ו. הם יודעים שהם מדברים גם פרוזה

באמצע שנות השבעים, כמעט במפתיע, התרוקנו קירות כיתות הלימוד במדרשה ונשארו לבנים וחשופים. נעלמו ריחות הצבע, המדללים התנדפו, המכחולים הוחבאו, הפאלטות נערמו, המודלים התלבשו, גם רעשי הניסור וההקצעה וזיקוקי ההלחמה נהפכו לזיכרון - כל סימני העשייה והחומר נדחקו. המדרשה, שנראתה עד אז כתמונה צבעונית וקולאז'ית, נהפכה לתמונת שחור לבן. את מקום מעשי הציור והפיסול, השרבוט והמריחה, תפס הדיבור, ואת מקום התוצאה הוויזואלית תפס הטקסט. לפעמים נאלץ הטקסט להישען על פרוטזות חומריות ויזואליות, אך לרוב הסתפק בדיבור על אמנות כתכלית וכהגדרת מעשה האמנות. בהכללה, ניתן לומר שנוצרו אז טקסטים רוויי חרדת נטישת האובייקט, עם אפולוגטיקה מפותלת כלפי הוויזואלי והידני. הטקסטים היו לרוב קצרים ביותר, ממלה בודדת או צמד מלים ועד למשפטים ספורים. הם היו אחים אנורקסיים לדלות החומר, וסבלו או נהנו, הכל לפי הקורא או המתבונן, מנטייה פיוטית, כלומר, מהגנטיקה הלירית של הציור הישראלי. הם לא נולדו מהמלים, אלא מהתמונות, וכל קיומם היה דומה לכמוסה שמטעינים וממזערים לתוכה את זיכרון האמנות הוויזואלית, כדי שיישמר בתוכה עד שהפורענות תעבור.

הטקסט הקונצפטואלי המוקדם פלירטט עם הגמגום, עם צורת הפתק, עם תכני המברק, עם לשון ההצהרה ועם השרבוט המילולי, שנועד להחליף בסתמיותו המודעת את קשקוש העיפרון. הטקסט המוקדם עסק בהשמדת האובייקט, מחד, ובחיזור נמרץ אחרי דיסציפלינות מדעיות ואחרי עמדת המחקר החברתי, הפסיכולוגי והסטטיסטי, מאידך.

מכל הבחינות הללו מתברר, כי אמנות הפרוזה לא היתה מקור השפעה לטקסט של שנות השבעים. הספרות נתפשה, בהשאלה, כאובייקט אמנותי נוסף, שדינו, כמו האובייקט הוויזואלי, להצטמצם ואפילו להיעלם. הטקסט של שנות השבעים ברח מהפרוזה ולא ידע שכאשר הוא בורח ממנה, הוא נוטה, לפעמים, לדבר שירה. היו בטקסט הקצר גילויים מבוישים של איכויות גנובות מהשכנה העדינה ואנינת הטעם - השירה. התכונות הוויזואליות של הטקסטים הקונצפטואליים חיזקו את הפיוט, התוקף בקלות את הרזון.

בשנות השמונים חזר הצבע לקירות המדרשה ועמו חזרו דימויים צורניים אחרים ופיגורטיוויות חדשה ומספרת, ובעורף נשמרו זיכרון הטקסט ומסקנותיו. בתחילה היתה תאווה בלתי מרוסנת של ידיים, שנקשרו לזמן מה, לשוב ולהביע את עצמן ואת יכולתן, ולאחר מכן החלו הצורות להיטען בהישגי פסק הזמן ובלקחיו.

בשנה האחרונה החלו להגיע לידי, כמו לידי מורים אחרים, טקסטים של סטודנטים ואמנים צעירים, שהוסיפו נדבך משלהם למערכת המתמשכת של ניתוקים והשלמות, המתקיימת בין האמנות הוויזואלית לבין הפרוזה. בטקסטים שלהם יש השלמה דעתנית ועמוקה עם רעיון הסיפור המילולי- הפרוזה. הם עשו זאת לא בדרך של שילוב אמנויות (מולטימדיה), אלא בעשייה מקבילה; אובייקט לחוד וטקסט לחוד, ושניהם גם יחד רוויים בזיכרונות קונצפטואליים, כלומר, שניהם פוסטקונצפטואליים. ממילא היו אלה טקסטים אפולוגטיים פחות ועסוקים פחות בלהשיג לעצמם לגיטימציה או בלהסביר את זכותו של הצייר למשל, לדבר במלים.

לעניות דעתי, האוהבת שידוכים טפיליים, השידוך שבין האמן הוויזואלי לפרוזאיקון מרתק בהרבה, לפחות ברגע זה, מהשידוך הנושן והמקרטע מעט שלו עם המשורר. אלה טקסטים אישיים מאוד, לפעמים על גבול הפרטי, דוויי בשר, וממילא נוטפי דם וטובלים בהומור, שיש בהם פירוק רב תושייה של אותן כמוסות שנטענו בשנות השבעים, והפיכתן מכריכה אחורית לספר, מפרומו למשדר, מהיתר לשימוש בפועל, מהרחבות גבולות הציור לטשטוש גבולות האמנות. מדובר, מבחינתי, בחידוש הכתיבה על אודות חטא במקום לחטוא בכתיבה. לאמנים הכותבים מהזן החדש, הפרוזה משמשת עיניים, המלים הם כלי התבוננות בעולם. אני מוצא בין הטקסטים קטעים פרועים, לא מנומסים, לגמרי לא דידקטיים, מיניים, מציגים במקום לחשוף, מגלים במקום לרמוז, מצחיקים במקום לקרוץ; ובאופן מרענן מאוד, הם אינם עוסקים באמנות כנושא.

מכל מקום, הטקסטים המכונסים בספר הזה ראויים לדיון ולשיפוט כפרוזה לא מתנצלת של אמנים ויזואליים.

יאיר גרבוז

2. למה אמנים ישראלים צעירים רדיקליים יותר מסופרים ישראלים צעירים?

(20 תשובות מכלילות אפשריות)

1. כי אמנות רדיקלית יותר מספרות.

2. כי באמנות הישראלית יש פחות כסף מבספרות הישראלית.

3. כי לאמנות הישראלית אין מאה 19.

4. כי העולם של האמנים הישראלים הצעירים אינו תחום על ידי השפה עברית.

5. כי לאמנים הטקסט הוא לא האופציה היחידה.

6. כי אמנות היא דיסציפלינה יותר פתוחה.

7. כי האמנים הישראלים הצעירים הם אנשים קיצוניים יותר מהסופרים הישראלים הצעירים.

8. כי בתי הספר הישראליים לאמנות הם מקומות תוססים יותר מהסדנאות הישראליות לכתיבה יוצרת.

9. כי האמנות הישראלית תמיד היתה אוטונומית יותר מהספרות הישראלית.

10. כי האמנות תמיד היתה עירנית יותר לבעיה של האוטונומיה.

11. כי הספרות הישראלית היא חלק מפרויקט לאומי.

12. כי לפלמ"ח היו סופרים, מחזאים ומשוררים אבל אף לא אמן בולט.

13. כי מלבד כמה מקרים בודדים, הספרות העברית התפתחה במנותק ממסורת האוונגארד.

14. כי לאמנים הישראלים הצעירים הטקסט העברי הוא לא האופציה היחידה.

15. כי האמנים הישראלים הצעירים מודדים את עצמם לפי סרגל בינלאומי.

16. כי האמנים הישראלים הצעירים יודעים בדרך כלל מי זה ג'יימס ג'ויס, פרנץ קפקא וסמואל בקט, והסופרים הישראלים הצעירים לא יודעים בדרך כלל מי זה מרסל דושאן, ג'וזף בויס ואנדי וורהול.

17. כי האמנים הישראלים הצעירים יותר חשופים לתיאוריה ביקורתית.

18. כי בזמן שהסופרים הישראלים הצעירים מגלים את פאריז, האמנים הישראלים הצעירים שוכחים את ניו יורק.

19. כי האמנים הישראלים הצעירים רגילים להרגיש דחויים.

20. כי בזמן שהסופרים הישראלים הצעירים עסוקים במין, האמנים הישראלים הצעירים עסוקים בסקס.

בבל

3. משורר צייר - צעיר - זקן - צעיר

בחרתי להביא שיר של אבות ישורון מתוך: "אֲרֹן מְנָחָה".

הַשָּׁפָה שֶׁבָּהּ מְדַבְּרִים

הַשָׂפָה שֶׁבָּהּ מְדַבְּרִים אֵלַי הַדְּבָרִים שֶׁבָּעֹלָם, הִיא הַשָׂפָה שֶׁבָּהּ אֲנִי מְדַבֵּר

אֶל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעֹלָם, שֶׁכָּל דָּבָר יֵשׁ לוֹ שָׂפָה -

גַּם אֲנִי אֹתוֹ דָּבָר.

לְכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעלָם

יֵשׁ שָׂפָה לַדְּבָרִים.

לְכָל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעלָם

זֶה הַגֶבֶר שֶׁבַּדְּבָרִים

עמד. הֶעזְרֶת. ים בְּשָׁבָעַ. בְּקַשְׁתִּיהָ לָתֵת קְצָת מַיִם לָעָצִיץ. נִרְאֶה, כְּלָה אֶת חָמְרֵי הָאֲדָמָה, וְעַכְשָׁו אָכַל אֶת הָאֲדָמָה עַצְמָהּ וְנִשְׁאַר רַק עַל הַשָּׁרָשִׁים עֹמֵד. יָצָאתִי לְשָׁבָעַ מֵהַבַּיִת, וּכְשֶׁחָזַרְתִּי, הֶעזְרֶת נחֶנֶת קְצָת מִיִם לֶעָצִיץ. "לִפְנֵי שָׁבָעַ, שֶׁלֹא הָיִיתָ גַּם כֵּן נָתַתִּי קְצָת מַיִם לֶעָצִיץ" אָמְרָה רִבְקָה.

עדו בר-אל

4. הנחיות ספרותיות

לכתיבת רומן אמריקאי חשוב מאת מחבר ממין זכר

לכתיבת רומן ישראלי מוערך מאת מחבר מכל מין

לכתיבת שיר עברי מאת מחבר ממין זכר

הנחיות לכתיבת רומן אמריקאי חשוב מאת מחבר ממין זכר

1. הגיבור עוסק במקצוע מעט חריג ובעל משמעות מטפורית נרחבת.

2. לגיבור בעיה עם האב שנטש או מת או ניתק קשר עם הבן; או שהבן ניתק קשר אתו לאחר קונפליקט לא פתור עם הגיבור שיתברר בשליש האחרון של הספר ויזרה אור.

3. פוטבול או בייסבול או ז'אנר נתון של ג'ז או רוק מתקופה וממקום מנומקים יהיו בעלי נוכחות חזקה ובעלת משמעות מטפורית נרחבת לאורך הספר.

4. תקרית אלימה בעלת אופי פיסי תתרחש בספר. רצח הוא אופציונלי, אך הוא רצוי יותר כזיכרון קשה מן העבר (סוד).

5. אהבה נכזבת או קורסת ורומן מפוכח ללא עתיד.

6. לאם יש בעיות, אבל גם קסם אישי.

7. דמות צעירה, אטרקטיווית, אך גם בעייתית, ממין זכר או נקבה תופיע ולגיבור יהיו כלפיה רגשות בעלי אופי חינוכי (אולי תחליף לקשר לא מוצלח עם צאצא שלו), רגשות שיעוררו בפרוטגוניסט/ית הצעיר/ה יחס אמביוולנטי.

8. סצינת הסיום תהיה מהורהרת אך דרמטית ולא תהיה לה נגיעה ישירה לגיבור, אך היא תהיה קשורה למקצועו באופן שיהפוך את הספר ליחידה מהודקת, בעלת אמירה גורפת וחזקה על המנטליות האמריקאית או על החברה בת זמננו. דוגמאות: מסע פרסום מוצלח לחברת תרופות מושחתת, במידה והפרוטגוניסט הוא פרסומאי או יועץ משפטי בעל התמחות רפואית לתאגידי על; אם הוא אחראי לתעבורה במטרופולין - שביתה גדולה שבמהלכה יתרחש אסון עירוני; אם הוא מדען העוסק בהכלאת זני ירקות ופירות - רצח של קולגה מן העבר על ידי פעיל ימני וגזעני בארגון הנשק הלאומי, אירוע שעליו שומע הגיבור באיחור.

9. יש להקפיד על משפטים קצרים ובהירים עם פרצי בארוק פוקנרי מדוד.

10. לשלב דיאלוגים לא מתחנחנים, סלנג במידה.

11. 600-450 עמוד, (יותר - אם קיים ממד היסטורי ו/או מוזכרות דמויות אמיתיות כחלק מהמרקם. פחות אם גיל הגיבור הוא מתחת ל-35).

הנחיות לכתיבת רומן ישראלי מוערך מאת מחבר מכל מין

1. זוג במשבר או לאחר פרידה ממושכת.

2. שניהם מורכבים, אך האשה מורכבת יותר.

3. אם המחבר ממין זכר, אז הגיבור מודע למורכבותה העדיפה של זוגתו, והמחבר יעורר הזדהות באמצעות סבלו הרב והכרה בחולשתו. אם המחברת היא אשה. יובהר לאורך הרומן כיצד מורכבותו החסרה של הגבר שכללה אלימות סמויה, למרות שהוא אינו אלים - היתה גורם הרסני במערכת היחסים, למרות שהאשה אוהבת אותו עדיין, או אהבה עד לפני זמן קצר, וזאת למרות האמביוולנטיות ו/או הבחירה המוטעית שעשתה כשהיה בכך צורך.

4. יש לשזור שתי אלוזיות תנ"כיות לכל אורך הספר, אחת גלויה וברורה והשנייה ליודעי ח"ן. אלוזיה ליצירת מופת אחרת פרט לתנ"ך - אופציונלית. אלמנט פנטסטי וקסום בהשפעת הספרות הדרום אמריקאית יופיע בספר (אם הסופר/ת ממוצא מזרחי או במידה והספר כרוך בהיזכרות בחוויות ילדות, ישובץ האלמנט ביחס לקרוב משפחה מקסים, רצוי סב או סבתא. אם הסופר/ת ממוצא אשכנזי, האלמנט הקסום יופיע בצורת חלום או אפיזודה הזויה. אם הסופר/ת שאפתניות, ללא תלות במין או במוצא עדתי, האלמנט המאגי עשוי להכתיב את המבנה והמהלך של הרומן כולו. אם הסופר/ת ספקני/ת, בשל ריבוי התקדימים לאלמנט הפנטסטי, הוא יופיע בכל זאת, אך כמצג שיתברר כשקרי או כתיאור ציני).

5. סצינות מין בעלות משמעות למהלך הסיפור - במידה, אבל בחושפנות.

6. אם הגיבורים מעל גיל 30 - ילדים. לאחד מהם בעיות בבית הספר.

7. רצפים ארוכים של מחשבות והרהורים המשלבים זוטות יום-יומיות עם דברים רבי משמעות.

8. התדפקות על דמות אב או אם, למרות הכל. זיכרון מביש - אופציונלי.

9. מישהו נמצא בחו"ל או נוסע לחו"ל באופן בעל משמעות. במידה ולא, אחת מדמויות המשנה החיוביות תעסוק במקצוע יצירתי או במחקר אקדמי, כנראה ללא הצלחה, אך באופן משמעותי בעבור הגיבור/ה.

10. מקרה אחד או שניים של מוות טבעי. אלימות פיסית - אופציונלית.

11. 200-300 עמוד (מעל 400 אם עברו יותר מארבע שנים מפרסום הספר הקודם ו/או אם מדובר בספר בעל ממד לאומי, היסטורי ואלגורי).

הנחיות לכתיבת שיר עברי מאת מחבר ממין זכר.

1. הרהור בעל נופך קיומי בגוף ראשון יחיד, רצוי על רקע או בקשר או כתוצאה או בזיקה לפעולה יום יומית טריוויאלית.

2. במידה והשיר לא מוקדש למשורר מארץ אחרת או נכתב בעקבותיו, רצויה אלוזיה למשורר כה (למשל, למשורר יווני או פולני). אופציונלי אך לא מומלץ - אלוזיה תרבותית חליפית (למשל, לציור פלמי עם ממנטו מורי).

3. אזכור בן שורה (אפשרי בכותרת) למשהו עדכני (למשל, מעולם המחשבים או מהטלוויזיה). הומור מרומז ומאופק לצד הכאב המאופק למרות גודלו, בדרך כלל.

4. יכולת חריזה וייתכן אף שימוש בצורות קלאסיות יופגנו, אך לא בשיר זה.

5. שבע שורות ומעלה.

בפיקוח מומחה מוסמך בעל אזרחות כפולה.

תאריך: יוני, 2000

בתוקף לעשר שנים

רועי רוזן

5. תרגילים באקפראזיס[1]:

טקסטים לציורים של צד אחורי של ציור

The English Painter

"The English Painting" (Flag), 1992

Encaustic and collage on canvas

Collection the artist, Tel Aviv

"This is the first comprehensive treatment of the marginality of Israeli painting to appear in English".

The Painter of the Other Side

"The Painter in His Library", 1999

Oil on canvas

Private collection

"What can we say about the painter's relations with the library? They are usually bad ones today. This was not always the case, of course. In the middle ages those painters whom we expect to transport us into the world of enchantments, battles and love, took the greatest pride in copying, translating, knowing, unearthing a rare book from the depths of a cabinet, citing a fellow writer, being library rats and book worms, perhaps because their libraries had so few books".

The Second Rate Artist

"Flag", 1992, after J. Johns & S. Levine

Encaustic & collage on canvas

Collection the artist, Tel Aviv

"The painting of this translation is an event to be celebrated by second rate artists of all persuation".

The Dead Painter

"Portrait of the Artist's Mother", 1999-2000

Oil on canvas

Collection the artist

"To my mother who loved puzzles - here's the most difficult puzzle I know".

דוד גינתון

1. יוונית - מונח שמציין טקסטים ספרותיים, לרוב שיריים, או טקסטים המופיעים בתוך יצירות ספרותיות, המתארים יצירת אמנות. התמונות שאותם הטקסטים מתארים אינן קיימות, או שהיו קיימות בעבר ואבדו. למשל, תיאורו של מגן אכילס ב"אילידה" וב"אודיסיאה".

6. רצח, אנציקלופדיה, סקס ומשפחה

"שני נערים מהתנחלות בית חגי הרגו ערבי במהלומת קרש משועשעת תוך כדי נסיעה וגרמו לזעזוע כללי במדינה. חמישה חודשים ושלושה שופטים נדרשו כדי להפוך את הפשע הלאומני למעשה פרחות שגרתי הראוי לעונש סלחני. הפעם איש לא הזדעזע".

כותרות על שער מוסף "הארץ", 20.11.98

חילמי שושה מת מעצמו גדרן לויכויו של המתנחל נחום קורמן מהריגת הילד הפלשתינאי חילמי שושה קבעה השופטת רות אור שתי קביעות בעייתיות: שהילד מת כתוצאה מלחץ נפשי ושהפתולוג הראשי של מדינת ישראל נסחף אחרי גרסת הפלשתינאים. האומנם? עיון מחודש בתיק קורמן".

כותרת במוסף "הארץ", 27.8.99

"חברוני מאס בחייו והחליט להתאבד. עלה כמה פעמים על הגג והתכוון לקפוץ. ראו אותו אנשי חמאס ואמרו לו 'חבל, תתאבד, אבל לפחות תהרוג יהודים'. נתנו לו מזוודה וטלפון נייד ושלחו אותו לתל אביב. כשתגיע למקום עם הרבה אנשים תתקשר ונגיד לך מה לעשות'. הוא הגיע לתל אביב, ראה שלושה חיילים והתקשר. אמרו לו שזה לא מספיק. המשיך וראה עשרה אנשים עומדים בתור לאוטובוס, גם זה לא הספיק. לבסוף הגיע לכיכר הומה אדם. 'זהו זה', אמרו לו מפעיליו מהחמאס, זה המקום'. החברוני שלף סכין מכיסו ודקר את עצמו למוות".

בדיחה פלשתינאית כפי שצוטטה על ידי עמירה הס, "הארץ", 10.10.99

"מאסר לאחראי מעצר בצה"ל, שנהג להכות אחד מכל 5 עצירים פלשתינאים". כותרת, "הארץ", אוגוסט 98

"הרצח במעלות: האשה נפרדה מבעלה וחזרה אחרי שהרתה".

כותרת, "הארץ", 8.12.00

"בום בום בום' - זה נוסח ההודעה לראש הממשלה שהשאיר סמל ברק פלד באגף המבצעים בשב״כ ב-4 בנובמבר 99. תוך שלוש שעות וחצי כבר הגיעו אליו חוקרי מצ"ח, וכעבור שלושה ימים הוגש נגדו כתב אישום. אביו של פלד: "הבן שלי הוא קורבן של מערכת מבוהלת, שהגיבה בלי פרופורציות".

כותרת משנה, "העיר" 12.11.99

"בין 25 המקצועות המבוקשים לשנת 2006: מנתחי מערכות, מנהלים ומורים, אבל גם אמנים, מרפאים אלטרנטיוויים, מספרי סיפורים ומיישבי סכסוכים".

כותרת משנה, "הארץ", 2.5.99

חזרה לרצח, רצח ערבים, רצח רבין, רצח בתוך המשפחה, רוצחת סדרתית שכותבת שירים בחרוזים ואתרי

רצח - כל אלה פותחים את הפרק הראשון בגיליון מס' 4 של "המדרשה" המוקדש כולו לטקסטים של

אמנים צעירים.

פרנצ׳סקו יפיניציו, אמן אמריקאי המתגורר בצרפת, מציע ללקוח (הצופה, הקורא) חוזה המנוסה בקור מחושב ומפורט ביותר, שעל פיו הלקוח, החותם על החוזה, ינסה לרצוח את האמן במסגרת פורטים בו בדקדקנות. לעומתו, שי צורים מישראל הוא קאובוי אלים, הורג, צועק, מקלל, אך גם מפנטז שהוא, כבאי, מציל. נאוה בן-נר מספרת על רצח בתוך המשפחה, רצח שהוא גם התאבדות, אולי רצח כפול? רצח והתאבדות דחוסים, פלסטיים מאוד, אכזריים ונטולי רחמים, לפרקים מודיאליסטיים, המתרחשים באתרים ביתיים ונושאים מועקות בלתי נגמרות. תמר נאמן היא רוצחת נוקמת שיטתית וסדרתית. יום הולדתה (כמו אצל בן נר) הוא גם יום מותם של אחרים. אתרי הרצח שלה אינם מופשטים כמו העיר שבה מתגורר האמן (פיניציו), מקומיים כמו תל אביב והשטחים (צורים) או אישיים הבית והזיכרון (בן נר), אלא ציבוריים: האוטובוס והטלוויזיה.

אפרת שלם מצלמת אתרים לאחר שהתרחשו בהם רציחות. לעתים נשארו עדויות סרט סימון של המשמדה, סימן בגיר - אך לעתים הם ריקים מסימן. האם המקום עצמו ביצע את הרצח? לרוב אלו רציחות של נשים, מה שנהוג לכנות "רצח בתוך המשפחה" (האם לא כל רצח הוא בסופו של דבר "רצח בתוך המשפחה"?) גם יהושע סימון, עוסק באירועים ובאתרים ציבוריים. הוא משחזר את רצח רבין בעזרת בובות פליימוביל, ובונה בלגו מבנים לאומיים כמו הכנסת, העירייה - אבל גם את הבית הפרטי שלו. רותי וזויה סיבנו קו מתאר סביב אחת הבובות שלהן. האם בובה יכולה להרצח?

הפרק השני מקבץ אמנים שהמבנה המאפיין את עבודתם הוא אנציקלופדיסטי. קרן רוסו במפעל רחב היקף, שאפתני, ההולך ונמשך, שרק חלקים ממנו מובאים כאן - "אנציקלופדיה תרמיקה" - אנציקלופדיה למדע שאינו קיים, המומצא על ידה, מדע החום או אנרגיית החום. היא מצליחה לרקוח ולהתיך יחד כמו אלכימאי - מיתוסים, אגדות, עובדות מדעיות, תופעות מופרכות, ציטוטים ספרותיים, איזכורים קולנועיים וציטוטים עצמיים, וליצור מהם חומר חדש, אחר; ובאופן אלגורי, לדבר בעצם על תהליכי חניכה של אבן. תהליכים שאינם מסתיימים. כך מופיעים, בין היתר, הערכים: "אובדן הנפש", "אורות תעתועים", "אינדיווידואליות", "בטן", "בעירה אנושית ספונטנית", "בצה", "ברק", "השלכה", "וודו", "זוהרם של דברים מתים", "חלום בהקיץ", "נקמה" ועוד. האנציקלופדיה שלה כוללת תמונות של עבודותיה לצד תמונות שנלקחו ממקורות אחרים.

יוני גולד מצייר פורטרטים של אנשים, אבל הם ממוינים ומקוטלגים באופן ביורוקרטי: עובדים זרים מלאומים שונים וממוצאים שונים, המצוירים על פי תצלומים שצורפו לבקשת הוויזה שלהם. טל שוחט מצלמת טבע דומם - סידורי פרחים בוואריאציות שונות.

הפרק השלישי מכנס שירים, טקסטים שיריים קצרים וכמעט רומן, שכולם עוסקים בסקס - קשה לדבר בהקשר זה על אהבה - שבעיקרו אינו ממומש. אבנר בן-גל לא מפריד בין סקס לטרור. שניהם מוכתבים מראש, בתוך השפה, בתוך השמות (יאיר, נטואל, חי ויליאמסון, אבנר ג'יימס ריצ'ארדסון בן-גל, האחים קהלני, פורנית, ריפיוזניק) בלתי נמנעים, מסוכנים. נועם גונן וליאת זלבסקי בז'אנר ספרותי שכמעט ונעלם (כמו האמנות?) - חליפת מכתבים - ממציאים דמויות, ממציאים שפה, פורשים מערכת יחסים - בין דמויות, שאינן מצליחות להיפגש, ששיאה בבית סוהר, בריחה ואשפוז. בשפה, בדמויות, בהתגלגלות של כל אלה יש במודע עקבות ארכאיים, טירוף, גרוטסקה, הלעגה - עד לשיבוש ולחוסר קומוניקטיוויות מוחלטים.

רקפת וינר עומר כותבת מודעות פורנו מפתות לא מפתות, האם הן מקיימות את מה שהן מבטיחות? ורה קורמן מטליאה עולם צמחי ואורגני, עם עולם פורנוגרפי בוטה ומוגזם. גם הוא אינו אפשרי, אלונה הרפז במחוות אוטו-אירוטיות יוצרת את דמותה כדוגמנית, ומצלמת זוגות מתנשקים הנראים כזוגות שעל המסך. שוב, לא מושגים, לא נגישים. כך גם קבוצות הצעירים של לילך צח, הם ביחד, אבל לחוד. לא נפגשים. רמי מימון מציץ, לוכד ומקפיא במצלמתו רגעים חולפים ויום-יומיים שבהם מופיעים צמח, נערה, נער, בפעילות בנאלית, רגעים של פיתוי שבהם מושא התשוקה כביכול אינו מודע לכך שמתבוננים בו.

הפרק הרביעי והאחרון - במהלך כמעט מתבקש עוסק במשפחה. מיכל ספקטור תיעדה באובססיה את השנתיים האחרונות בחיי אמה. ספקטור מלווה את מחלת האם ואת גסיסתה במסמכי בית חולים, טקסטים, תצלומים, רישומים וציורים. לאחר מות האם היא הדפיסה הכל בפורמט אחיד של דף A4, ו"ריצפה" בניירות את קירות דירת אמה. לי שיר בשני מחזורי שירים - אחד לסבא ושני לסבתא - עוסקת גם בזיכרון האישי, אך גם בזה התרבותי. במקומו של הילד, בתפקידו של הנכד, מול עולם מפואר ועם זאת מפחיד ומאיים. עולם שנכחד. תמר חסון בקטע מתוך נובלה מנסה למקם את דמות האמן מבולבל, מחפש, בטלן, פרזיט, לא עובד באתר של דירה בורגנית בבניין משותף, שממנה בוקעים קולות שונים, הפורשים במקוטע דרמה משפחתית. בועז קדמן מספר בטקסט ובתמונה על אחיו התאום שהופרד ממנו בלידתו ומהלך חייהם היה שונה לחלוטין, עד שיום אחד הם נפגשו... מולו מכפילה ליטל ידין באמצעות המחשב פורטרטים מעוותים, מוטציות של תאומים. אלי פטל מצלם את עולם הפנטסיה הבורגנית המנסה להתממש ולהתפרש בדירת שלושה חדרים סטנדרטית, דירת הוריו. פנטסיה על פאר לא מכאן. ואורי גרשוני מעניק לחפצים זולים וקיטשיים, שגם הם בונים פנטסיה על מקומות אחרים, אאורה כמו לחפצי יוקרה ומותרות בפרסומות. הספר נפתח בחוזה ונחתם בחוזה אחר שכתבה רקפת וינר עומר. החוזה, ההיסטרי והאירוני בו-בזמן, עוסק במערכת יחסים בין מורים אמנים גברים לתלמידה אמנית צעירה בבית ספר לאמנות.

גיליון זה הוא רק קצה הקרחון של תופעה שתוך כדי עבודה התברר במפתיע שהיא רחבה בהיקפה של אמנים צעירים, שכותבים כחלק מן הפרקטיקה האמנותית שלהם. הם כותבים טקסטים עצמאיים, אך אלה נולדו במקביל לפרויקטים האחרים שלהם. הגיליון אינו מתיימר להקיף את התופעה, אלא להצביע עליה, ואולי לפתוח דיון סביבה.

נעמי סימן-טוב