הייתי שותף לדירה של אשר ידלין, ההוא מהעסק המסריח, ההוא שבן גוריון או אשכול היו שולחים לכל העולם כדי לאסוף כסף (בגלל שהיה ממזר וידע לדבר אנגלית טובה).

הוא הכיר את קנדי ואת לינדון ג'ונסון ואת ניקסון, אני חושב שיצא לו לפגוש אפילו את צ'רצ'יל, ככה לפחות הוא סיפר לי. בכל מקרה, אחרי הבלגאן שהיה לו בארץ, הוא עבר לקליפורניה, קנה בית מלון או משהו כזה.

אני חיפשתי אוטו, מישהו קישר בינינו בעקיפין ואני רכשתי את האוטו שלו בניו יורק. ההסכם על האוטו היה שאני משלם כל חודש מאה דולר.

אשר ידלין אהב לשחק במניות בוול סטריט, והגיע די הרבה למנהטן, שזה איפה שאני גרתי, על החמישית והשנייה. יום אחד הוא התקשר אלי ואמר: "בוא נעשה עסק, במקום שתשלם לי כל חודש מאה דולר, קח את האוטו וכל פעם שאני מגיע לניו יורק אני אגור אצלך".

בחיי, קרוע מהתחת זה, אבל הייתי קצת קצר בכסף. איפה הייתי? טוב, אז ידלין ישן בסלון, ככה בן אדם בן איזה שבעים וחמש מינימום, מכור לשחמט, כל היום משחק עם עצמו, עם חברים, אתי.

היה אומר לי: "וואי, איך אני שונא את גולדה" - והוא אשכרה הכיר את גולדה. לראות אתו חדשות, זו היתה חוויה אחרת לגמרי, הוא היה מסביר לי את הסב-טקסט של כל השטויות שרצו שם, ומי משלם למי. העסק שם ממש מכוער.

בכל מקרה, אחרי שהייתי מבלה איזה לילה עם בחורה, הוא היה שואל אותי:

"למה אתה לא משאיר איזה חריץ בדלת? למה אתה סוגר עד הסוף? תן לראות משהו". אתם מבינים? הזקן המלוכלך רצה לאונן על הזיונים שלי, מניאק.

הוא עדיין שומר אתי על קשר מכתבים, אבל את האוטו שלו מכרתי מזמן.

טוב, הייתי קצר קצת בכסף.