכשיו ביני לבינך. אני האותיות ואתה בכל המרווחים והעצירות וההמהומים והשתיקות. בין מילה למילה. בין פעולה לפעולה. בין נשימה לאנחה. אתה הרוח הנושבת בתוך כל החללים שעוד לא נבראו המילים לתאר אותם.

מאז שהלכת אני נהייתי דיפטיך. והעולם נהיה דיפטיך גדול. אני נושאת בתוכי אותך ואת הרווח שביני לבינך. והעולם כמו מחולק לשניים. לפעמים לשניים בתוך שניים בתוך שניים אבל תמיד יש איזה רווח שעומד בין שני החלקים והם אף פעם לא אחד. תמיד אני שומעת הד.

ועכשיו כשאני צריכה לנסח איזושהי עמדה שתישאר בעולם אני תוהה על הקשר הזה בין האמנות לחיים. אולי כל מה שאני עושה בסטודיו אינו אלא הכנה לחיים שנקלעתי אליהם. ואולי מעשים ופעולות שפעלתי על שולחן העבודה שלי יכולים להחזיק השפעה של ממש על  העולם. על העולם שלי. זה נשמע לי מופרך. אבל מיכאל אנג'לו ידע שהמתח הזה יחזיק את התקרה.

אולי הסטודיו והחיים הם בעצם דיפטיך.

אני גוזרת חלקים לשניים, מערבבת בין העולמות מחברת ומפרידה, קופצת בין תקופות. ובין זהויות מניחה אחד ליד השני. הפסקתי להדביק. מעדיפה סיכות קטנות. דברים תמיד יכולים לזוז לשנות צורה. בפעולות שלי אני נהנית מביטול הזמן. עבר הווה ועתיד משמשים יחדיו אף אחד לא יכתיב לי פה הגיון כפוי של חיים ומוות אפשרי ובדיוני. להכל יש מקום בלוחות שלי. דברים מתחברים לי יחד.

ככה אני ממשיכה לפגוש אותך. אני מרגישה את נוכחותך. החלל  שנפער בין כל הצירופים מחולל לי. אולי כל הדיפטיכים שיצרתי עד כה נוצרו ולו בלבד כדי שאוכל להמשיך לאחוז ברווח הזה שמחזיק לי - אותך.

אז עכשיו שאני שומעת בשני קולות.

מה שמולי ובתוכי גזור. שני עולמות שכמהים למפגש. הרהיטים מדברים ביניהם. וקרן השמש באותו גוון זהוב מלטפת את המדרכה האפורה. ותמיד חלל באמצע. קו דק ככל שיהיה. שומר את הלהבה דולקת.

אני נמתחת בין העולמות, בין התחדשות לצימאון בין אהבה לאובדן בין צער אינסופי להמשכיות.

ובסטודיו , אני ממשיכה גוזרת, גוזרת ומקפלת.

באנציקלופדיה ישנה של אמנות אני מוצאת תמונה של הקפלה הסיסטינית

אני גוזרת אותה

באמצע

ומרחיקה בין האצבעות ומקרבת.

שומרת על

הרווח

שמחזיק את העולם ומחזיק את הגעגוע.

שנינו מבינים שבלעדיו היצירה הזו לא תתקיים.

*

מוקדש לבני אהובי יוסף חיים צבי סרלין שנהרג בעת מילוי תפקידו במרץ 2025.