הכניסה לנבכי המושגים והמשמעויות של יצירות אמנות וחיבור קצות חוטיהן למציאות ולחוויה של האמן הינה עניין מורכב, מבלבל ומתיש לאין ערוך. כשהאמן מתחיל את מאבקו בחלל הלבן הריק, נושא בחיכו רעיון או אובססיה, הוא מט אל תוך הריק שלו באמצעות משיכות המכחול והקווים האלימים שלו, מוחק ומעצב, בונה והורס, עד שצבעיהם מתפתלים ומתערבבים, ועולם נסתר מתחיל להתגלות ולהתבהר בעיני המתבונן כעולם חבוי, כמצפן המצביע צפונה וכמפתחות למנעולי תרדמה עמוסי חידות.

עולמו הדמיוני של האמן השזור ביריעות הקנבס מעורר בנו רגשות, תחושות, רעיונות ותפיסות, ולוקח אותנו לעולמות מנטליים, נפשיים ופילוסופיים שאנו מפצים בהם את האגביות והחומרניות היומית אותם אנו חיים.

עולם אמנות זה מועשר בתנופה של שינויים ותנודות דרמטיות, במיוחד בשני העשורים האחרונים, כאשר פותחו טכניקות וכלים, כאשר בנות המין היפה הסתערו על הזירה עם כל הציוד שלהן ומטלטליהן, מה שיצר אינטראקציה ומשיכה מפתיעה בין האסכולות השונות לאמנות והפילוסופיות האינטלקטואליות. בעודן כולן מנסות לעמוד בקצב ההאצה של האירועים וההפתעות שמציפים אותנו מקומית וגלובלית מדי יום ויומו.

העיסוק המרובה והחשוב ביותר של האמנות הפוסט-מודרנית הוא הערפול, חוסר היציבות והשבריריות של העתיד. שלא לדבר על התחממות כדור הארץ, שינויי אקלים, המלחמות, הלחימה, יוקר המחיה והתפשטות האלימות. לא עוד אזורים מרוחקים ואזורים בטוחים, כולנו כלואים ברשת העכביש האחת, שמה שנוגע לחלק ממנה מגיע לכל קצותיה.

ואם כולנו חלק מאותו מישור, ולנו אותם שמיים ואדמה, ואותה השמש ואותו הים, היכן איליא בעיני, בן הכפר אבו סינאן, מכל אלה?

איליא בעיני של סוריה ופלשתינה, חציו מכאן וחציו משם. הוא הפך את האמנות שלו למקדש ולמולדת, הוא אוהב אנשים והם חולקים איתו את אותה התחושה. הוא זה שעומד בקצב התנועה האמנותית בצפון מאז שנות התשעים, מנהל אמנותית את עמותת אבדאע הממוקמת בכפר יאסיף, הינו פעיל חברתי בתחום האמנות ותחזוקת מבנים ישנים, מורה לאמנות. אבא וסבא ואבי משפחה שנהנה מכבודה וההערכה שלה.

איליא, האדם והאמן, שורשיו משתרעים בין כפר יאסיף וג'בל אל-ערב (הר הדרוזים) שבסוריה. עולמו נשאב משתי תרבויות חוצות-תרבויות. אמן שני העולמות.

איליא, אמן ההדפס על הנייר בשחור ולבן, טכניקה עתיקת יומין ומוערכת מאוד, אבל היא תמיד הייתה שפה משנית שולית מחוץ לקונצנזוס האמנותי, כמו רישום או תכנון, כלומר מה שהמערב מכנה Drawing.

בחירתו של איליא בטכניקה זו הרשימה אותי ועוררה בי עניין, שכן הבחירה בטכניקת הדפוס ככלי ביטוי ותקשורת בינו לבין הקהל, משקפת מודעות ותובנה לאינדיבידואליות הסגנון של האמן, שהיא כשלעצמה עמדה נרגנת הדוחה את הסטריאוטיפ המושרש, וזהו סיכון לגבי השיפוט על פי הדעות הקדומות של הציבור ושל וביקורת המבקרים.

כשהחלטתי לארגן תערוכת יחיד לאיליא, הכרתי את עבודות הדפס הנייר שלו ואת נושאיו השונים; האדם, הטבע והאדריכלות, אך עדיין לא הייתי מודע לחייו המורכבים שבהם הוא חי ועודנו. חייו מרגשים ומשפיעים ולא ניתן להחריג אותם בתוך האינדיבידואליות והנושאים של יצירותיו האמנותיות. למרות שאיליא עצמו דחה את פרטי הנרטיב שלהם, והחליף אותם בשפה יצירתית עשירה, שבה משתלבות התרבות האקספרסיבית, הציורית והדקורטיבית, ליצירת עולם מלא ברגשות ותחושות, שבו מאפייני האסכולה הקוגניטיבית הפילוסופית מונחות זו לצד זו, ומעניקות ליצירותיו הילה של מסתורין וערפול.

שני העולמות המנוגדים הללו המשלימים זה את זה, שחור ולבן, נופים ואנלוגיות אנושיות, הנרטיב וההפשטה, הם מתודולוגיה אסטרטגית המלווה את כל יצירותיו, וחוזרת על עצמה בכל הטכניקות האמנותיות שבהן הוא עוסק.

איליא בעיני האמן, הדפס, מרבה לבצע דימויים של דמויות. הוא התחיל בעצמו, עבר אל דמותם של אביו ואמו, ואז עבר לאנשים כלליים שמאבדים פרטים שיכולים לקשר אותם לאדם מסוים בנסיבות, במקום או בזמן מסוים.

בקבוצה הזו, מתגלית בפנינו המקצועיות שלו באמנות הדפוס ויכולתו להשמיש את הקווים התיאוריים, המופשטים והאקספרסיביים שלו כדי לעורר את הקיפאון של ההדפס ואת המאבק המכוון שלו בין הצורה לבין רקע כדי לגרום לקרע הזה, בין מה שהצופה רואה לפעמים, ומה שלעיתים נסתר ממנו. הקונפליקט והמשיכה האלה בין הפרטים הצורניים הינם מקור למתח וחוסר יציבות, שבמהלכם מתנודדים עולמות הגלוי והנרמז. כלומר, עולם אינדוקטיבי ועולם הנרמז אליו, ולכן אנו עומדים ותוהים האם מדובר באדם ספציפי, האמן, איליא בעיני, או שזו מטפורה פיגורטיבית שבה הדמיון העצמי הופך להיות הד לדמות האדם העכשווי שנטש בעל כורחו, את כל זהויותיו לטובת חילוניות ליברלית, גלובלית. בה פני כל העולם הופכים להיות דומים ושווים. אותם אנו רואים בכתבי-עת, בעיתונים ועל שלטי חוצות, תווי פנים שאיבדו את זהותם הקלאסית, ואָבדו במרחבים רב-גלובליים כלליים וחולפים, המובילים מצב של נחת ושל שביעות רצון במציאות חומרנית צרכנית יוקרתית.

אותו פורטרט מופיע כמה פעמים ביצירות שונות. פעם אחת עם רקע רועש שהשחור שלו כמעט טורף את כל החלל המפורט הפנוי, ופעם אחרת שבה שפת הארומה משתווה לשפת התיאור, ואז פעם שלישית מטשטשות דמויות ונמחקות אחרות, ובכך מאפשר את האפשרות של הדמיון להפוך לשותף של הצופה בניסוח המסר עם האמן. החזרה וההוספה על בסיס עקרוני מסוים הינה אחת המאפיינים של מקרה ההדפס, כך שניתנת לאמן האפשרות להחליף את הסטריאוטיפ הנרטיבי במתודולוגיית הבעה והפעלה דרמטית בשחור-לבן, כדי למקסם ולהעצים את הקונפליקט בין הנרטיב הנרטיבי והאמוציונליות האקספרסיבית.

מקרה זה חוזר על עצמו בצורות שונות ומרגשות באמצעות העבודות המוצגות.

ההדפס במהותו הינו תחום ניסיוני והדרגתי, הוא פעולה מנוגדת להיגיון של התוספת המוכרת, שכן האמן עובד על משטח מתכת או עץ או כל חומר אחר עליהם הוא מקווקוו את אשר על ליבו, ואילו כאשר מדפיסים על קווי משטח נייר, תצורות ודמיון יהיו הפוכים לחלוטין. מאידך זהו תהליך שדורש דמיון מורחב ויכולת ציפייה וניסיון עשיר כדי להספיק לתפוס את השגיאות והנגיעות הפטפטניות המוגזמות שלא ניתן לתקנן לאחר מכן.

בעבודות ההדפס של איליא ישנן טכניקות הדפסה רבות המשתלבות בין הנושא שלו לבין הדמיון שלו, ובין סגנון ההדפס המתאים לו, בין אם הוא אקספרסיבי או פיוטי, שקט או רועש בקו או בכתם, שריטות או אקווטינטה, מה שמעיד לנו על מידת הידע שלו והיכולת המורחבת לנווט בכליו ובמיומנויותיו.

ציורי שמן

בתערוכה זו אנו מציגים זֵר של ציורי שמן מפתיעים, אלה הן עבודות ברוח שונה לחלוטין מההדפס או מהפיסול. כאן גוברת המנטליות העכשווית על שפת האמנות החזותית, המטילה ספק בעצמה לגבי התועלת שלה, מצטטת ממאגרי אוצרותיהָ, מתפלשת בשיטותיהָ השונות, חוקרת שבילים חדשניים, מתנשפת בחיפוש אחר נשמה שנראית כאילו היא מנסה להתפייס עם עצמה.

יצירות פואטיות המתארות מצבים רגשיים ונפשיים, טבע הנושא מעין מתודולוגיה תפיסתית כך שהוא מעמיד זה לצד זה על אותו בד, מנטליות מופשטת ומנטליות אחרת, אקספרסיבית, ושלישית תיאוריה נרטיבית סימבולית. נופי טבע הדומים לבני אדם, ואחרים אדריכליים. כולם נעים כגלים בין מציאות לדמיון, בין תיאור לבין ביטוי, כאילו שהיא משחזרת זיכרון אבוד.

לעתים קרובות נדמה כאילו שהפורטרט התחיל במשיכות מכחול רגשיות רועמות. התנגשות בין האגו הרוחני הרועש בחיפוש אחר האושר, ובין האגו המתבודד, הסרבן המבולבל.

איליא מתחיל אותו פעמים בסטירות של תת-מודעות אקספרסיביות, המתירה את ההדהוד שלה עד תום המאבק בינו לבינה, שם אנו, הצופים, מבחינים ומרגישים את השפעתו.

על התוהו ובוהו הזה, איליא מתחיל לחלק את שטחו, לרוחב או לאורך. כך שאם זה היה לרוחב, זה היה נוף של טבע משובץ בעץ, או דימוי של אדם אחד או יותר בגדלים קטנים, סצנות היפותטיות עם שמיים קודרים או שמי לילה או קיץ, שיש להם את ההרים שלהם והמישורים שלהם. יש להם עוד שטח קרוב לצופה, מועשר בהצטברויות בעלות סודות טמונים המעניקים ליצירות מסתורין ורומנטיקה. אם הוא לאורך, אזי הוא קרוב יותר להיות צורות גיאומטריות תלויות בין הכתם המלבני החוסם מידה של עומק, לבין היותם מבנים אדריכליים ריקים מאדם, ריקים על סף קריסה.

נוכחות מפרט החיים הנורמטיביים בין אם בני אדם, או בעלי חיים או צמחים, הינם מעטים מיצירותיו, ואם הם קיימים, אז הם לפרטים המופיעים בצורת רוחות רפאים בגודל קטן, חסרי פירוט במשמעויות מעורפלות.

איליא לוקח אותנו עם הפורטרטים הללו לעולמות המתוארים בדיוק, אך אינם שייכים למציאות ספציפית. אלה הם העולמות הפנימיים שלו והוא צולל בנו אל תוך הזיכרון המנטלי שלו ואל האובססיות שלו, אל רגשותיו ותחושותיו. הוא מוציא אותנו מהעולם החומרי הרגיל והמוכר שלנו למחוזות רוחניים שאנו מתלהבים בהם ומהם. אלה הם מקומות אינטימיים שיש להם את האופי, המקום והזמן שלהם, אך הם הופכים לנחלת הכלל בשל האינטימיות, העמימות והמסתורין שלהם. הם קרובים יותר למצבים קיומיים של געגוע וערגה אל מקום שאיבדנו כצאצאי אדם וחוה. בין העדינות והשבריריות של ההדפסים, לבין הרומנטיקה והסמליות של ציורי השמן מגיעים הגילופים והפיסולים של איליא כעוגן של ספינה בלב ים. יצירות בגדלים שונים, מתכת, אבן ועץ, רובן מבוססות על צורות גיאומטריות פשוטות היוצרות קונסטרוקציות סמליות נרטיביות. לעתים קרובות הן נראות כמו מצבות זיכרון מיניאטוריות. במקרים אחרים, חומקים פנימה, כלים, צורות ומכשירים מהמציאות הפיזית הישירה והיומיומית, עוברים שינוי או עיוות של צורתם עקב תהליך שיצר איליא, כך שהם הופכים לאנלוגיה אמנותית, כלומר פסל בהשראה.

גישה זו של האמן הצרפתי הגדול מרסל דושאן, שתיאר בעבודות הפיסול שלו כלים פונקציונליים או חלקים מהם שסיימו את תפקידם והפכו לפסולת טורדנית ולכן האמן מחזיר להן את חייהן וחיוניותן בצורה של יצירת אמנות. בו ברגע שהם מאבדים את זהותם הספציפית קצרת הטווח, אז הם זוכים לדמוי חיי נצח בחיק הציוויליזציה והאמנות.

איליא בעיני לא מתרחק מסביבתו ומחברתו. החומרים האמנותיים שלו כולם נגזרים מאופיו ההשכלתי והתרבותי, אבל הם מרוקנים מפנאטיות וקנאות.

זוהי אנושיות עכשווית הוגה ומתמצתת, סובלת, מצליחה ונכשלת ללא חשש מהנסיון, ללא הפסקה ודחייה מהנפש האנושית.

האמנות של איליא בעיני הינה אמנות מקורית, מוּדַעַת למתרחש בזירת האמנות הבינלאומית. אבל הוא מכיר ומגדיר את שפתו האמנותית ואת תוכן משמעויותיהָ בליבו ובעיניו של בנה של אבו סינאן, הכפר הפלסטיני העָנָיו. שופע החיים, שמחה, אחווה ואמונה.