בטון מורכב ממלט שנחצב במחצבות אבן, כאשר את האבן הופכים לאבק. המלט משמש חומר מחבר, הקושר בין המרכיבים – חול ואבן בעוביים שונים, במידות מדקות ביותר ועד גדולות. המים מאפשרים יצירת תערובות ושפיכת ה"דייסה" לתוך תבניות מגדירה את הצורות הרצויות של הבטון.

באופן פרדוכסלי, הגעתי להשתמש בבטון רק כשהתברר לי שהוא מונע ממני את הגשמת חלומי, לצייר בטכניקת הפרסקו על מלט טרי, לא מאפשר להשתמש בטכניקה של ציור על טיח לח, כי המלט הוא אויב צבעי הפרסקו, הוא פוגע בהם, פוגע בתהליך הכימי שהם יוצרים בחיבור בין הסיד ואבקות הצבע.

אפשר לבצע פרסקו על משטח מנותק מהקיר, אך זה מנוגד, לדעתי, לקונספציה שציור הפרסקו מציע, שימוש בחומר הבניה כחומר של אמנות, ואם ברצוני ליישם את התפיסה האמנותית הזאת, עלי להשתמש בחומר בניה עכשווי – במלט - בטון, ליצור בבטון. וכך הפכתי מצייר לפסל של תבליטים.

כבר ב- 1960 התנסיתי בטכניקות שונות של תערובות בטונים, ויצקתי אותם לתוך תבניות.

במכון ויצמן, להזמנת נשיא המכון מאיר ויסגל, עבור אולם הכניסה של בנין קלור, יצקתי בטון לתוך מסגרות עץ, בתוכם יצרתי משטחי חימר, ובהם השקעתי צורות שונות והטבעתי טקסטורות, ויצרתי נגטיב ענק של 16X 3 מטרים, מסגרות מסגרות, לתוכן יצקתי בחלקים בטון.

במו ידי ולבדי ערבלתי את החומרים השונים, במכונת ערבול קטנה,יצקתי את הבטון לתוך המסגרות, פיזרתי אותו באצבעות והנחתי את רשתות הברזל, כדי לחזק אותו. לאחר מכן הפרדתי את הבטון מנגטיב החימר.

זה לא היה קל, לא בטוח, ממש הרפתקה שהדירה שינה מעיני. כך קיבלתי את תבליט הקיר הראשון שלי, הגדול והחשוב שיצרתי. המהנדסים בטכניון, עמם התייעצתי, לא האמינו שאקבל תבליט בצבע אחיד, אבל כנראה שהחימר תרם רבות לאיכות וליופי התוצאה.

במקביל התחלתי לתכנן את תבליטי הבטון בהיכל המשפט, בתל אביב, שהיה בתחילת בנייתו. אדריכל הבניין, יעקב רכטר, הזמין אותם. הוא התכוון שאתכנן תבליטים במקומות מסוימים, שהוא הכין, על קירות הבטון העוטפים את המעליות ומשמשים כעמודי תמיכה לקומות. אני הצעתי לו לפרוץ את המסגרות שהוא תכנן עבורי, ולעטוף את שלושת הקירות, וכן לרדת ולעלות על קירות בחדרי המדרגות, וכך נוצרו עשרות תבליטים כנושא פיסולי שעובר בבנין כולו.

כאן היה עלי להשתלב בטכניקה של יציקה אנכית, שלא כמו במכון ויצמן, שם היציקות היו בשכיבה.חברתי את הצורות לתבניות, היה עלי להשתחל בין רשתות הברזל, ממש לפני שפיכת הבטון הגס לתוכן. כל זה עשיתי בעזרת מהנדס הבניין, שותפו של יעקב רכטר, מיכה פרי, אשר מאז המשכתי לעבוד איתו כיועץ וכמהנדס של רב היצירות שיצקתי בבטון.

הניסיונות הללו פתחו בפני את הדרך ליצור, והפעם בבטון לבן, את החצר הפנימית של היכל המשפט. כאן ירדתי לראשונה מהקירות ונכנסתי לחלל הפתוח,למרחב, ויצרתי פסל מקום, פסל טוטאלי. מכאן הדרך לאנדרטת חטיבת הנגב הייתה מובנת וברורה. את ההזמנה לפסל הסביבתי הזה, לפסל-מקום, על גבעה ממזרח לבאר שבע, קיבלתי ממיכה פרי, שניהל את העמותה להקמת האנדרטה, בראשות עוזי נרקיס. האנדרטה כולה יצוקה לתוך תבניות עץ, מלבד המשטחים האופקיים והמתקמרים.

מאז בטון הפך להיות אחד החומרים החשובים והאופייניים ביצירותיי. אני מלביש את הסביבות ב"שלמת בטון ומלט", אבל גם פורס לה "מרבדי גנים", כבשירו של המשורר נתן אלתרמן.

הבטון הוא חומר יציקה, וככל חומר יציקה, כמו אלה שקדמו לו, הברזל, הנחושת, הברונזה, הפליז וכל החומרים המודרניים שניתנים ליציקה, כמוהם הוא מעתיק את הצורות ואת פני השטח לתוכו ועליו הוא נוצק, והוא מעתיק את כל הטקסטורות, לכן הוא יכול להיות מחלק כמראה ועד כל צורה של חספוס. אלא שצריך לדעת איך לערבב את הכמויות בדיוק מרבי, להוסיף חומרים ייחודיים, לבנות את התבנית כדי שהמים לא יברחו מתוכה, לערבב ולגרש את בועות האוויר כדי שלא יווצרו חורים  מיד אחרי שפיכת הבטון לתבניות, ולהרעיד (וויברציה) את התערובת מבפנים ומבחוץ במכשירים מיוחדים, כך אפשר לקבל בסופו של תהליך תוצאה מושלמת.

האדריכל לואי קאן, שיציקות הבטון שלו הפכו לדוגמא ליציקות בטון מושלמות, נשאל בהרצאה על ידי אחד התלמידים, איך הוא הצליח לקבל בטון כל כך מוצלח, והוא השיב "לט הים בי הפי", תשמח אותו. כמה זה חכם ונכון. לשמח אותו זאת אומרת ליצור לבטון מצב אופטימלי, בהפעלת כל הגורמים הקובעים את גורלו, מידת המים בו, התערובת, בניה נכונה של התבניות,היציקה לתבניות,הוויברציה,זיון הבטון. רק כך יתקבלו תוצאות טובות. אסור לשכוח שבטון, כמו כל חומר, צריך לשמור ולשמר כדי שיישאר תמיד יפה וחדש. אחרת הוא מתכלה מהר, סופג זיהומים, מיצר סדקים, הופך למכוער ומהווה מטרד.