נטישת הזהות ה"אמיתית" לטובתה של זהות אחרת, בדויה, היסטורית או מפונטזת הינה מאפיין מובהק של העבודות שלי (חיי הקדושים המעונים, חייה ומותה של אווה בראון, חייה ועבודתה של ז'וסטין פראנק). בבירור יש כאן יחס של אירוניה כלפי תפישות יציבות של זהות. עם זאת, נדמה לי שמתוך הנטייה הנפוצה כל כך למידור בינארי פזיז (מודרני לעומת פוסט-מודרני, כנות לעומת אירוניה, רגש לעומת שכל וכו') הוחמצה העובדה שיש בעבודות שיבה נצחית אל הדיוקן העצמי ואל ה"אני" דווקא מתוך מה שנראה כשלילתו, ולמרות העובדה שאף לא אחד מן הדיוקנאות פועל לפי כללי הז'אנר. מכאן עלה הרעיון לתערוכה אפשרית שכותרת העבודה שלה "דיוקנאות עצמיים כנגד עצמם", והלקט כאן דוגם ממנה. הטקסט הנלווה אינו פרשנות אלא מידע רקע, כשזה נדרש.

חיה ומות כאווה בראון (1996-1994), מס' 51. הדיוקנאות העצמיים הספורים המופיעים בסדרה מושתתים על הצלבת דמותי כפעוט בן שנתיים עם סימנים לדמותו של היטלר, על פי רוב בעזרת "נדידת" שרבוט שפם אל מתחת לחוטם. ציור זה הוא ניסיון להכליא בין תמונתי לבין תצלומי פוזות והבעות שהוזמנו על ידי הפיהרר כאמצעי עזר לשיפור אמנות הנאום שלו.

ללא כותרת (ליליאנה), (1989, טכניקה מעורבת על נייר, 33x51), ליליאנה פריירה היתה מקורבנות משטר הגנרלים בארגנטינה. היא היתה בת עשרים ואחת ובהריון כשנעלמה. נתיחת גופתה העלתה שעונתה קשות ונרצחה בירייה. הבדיקה העלתה גם כי ככל הנראה היא השלימה את הריונה. התצלום הופיע במגזין 'הניו-יורק טיימס'. העבודה היא אחת משש עבודות שבהן הצלבתי תצלום זירוקס של פריירה עם דיוקן עצמי במעין פלירט או סיפור אהבה. בציור הזה, הדיוקן המצויר מנסה "לחקות" את התצלום, רגשית וצורנית. בכך, מעבר להצלבה האישית עם רגע של טראומה היסטורית, הוא נדמה לי בדיעבד (ובמפתיע), כמַטְרִים את "חיה ומות כאווה בראון".

מרטיר מזויף, (1991, שמן על נייר, 75x55) במרבית תפקידי הקדושים בסדרה הזו, שהכנתה נמשכה שלוש שנים, לוהקו ידידים קרובים, אבל השתמשתי בעצמי כדי לגלם את דמותן של כמה קדושות. כמו כן, מסיבות שלא יפורטו כאן, ראיתי בקוף בעל הזקפה, התולה עצמו בכוח זרועו הוא, דיוקן עצמי.

ברברה 2, (1993), תאריך לא ידוע. סמל: מגדל. מרטירית אגדית וקרוב לוודאי בדיונית זו פעלה בזמן פרעות מקסימיאנוס במאה הרביעית. באגדת הזהב מסופר שהיתה עלמה יפהפייה שנכלאה על ידי אביה במגדל כדי להרחיק את מחזריה הרבים. בבדידותה החליטה קדושה דמוית-רפונצל זו ליהפך לנזירה. אביה הזועם ניסה להרוג אותה והוכה בברק. ראשה של ברברה נערף מאוחר יותר.

הסיפור המעניין (2 מתוך 10, 1984, גואש ופסטל על נייר, 70×100)

ההיסטוריון: נטול פניות וזקוף קומה, (1994, שמן על נייר, 100×68), כל עשרים וחמישה בעלי המקצוע "מגולמים" בעזרת תמונת עצמי כפעוט (ששימשה גם בספר לוסי).

ז'וסטין פראנק, ללא כותרת (דיוקן עצמי ככושית, 1938), (2002, שמן על בד, 65x50) הדיוקנאות של פראנק הם דיוקנותיה היא, שהם גם דיוקנאות של בת-זוגי. מצד שני, ההיגיון גוזר שמאחר שהם דיוקנאות עצמיים, ודיוקנאות של רועי רוזן, אלו הם בכל זאת דיוקנאות עצמיים שלי.

מתווה לדיוקן עצמי מצופה מס' 7, (2005, גואש על נייר, 32×50)