top of page

רות שלוס: ״אף אמן עוד לא עשה מהפכה״


סידרת הטלוויזיה "האחים אופרמן" החזירה אותי לימי ילדותי בגרמניה בעת עליית הנאציזם. רוב הסרטים וההצגות שהופקו מאז המלחמה התמקדו בתקופה המאוחרת יותר, כשהנאציזם הגיע לעוצמה גדולה. ב"אחים אופרמן" הראו איך לאט־לאט הצליחו להרעיל עם, שבחלקו הגדול אפילו לא היה מודע לזה. ההמונים לא היו אנטישמים.


הסידרה הראתה גם את היהדות המתבוללת עם הנכס התרבותי־גרמני שהם רכשו לעצמם לאחר שהתרחקו מהמקורות היהודיים. בשבילי זה היה מאוד אותנטי, מכיוון שאני נולדתי בבית כזה.


אבי, למשל, הצטרף בשנת 1911 למפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ובגלל זה סבא שלי גירש אותו מהבית. אחרי כן פרצה מלחמת־העולם הראשונה, והוא כמובן התנדב לצבא, כמו כל גרמני טוב, ושכח את התזיסים שלו, אם כי סירב להיות קצין. כשחזר, ב־1920 מן השבי הצרפתי, הוא נכנס לעסק של סבי, אבל בכל זאת היה פעיל במפלגה הסוציאל־דמוקרטית ונשאר פעיל כל השנים.


אימי, שלמדה באוניברסיטה בהיידלברג, פגשה שם את אופנהייימר, שיסד את מרחביה בזמנו, והתווכחה איתו. הוא היה ציוני, והיא היתה סוציאליסטית ופציפיסטית, ובשום פנים ואופן לא יכלה להבין כיצד היהדות הגרמנית המתבוללת תחזור למשהו שבכלל לא היה כבר רלבנטי עבורה. כשבאו הנאצים ב־33', אבי חשב כמו כולם, שהטירוף הזה לא יוכל להימשך זמן רב. רק אחרי שנה-שנתיים, כשהוא ראה שהם מתבססים, הוא החליט לעלות לארץ־ישראל.


אנחנו גרנו בנירנברג, ויוליוס שטרייכר, עורך העיתון הנאצי "דר שטורמר", הכיר שם את אבי עוד משנת 23׳, כשאבי ניהל משפט נגדו, מפני שהוציא דיבה על סבי. אבי זכה במשפט, ושטרייכר היה צריך לשלם לו סכום כסף כקנס. הבית שלנו היה מפורסם גם מפני שב־33' צילמו אותו כי לא הנפנו את "דגל הלאום" ב־1 במאי. אני הייתי אז ילדה בת 11. פתאום ראיתי על־יד הטלפון פתק שהיה כתוב עליו "איברפל קומנדו", מין עזרה דחופה שנותנת המשטרה כשיש שוד. אז חיו עדיין באשליה שהמשטרה מגינה על האוכלוסיה מפני הנאצים. אף אחד לא ידע שיושבים על חבית אבק-שריפה. לאבא היה גם עסק בשטוטגארט, ועברנו לשם.


בשבילי המעבר היה חשוב מפני שבנירנברג הייתי בבית-ספר די אנטישמי, ובשטוטגארט ב־35' התקבלתי לבית ספר יוצא מן הכלל, ה"וולדורף שוּלה" של רודולף שטיינר. זה היה בית ספר אנטי־נאצי, וכך חינכו המורים את הילדים. רוב האוכלוסיה בשטוטגארט לא היתה אנטישמיות בכלל.


מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי להיות ציירת. זה היה לי ברור החל מגיל הגן. ניגנתי בפסנתר את העשרים-רגע שהייתי צריכה לנגן כל יום, אף רגע לא יותר, ורצתי לצייר. לעומת זאת, האחיות שלי אהבו לנגן. כאן בארץ היה לי מזל ולמדתי ב"בצלאל". כל אמן יכול להחליט לאיזה כיוון הוא רוצה לפנות. לי היה ברור שהאמנות שלי לא תהיה רק פורמלית ודקורציה לחדרים. רציתי להיות אמנית מעורבת מבחינה חברתית ואנושית. במשך כל החיים ניסיתי למצוא פתרון באמנות שלי לבעיות שראיתי מסביבי. בגרמניה חייתי בסביבה מאוד תרבותית, אבל האנשים מסביבי היו פסיביים ואמרו שעם פוליטיקה הם לא מתעסקים, ומי בכלל קורא את "מיין קאמפף". האי־עשיה, האי־איכפתיות הפכו אותם לאותו קהל שנתן לפאשיסטים לגדול. אני יודעת שאף אמן עוד לא עשה מהפכה ולא עצר שום התפתחות חברתית ולא גרם לזה שכן תהיה מהפכה או לא תהיה. אין לי אשליות.


בזמן של הקרנת הסידרה, נפתחה תערוכתי "גבולות" במוזיאון הרצליה. הנושאים בתערוכה הם אחד הביטויים של ההתרחשויות החברתיות כפי שהן משפיעות עלי וכפי שאני נותנת להן ביטוי. באופן אישי אני, עד כמה שאפשר, בעד "אמירה ישירה", מפני שאני חושבת שהמסר שאני רוצה להעביר צריך להתקבל מבחינה ויזואלית. צריך קודם כל להבין את הרעיון באמצעות הצורה, הקומפוזיציה.


לפעמים, כשאני מבקרת בתערוכות ויש תמונות שאומרים שהן מאוד אקטואליות, מאוד פוליטיות, אני עומדת לפניהן כמו לפני חידה וחושבת שאני לא מספיק אינטליגנטית כדי להבין למה מתכוונים. לכן אני משתדלת ללכת בדרך הישירה. אחת הבעיות של האמן הריאליסטי בתקופתנו, שהוא צריך להתמודד עם הצילום ועם הקולנוע. בצילום ובקולנוע עוצמת הקומוניקציה יותר חזקה מאשר שתי תמונות בתערוכה הזכירו לשני אנשים את השואה משום מה, ואחד אמר שהן מזכירות הפגנה בשטחים, וביקשו להוריד אותן, אני מצד אחד מצטערת שהסכמתי להוריד אותן, אך מצד שני היו אלה שני אנשים שהבנים שלהם נפלו וקשה מאוד להתווכח עם רגשות. אולם הדמויות בתמונות אלה היו ישראליות- תימניה וקבוצת פנתרים.


לפני שאנחנו עזבנו את גרמניה בא המורה שלי משטוטגארט לבקר את הורי ואמר להם: "אל תעזבו, כמה זמן יכול להימשך הטירוף הזה של הנאצים. אנחנו מתביישים שאתם עוזבים אותנו והולכים לארץ זרה". אני זוכרת היטב את אותו ערב. כעת, אחרי שראיתי את הסידרה של "אופרמן", חיפשתי מכתב שקיבלתי מזמן מאותו מורה. את המכתב לא קראתי במשך עשרות שנים. הוא כתב לי אז מאיטליה, שם היה בחופשה, ולא עניתי לו כי לא רציתי לסכן אותו. אחרי 40 שנה ביקרתי שוב בשטוטגארט. סיפרו לי שהמורה כבר לא חי. הוא עזב את גרמניה אחרי שהנאצים סגרו את בית הספר ב־38' והיה למורה בארצות הברית. במכתב אלי הוא כתב: "תגידי לאביך שהיום אני כבר לא הייתי אומר לו להישאר בגרמניה". ועוד כתב: "אצלנו בבית הספר לא היה חשוב מאיזה עם, מאיזו דת, מאיזה גזע, מאיזו אומה התלמיד, חשוב היה רק הערך האנושי והדברים היפים שאנשים יוצרים", וזה היה בזמן ובמקום שמסביבו כבר השנאה התגברה מכל עבר.


זה עצוב שאני מוכרחה עכשיו לחשוב על כל מה שעברתי לפני כל-כך הרבה זמן בגרמניה. כמה שזה היה קל לתפוס אנשים בסיסמאות נבובות על גבורה, דם, מולדת וכו'. שמעתי את כל זה אז, ומחריד שמשהו מזה שומעים גם כאן ועכשיו.

אף אמן עוד לא עשה מהפכה

סוג הטקסט

כתב עת, מאמר

מקור

מוניטין 55, 1 במרץ, 1983, עמ׳ 25

נכתב ב

שנה

1983

תאריך

שפת מקור

עברית

תרגום

באדיבות

זכויות

מוגש ברשות פרסום

הערות