הצלחת שילוב האמנות בבנייה תלוייה בעיקר בעבודת תיאום מרבי בין המרכיבים השונים כבר בשלבים המוקדמים של התכנון.

ברור שקומפלכס זה של יחסים מורכבים מערים מראש קשיים ש״צייר הכן״ לא הורגל בהם. בניגוד לדרך עבודתו (ציור – תערוכה) מתהווה היצירה המשולבת בבנייה תוך משא ומתן מתמיד וביקורת.

גורמים ציבוריים בצורת וועדות שונות ומשונות גם הם משפיעים על מעשה מרקחה של היצירה המונומנטלית. רק בארצות בעלות מסורת עתיקה של יצירה אמנותית מונומנטלית קיים יחס חיובי לשילוב זה, שהרגישות כלפיו רבה, שכן לא מדובר כאן באמנות בת חלוף, אלא ביצירה המיועדת להיות נוכחת דרך קבע במבנים הציבוריים, בכיכרות העיר, בגנים הצבוריים, בבתי הספר והתרבות.

אדריכל, אמן, נציג ציבור, הסטוריון ואזרח, מרכיבים ועדה ציבורית. אם רקעם התרבותי זהה או דומה תהיה ועדה כזאת בעלת יכולת שיפוט סבירה, ללא ניגודים בולטים. אולם ועדה בעלת ניגודים חריפים ותשתית תרבותית קלושה תהיה לה השפעה הרסנית. תוך נסיון לגשר על פער חברתי ועל חילוקי דעות על רקע תרבותי שונה היא עלולה להגיע להצעות פשרניות אשר תעקורנה את כוח היצירה הראשוני מהפרוייקט המוצע. זאת לגבי ועדת השיפוט הקובעת. והאמן?

כלום גדל אצלנו האמן על יסודות שיכולים לעזור לו להתמודד ולעמוד מול ועדות כאלו? האם קיים אצלנו מוסד אקדמאי המכין את אמננו לתפקיד זה ? פרט למספר קטן של בוגרי מוסדות גבוהים לאמנות בארץ, שהמשיכו את השתלמותם האמנותית באקדמיות באירופה, באמריקה הצפונית והדרומית והעוסקים היום באמנות משולבת בבנייה, אין לעושים בשטח זה כל זיקה לאמנות מונומנטלית.

אמנים בודדים שזיקתם ליצירות קיר ואמנות התבליט אמיתית מועסקים ע"י אדריכלי-צמרת המסתייגים מכל מכרז. הזמנה נעשית על דעת האדריכלים בלבד המקבלים גיבוי מבעל הפרוייקט. אם מדובר במוסד ציבורי כדוגמת הכנסת, בית הנשיא, אניות-נוסעים ובתי מלון מפוארים הרי למכרזים המצומצמים הנערכים בצורה מקרית ביותר, נגשים שני סוגי מתחרים. העוסקים בשטח זה בחובבנות מדהימה, או אנשי מקצוע בתחום האומנות השימושית, המסוגלים לבצע עבודה טכנית סבירה, בקדרות, קראמיקה, מוזאיקה, ויטראז'. אך מכאן ועד ליצירה אמנותית המרחק הוא רב.

אומנים מסוגם מבצעים בסדנאות באירופה פרוייקטים שתוכננו ע"י אמנים מנוסים ואילו כאן מתוך יומרה מנסים הם להיות גם המעצבים וגם המבצעים. מובן שחסרה להם היכולת לכך ובמקרה הטוב התוצאה יכולה להיות דקורטיבית בלבד.

במקרה שהוא משתייך לאדריכלי הצמרת, אפשר לחלקם לשני סוגים: האחד הכופר ב״זכותם של אחרים״ להשתלב ביצירתו האדריכלית-פיסולית אשר מהווה לדעתו מקשה אחת שכל המוסיף לה גורע! גישה זו של קנאות וחומרה שוללת מראש את שיתופו של אמן בפרוייקט. אחרים קובעים מראש את האמנים אשר רכשו אמונם. לדעתם אין קונים יצירה בשק. מיחדים מראש קיר או חלל ליוצר מסוים. בשני מקרים אלא עמדתם של האדריכלים שוללת מראש תחרות או מכרז בו יוכלו לקחת חלק אמנים שונים, ובדרך זו נשללת מהם הזדמנות גדולה. דבר זה מסביר כיצד בבנינים ממלכתיים חשובים ביותר לא הוזמנו האמנים בדרך המכרז: לא בבנין הכנסת לא במשכן הנשיא ולא במשרדי הממשלה. דרך זו פותחת פתח למשוא פנים ושרירות. ישנם אדריכלים שהפקירו את גורל בניניהם בידי ועדת שיפוט. גם הם לא יצאו על פי רוב נשכרים. ועדת השיפוט בהרכבה המיקרי (משוללת תשתית תרבותית בעלת מכנה משותף כפי שציינתי) יכולה להנציח בהבל פה, ובהחלטה פושרת, ״תוצר אמנותי״ מפוקפק שיהווה בכייה לדורות; וישנם האחרונים המסוכנים והגרועים מקודמיהם: הם מהווים את ״הרוב השקט״. לאחר תום המבנה אותו תכננו, חככו בדעתם ומצאו שקיר מסוים ״תקוע״ ואינו ״פתור״! ״עומד חשוף וכדאי לעשות אתו משהו״ ואז מוזמן ה״פקק״ – אמן לבצע את זממו בקיר. התוצאה ידועה, שכן מרבית הפרוייקטים שבוצעו בארץ הם תוצר ״ממזרי״ כזה. שכן נולדו הם מחוץ למסגרת ״הנשואים״, מחוץ למסגרת שיתוף הפעולה הראשוני המחייב תכנון קודם לבצוע. ואם בכל זאת נוצרו אבני-דרך חיוביים ב״ויאה-דולורוזה״ זאת, יש לזקוף זאת בראש וראשונה לזכות דרך האילתור והתושיה שמספר אמנים גילו וזאת מתוך ההרכב המוזר של מסורת לא תרבותית כל כך, אך צברית מובהקת, מסורת של דוקאיות, חוצפתיות שמפליגה בבטחון עצמי מופרז, שהוא ורק הוא יכול היה לשמש תחליף זמני ל״חוסר תנאים משווע״ בתחום זה של ״אמנות בבנייה״.

האם אפשרי מפנה?

להביא להפעלת חוק ממלכתי ולהקצבת אחוז מסוים מכל בניין צבורי, בתנאים ובתשתית קיימת, ולהקים מסגרות כדוגמת ועדת שיפוט קיימת ליד משרדי הממשלה, והמוסדות המוניציפלים, משול ליצירת מסגרת לחלל ריק.

שתי האגודות, זו של האינג'נרים והארכיטקטים ואגודת הציירים והפסלים, חייבות למצוא את הבסיס הנכון להפעלת סדנאות ומכונים ליד משרד השכון, חברות הבנייה למיניהן והמוסדות המוניציפליים. תפקידם ייעוץ בחומרים, ושילוב יצירות בתחומי הבנייה השונים. קביעת הקצבה מראש ליצירות אמנות והגדרתן המדויקת בסעיף מסעיפיו השונים של הבניין: במקביל תבדוק המועצה לתרבות ואמנות לקחים ונסיון שנרכשו בתחום זה בארצות ובבירות אחרות בעולם, תוך בדיקת האפשרות של הקצבת אחוז המיועד לאמנות בבנייה, כחוק ממלכתי.

ועדות בנושא זה יורכבו כדוגמת אלה אשר בחוץ לארץ, מנציגי משרד החינוך והתרבות, נציגי משרד השכון, מנהלי מוזיאונים ארכיטקטים, אמנים, נציגי האגודות ונציגי המוסד המזמין את העבודה. הועדות תפעלנה בשלושה שלבים:

שלב א':

הפרוייקט הציבורי הנדון יוצג: תקציב הבנייה יובא לידיעת הועדה, מהתקציב הזה תבוא ההקצבה בגובה האחוז שהוסכם עליו בחוק עבור יצירה אמנותית.

שלב ב':

על בסיס הסכום שהוצע יוחלט אם יעשה מכרז פתוח בלתי מוגבל, מכרז סגור, או פניה ישירה לאמן מומלץ.

שלב ג':

תוצאות מכרז זה או אחר, או הצעות אחרות בהתאם למוסכם יובאו לדיון בועדה ההופכת לועדת שיפוט, יוחלט על הפרוייקט ויומלץ לאחר מכן בפני הגופים הנוגעים בדבר.

יש לפעול כך ששלב ראשון יוקדם עד כמה שאפשר וזאת על מנת שיווצרו התנאים האופטימליים לעבודה משותפת בין האדריכלים לבין האמנים עוד בתקופת התכנון עצמו. ההדגשה על יצירת מכון לאמנות בבנייה הן במסגרת ממלכתית והן במסגרת מוניציפלית בא משתי סיבות עקריות.

א) מכון כזה יוכל להגדיר מפורשות מה הן סוגי יצירות האמנות שנכללות בסעיף זה של הוצאות הבניין לאחר אישור חוק כזה בכנסת. שכן היו מקרים רבים בארצות אירופה ואמריקה שהנוגעים בדבר קבעו כי נברשת-קריסטל לקישוט הפואייה או ריהוט מגובב בפרטים בלתי אפשריים נחשבו כ״יצירות״ שהוכנסו בסעיף זה של אמנות בבנייה.

ב) מכון כזה יוכל לעמוד לרשות אמנים ואדריכלים כדי להעשיר את העבודה האמנותית באמצעי-ביטוי קונסטרוקטיביים המבוססים על האפשרויות החדישות ביותר בתחום הבנייה וחומרי בנייה חדשים. כמו כן יוכלו במכונים אלה להגיע למיצוי מרבי של אמצעי אחזקה הולמים, מניעת קורוזיה של חומרים באקלים המליחות העצומה אשר באיזורי החוף שלנו. שכן היו לנו בעבר מקרים מצערים שטובי הפסלים שלנו נרתמו לקישוט מתקני ״הכרמלית״ למשל, והקורוזיה אכלה בתבליטים עד כדי השחתתם. יש לקחת בחשבון את תנאי האחזקה הגרועים הנובעים אף הם מחוסר תודעה מספקת בקרב הציבור המביא להזנחה של יצירות אמנות טובות הנראות לאחר זמן קצר כגרוטאות ששרדו במקרה בשטח של מבנים ונשכחו עם גמר עבודות הבניין.

ג) מכון לאמנות בבנייה יוכל לעבוד בקשר הדוק עם סוציולוגים. כדאי לעמוד על איתורם הנכון של מרכזים ונקודות מפתח אורבניות המתיחסות לתנועתם החופשית של האנשים ברחובות ובככרות הערים, לבנות באופן אורגני ההולם את הסביבה הטבעית של הנוף העירוני תוך יצירות מוקדי פעילות מרגוע ומנוחה.

ד) מכון זה יעמוד בקשר מתמיד עם מגמות אמנות בבתי הספר הגבוהים, ואף ימריץ את שיתופם של תלמידי המגמות לאמנות בבתי הספר התיכוניים בפרוייקטים מחייבים פחות, יתן להם אפשרות של פעילות יחסית בתחום הדקורציה והשתלבותם בקישוט העיר לרגל ארועים שונים. וזאת על מנת להקדים ולהעמיד בפני הנוער אפשריות בתחום זה של האמנות.

גרשון קניספל משמש כיועץ לאמנות בעיריית חיפה וכמנהל המגמה האמנותית בבית הספר התיכון העירוני אורט.