בכל מקום שבו אני מהלכת, אני בסוף מגיעה אליך.

אני יודעת שהחיים עוד ייצבעו בצבעים אחרים, אבל מעכשיו יישאר בהם תמיד הגוון הזהבהב שלך.

אני אוהבת את הגוון הזה. יש בו הוד ויופי וקדושה, והוא מזכיר לי גם את האדמה.

שנים שאני יוצרת בדיפטיך. זה התחיל כפתרון להפרעת קשב. כך אני מדלגת בין העבודות, והחשיבה שלי נשארת פתוחה לאסוציאציות, ויש לי מרחב. וזה נמשך כחלק מזהות שמבקשת בכוונה תמיד לנוע בין שניים, לכונן מפגש.

במשך שנים, ביני לבין עצמי, הייתי נוזפת בי: את מתפרשת מדי, לא עקבית, נסי לומר דבר אחד. נדמיתי לעצמי כבליל של משפטים לא סגורים. כל אחד פונה לכיוון אחר. אבל גם אהבתי את הקפיצה הזו ביניהם. דבר מוביל לדבר, ויש לי תנועה חופשית.

לחשוב אחרת היה תמיד כרוך במאמץ רב מדי.

הרבה דברים נדמים לי כדיפטיך. ספר, פתק מקופל, שמיכה מהודקת. גם העץ בחלון נמתח פתאום בין שני קצוות. שמיים וארץ. אילו יכולתי הייתי מקפלת את התקרה של מיכאלאנג'לו. בדיוק ברווח הזה שבין שתי האצבעות שכמעט נפגשות.

המבט שלי הפך לקופסה פתוחה משני צידיה, ההדהוד נשמע למרחקים, וכשהוא חוזר אליי, המשפטים נאספים לפסקה חדשה.

למדתי לבטוח בתנועה הזו.

זה אותו הדהוד שמתקיים ברווח שבין האותיות הכתובות, בחלל היפה שנפער ביניהן ובתוכן.

וזה אותו הדהוד שמתקיים עכשיו ביני לבינך. אני האותיות, ואתה בכל המרווחים והעצירות וההמהומים והשתיקות. בין מילה למילה. בין פעולה לפעולה. בין נשימה לאנחה. אתה הרוח הנושבת בתוך כל החללים שעוד לא נבראו המילים לתאר אותם.

מיום שהלכת נהייתי דיפטיך. והעולם נהיה דיפטיך אחד גדול. אני נושאת בתוכי אותך ואת הרווח שביני לבינך. והעולם כמו מחולק לשניים. לפעמים לשניים בתוך שניים בתוך שניים, אבל תמיד יש איזה רווח שעומד בין שני החלקים, הם אף פעם לא אחד. תמיד אני שומעת הד.

ועכשיו כשאני יושבת לכתוב כדי לנסח עמדה כלשהי שתישאר בעולם, אני תוהה על הקשר שבין האמנות והחיים. אולי כל מה שאני עושה בסטודיו אינו אלא הכנה לחיים שנקלעתי אליהם. ואולי מעשים שעשיתי ופעולות שפעלתי על שולחן העבודה שלי, יכולים להשפיע השפעה של ממש על העולם. על העולם שלי. זה נשמע לי מופרך. אבל מיכאלאנג'לו ידע שהמתח הזה יחזיק את התקרה.

אולי הסטודיו והחיים הם בעצם דיפטיך.

אני גוזרת, מערבבת בין עולמות, מחברת ומפרידה, קופצת בין תקופות ובין זהויות, מניחה זה ליד זה. הפסקתי להדביק. אני מעדיפה סיכות קטנות. דברים תמיד יכולים לזוז, לשנות צורה. בפעולות שלי אני נהנית מביטול הזמן. עבר, הווה ועתיד משמשים יחדיו. אף אחד לא יכפה עליי פה היגיון של חיים ומוות, אפשרי ובדיוני. לכול יש מקום בלוחות שלי. דברים מתחברים לי יחד.

ככה אני ממשיכה לפגוש אותך. אני מרגישה את נוכחותך. החלל שנפער בין כל הצירופים מחולל לפני. אולי כל הדיפטיכים שיצרתי עד כה נוצרו רק כדי שאוכל להמשיך לאחוז ברווח הזה שמחזיק לי – אותך.

אז עכשיו אני שומעת בשני קולות.

מה שמולי ובתוכי גזור. שני עולמות שכמהים למפגש. הרהיטים מדברים ביניהם. וקרן השמש, באותו גוון זהוב שלך, מלטפת את המדרכה האפורה. ותמיד חלל באמצע. קו דק ככל שיהיה. שומר שהלהבה לא תכבה.

אני נמתחת בין העולמות, בין התחדשות לצימאון, בין אהבה לאובדן, בין צער אינסופי להמשכיות.

ובסטודיו אני ממשיכה וגוזרת, גוזרת ומקפלת.

באנציקלופדיה ישנה של אמנות אני מוצאת תמונה של הקפלה הסיסטינית.

אני גוזרת אותה

באמצע

מרחיקה בין האצבעות

ומקרבת

שומרת על

הרווח

שמחזיק את העולם ומחזיק את הגעגוע.

שנינו מבינים שבלעדיו היצירה הזו לא תתקיים.

*

מוקדש לבני אהובי יוסף חיים צבי סרלין שנהרג בעת מילוי תפקידו במרץ 2025.