מה היית אומר או איך היית מרגיש אם היית מתעורר יום אחד וקורא בעיתון על מות חבר או מכר? לא היית בוכה לא היית עצוב? לא היית פותח את הארון לבחור בגד מתאים כדי להשתתף לבוא בפתח ביתו לנחם את משפחתו וללוות את ארונו בדרכו האחרונה?

זה באמת מה שקרה בבוקר של ה-18.5.1975 בעמוד הנפטרים הופיעה מודעת אבל שהוכרז בה בצער רב על מותו של האמן המוערך גדעון גכטמן בגיל 40, מודעה זו נכתבה בשם המשפחה.

אחריה באו עשרות שיחות ניחומים והחלו חברים ומכרים לזרום לכיוון ביתו של המנוח אלא שההפתעה הייתה עצומה ברגע שכולם הבינו שהמודעה הייתה כוזבת והעומד מאחוריה אינו אלא גדעון גכטמן בעצמו כאקט אמנותי קונספטואלי, מה שהביא את כל אמצעי התקשורת לעוט על חדשה מרעישה זו, לדבר עליה, לפענח אותה ולנסות להבין אותה. המודעה עצמה הייתה צריכה כמובן לעורר את ספקנותו של הקורא הבקיא מפני שהאותיות והמסגרת מסביב להן היו צבעוניות ולא בשחור לבן כנהוג במודעות האבל הרגילות. למעשה כבר בשלב זה הפסיקה מודעת האבל להיות היא עצמה והפכה ליצירה ויזואלית שהטקסט הוא הנושא שלה, הוא המוות, אולם המילה בה הופכת לדימוי בצורתה ובצבעוניותה. מאז לא מפסיק גדעון לשכלל ולהדפיס את מודעות האבל של עצמו עד שאפילו המודעה הפכה להיות לוח ניאון אלקטרוני.

מה קורה כאן הלכה למעשה?

האם זהו עיסוק בזהות? או שמא ביטוי אקזיסטנציאליסטי למשמעות החיים?

כפי הנראה הדבר מורכב וסבוך נתחיל מהפשוט שהרי כולנו העלינו הרהור מה היה קורה אם היינו מתים. מי היה בוכה? מי היה בא ללוויה? מה היה עושה פלוני? ואיך היה מגיב אלמוני? וכו׳ אזי זוהי בדיקת ערכינו בעיני האחר ונראה שגדעון הלך עם הרהוריו אלה צעד אחד קדימה וממש את הרעיון והפך אותו למעשה.

מצד שני גדעון סובל מזה שנים ממחלת לב ושאלת המוות עומדת לפתחו בכל רגע נתון, אזי זהו סוג של ניגוח, התגוששות עם נושא המוות בכלי שהוא שולט בו היטב כלי האמנות. ברובד עמוק ורציני יותר צריך להביא בחשבון את ההקשר התרבותי וההיסטורי לעיסוק בנושא המוות ודי אם נדע שגדעון עלה לארץ בגיל 12 ממצרים, ארץ עתיקת יומין שמשפחתו חיה בה דורות ארוכים במצרים העתיקה. אנשים עסקו שנים ארוכות בהכנת עצמם לקראתו כריית ואיתור קברם ביתם לחיים החדשים. גם גדעון כמו אבותיו המצרים העתיקים אינו חיי את חייו למען יום מותו אלא חיי את מותו למען חייו שהרי המחלה כפויה עליו והמוות באופן תמידי קרוב קרוב עד שהופך להיות המאכלת בידי אברהם, אזי גדעון כיהודי הוא גם יצחק הקורבן והוא ודאי מודע לכך ומפלרטט גם עם הרעיון הלה.

בעשותו זאת, היינו פרסום המודעה בציבור - מודעת האבל על מותו, גכטמן למעשה הופך את עצמו לקורבן במקום יצחק. מטאפורה לקורבן האמן למען האמנות, האמן מקריב את גופו ואת נפשו כדי להאיר את הדרך לאחרים רבים שנהנים מפרי עמלו ולעיתים רחוקות אמנים בעצמם נהנו מפירות קורבנם. נזכיר כאן מעט מהם כמו ואן גוך, סוטין, מודליאני ואחרים שציוריהם נמכרים במליונים בעוד הם חיו בעוני מחפיר.