אבא בעז והחתול אוגוסטוס מתים.

סביב המיטה של אבא בבית החולים רקדו הרופאים לקצב צפצופי המכונות, עד שאלה נדמו, ואז הוא.

אבא בעז והחתול אוגוסטוס מתים.

שמונה קילוגרמים של חתול מפואר עטוי פרווה כתומה ומבריקה, נוזלים מבין האצבעות שלי.

אבא בעז והחתול אוגוסטוס מתים.

וביניהם 16 ימים, 16 שעות ו-16 נשימות כבדות.

אבא בעז והחתול אוגוסטוס מתים.

ידו של אבא בידי, כפו של אוג בכפי.

אבא בעז והחתול אוגוסטוס מתים.

בשעות האחרונות לחייו אבא היה מחובר למסיכות חמצן: הראשונה על האף, השניה גם על הפה, לשלישית נוספה שקית שהתנפחה והתרוקנה והרביעית היתה ממוכנת, בנסיון לחלץ את הפחמן הדו חמצני שהצטבר. עמדתי לידו בחדר הטיפול המוגבר במחלקה, ניגבתי את המצח שלו ונישקתי את ראשו, הסתכלתי בעינים הכחולות-אפורות שלו. היה בהן מבט שאין לטעות בו. למעלה, והחוצה. אני אוהבת אותך, אמרתי. רצית למות בבית, במיטה שלך, ואם אתה עדיין רוצה בכך, נעשה מה שצריך כדי לחזור לשם. אם עייפת ואתה רוצה לצאת לדרך, אתה יכול. אני משחררת אותך.

בין חוק החולה הנוטה למות לדו נוט רססוטייט, אבא היה חתום על כל מה שאפשר כדי שלא נטעה להאריך את חייו ברגע של חולשה אנושית ופחד מפרידה, הכל כבר אושר ותויק בכל המשרדים על ידי כל העדים והרופאים, אבל שככל שהמחלה הסתבכה, השתאיתי מרף היצירתיות באיתור טיפולים חדשניים ופרוטוקולים ניסיוניים, אותם ניסה בגוף ראשון, אולי יצליח להאט את התקדמות המחלה, ישנה את המהלך שלה, יביא לנס של החלמה. אבל זוהי לא תקופה של נס: הצטברות הטיפולים התישה את מערכת החיסון שלו, ודלקת ריאות הגיחה וחיסלה את מה שנשאר ממנה.

אבא בעז והחתול אוגוסטוס מתים.

אומרים שאנשים הנוטים למות מנצלים רגע שבו אין אף אהוב בחדר כדי להתחיל את דרכם מנטייה לביצוע. זמן החלפת החניות בחניון בית החולים הצפוף פתח פער קצר ונדיר בין משמרת הלילה של אמא למשמרת הבוקר שלי, רווח שהספיק בדיוק כדי להתחיל את הספירה לאחור. כשנכנסתי למחלקה אבא הביט אליי ואז למעלה, והרופא קרא לי החוצה ואמר: אנחנו לא מצליחים לעזור לו לנשום.

קראתי לכל האהובים לשוב ולהתכנס: הזמן הוא הזמן הוא עכשיו הוא עכשיו ואנחנו מקיפים את מיטתו, שמנהלת המחלקה הנחתה בינתיים להעביר לחדר תשע. כבר לא צריך ניטור. הנשימות של אבא, עמוקות וכבדות וריקות, היא אמרה, נקראות נשימות אגוניות. אחרי עוד כמה כאלה, הראש שלו נשמט.

אחרי שבעה ימים של שבעה טמנו חלק מהאפר שלו באדמה מתחת לעץ, ואת השאר פיזרנו בים ובאוויר. בטקס הפרידה הקרנו סרטון שהקליט בטרם עת בו נפרד מכל האנשים שאהב, וידאו שמינה אותי כלאחר יד לערוך כשצירף כקובץ למייל חסר גינונים והקדמות בערך שני ירחים לפני.

כשקמנו, אוגי החתול החל לדעוך.

ביום ראשון בדיקות הדם הראו שהכליות יצאו מכלל תפקוד.

בשני פתחתי הוספיס בית שכלל נוזלים מתחת לפרווה ופלטת נקניקים שנותרה שלמה ומשחה באוזן ותרופה במזרק לפה.

בשלישי הוא נע ונד בין הרצפה הקרה לכרית החמה. ישבתי לידו מתחת לשולחן, וראינו יחד את השקיעה דרך החלון. ג'ו הגיעה ועם ארבע ידיים על הפרווה הרכה והכתומה שלו אמרנו לו בקול הקולות שיש לנו שהוא החתול הכי יפה-אהוב-חמוד-מצחיק-שמנמן-נפלא-שלוש עשרה-שנים-של-שמש.

כמו עם צעיף על קו הזינוק של המירוץ נפנפנו בלבנדר וקטורת מתוקים בקערת זכוכית, קוטעות את הקשר המתוק ביני לבינו ובין כאן לשם, מהמהמות ומסמנות לו לצאת לדרך. אני משחררת אותך.

כשהשמש החלה לעלות ביום רביעי, פתחתי את "ספר החיים והמתים" ששלפתי מכוננית הספרים אצל ההורים בזמן השבעה, ופעלתי לפי ההנחיות בפרק "הדרך לתמוך בנוטה למות", רשימה סדורה של משימות שלא הספקתי לבצע ליד מיטתו של אבא.

הספר מנחה אותנו לדמיין אור גדול, חזק ומנחם שעולה מעל הנוטה למות. עלינו לבקש בשבילו שהסבל יגמר והמוות יהיה שליו, שהכל ימחל לו בעזרתה האדיבה של השמש, שתעבור דרך כל התאים בגופו, תחטא ותפוגג, ותניע אותו הלאה. לפי ההנחיות, מניתי את כל הדברים שאני אוהבת בנוטה למות ואת כל הטוב שעשה בעולם. ביקשתי שהחוכמה והאהבה שלו יתמזגו עם היקום, ושהמעבר שלו יהיה קל. שהפעם, לא נצטרך לערב רופאים.

קצת לפני תשע בבוקר אוגי קם מהכרית וצנח על הרצפה, העינים הכחולות-ירוקות שלו הביטו למעלה. הנחתי מגבת כחולה מתחת לראשו, ומגבת אדומה מתחת לגוף הרך, שנשם בכבדות. נזכרתי בנשימות האגוניות של אבא. נשימה כבדה, שקט, עוד נשימה כבדה, שקט, ואז רק שקט.

אבא ואוגוסטוס מתים.

אחרי שאבא מת התכנסנו סביבו בחדר, חיבקנו אותו חזק ונישקנו את ראשו, בוכים והמומים, למרות ואף על פי. ארגנו מסמכים ואישורים, תיאמנו איסוף לתהליך האופרה. הצוות נכנס לאשר זמן פטירה, להסיר מחטים ומסיכות. בחוץ כבר החשיך והירח הנחסר טרם זרח. איך אוכל לצאת מחדר תשע? נזכרתי שאבא לימד אותי להרים את המבט למעלה, אל השמיים, כדי לזהות צורות וזמן וכיוון. בהספד שלו כתבתי: אנחנו קמים מהשבעה עם הופעת הירח החדש, בראש חודש אדר, ראשית שנת הדרקון, נקודות ציון סימבוליות שמתייחסות לדינאמיות של הזמן, ליכולת להתרחב ולגדול ולממש כל עוד נשאר גמישים ובעלי יכולת הסתגלות.

אחרי שאוג מת, עטפתי אותו בכחול ובאדום, חיבקתי אותו חזק ונישקתי את ראשו. הנחתי אותו בעדינות בארגז של משק חביביאן בו שיחק בשבוע שלפני, ונסעתי אל ג'ו. בחצר מבודדת ביפו, מתחת לשיח גבוה של לבנדר, חלבלוב מפואר ופרחי טגאטס כתומים כמוהו חפרנו בור קטן והנחנו את הגוף שלו בתוכו, כמו בעריסה. כיסינו אותו באדמה, והנחנו על הקבר הטרי פרחים ועשבים וקטורות. השמש החורפית שליוותה אותו ביממה האחרונה הגיחה בשלוש אחר הצהריים מאחורי הבנין הסמוך והאירה תחתיה את הפתח בין השיחים באור צהוב חם, האור שאוג אהב לנמנם בו מתחת לשולחן, השולחן שמתחתיו מת.

אוקטביה באטלר כתבה ב"משל הזורע":

כל מה שתגע בו, ישתנה

כל מה שאתה משנה, משנה אותך,

האמת היחידה המתמשכת היא שינוי

אלוהים הוא שינוי.

אבא ואוגוסטוס מתים.

הכל חשוך ובהיר באותו הזמן, כמו בעת ליקוי חמה: אני, הירח והשמש ניצבות בקו אחד והגבולות ביננו מתמוססים. בתוך אדוות הצער ובין רסיסי האבק, חשבתי שאולי אני צריכה להיות דולה למוות.
בינתיים התחלתי ללמוד אסטרונומיה.