אדם גדול, אמן גדול, מענטש. איש שכולו טוב ואהבה, שהשאיר אחריו מורשת ענקית של תרבות ואמנות לעירו, למולדתו ולעולם כולו.

נפגשנו כנערים מתרוצצים יחפים על החולות. מנשק'ה הצטרף לקיבוץ בעמק-יזרעאל ואני הקמתי קיבוץ בדרך לירושלים. נפגשנו שוב כשעברתי במיוחד דרך לונדון כדי לפגוש אותו כשלמד ויצר שם. מנשק'ה היה מעיין שופע של יצירתיות. הוא לא חדל לרשום, לפסל ולצייר. הוא צייר אלפי ראשי כבשים, כשכל ראש כבשה שונה ואחר בצבעו, בצורתו ובאווירה. זו תופעה יוצאת דופן באמנות. עם הכבשים הגיעו גם האיילים ואיתם העקידות – יצירה פוליטית נגד עקידת הנערים במלחמות מיותרות. מנשה היה איש שמאל בגלל אהבתו לארץ ולצדק. הוא חתם על עצומות נגד הכיבוש וההתנחלויות וייצג ביצירתו את השלום עם זוג יונים מתנשקות במעופן.

למנש'קה היה לב ענק. הוא אהב לתת והיה אמן מפרגן שמחפש את החיובי ומתרחק מהשלילי. כשזכה בפרס ישראל הבטיח שהפעם יתלבש יפה ולא יגיע במכנסיים קצרים. כשעלה לקבל את הפרס ראינו שהוא אכן לובש מכנסיים ארוכים אבל לרגליו נעל כפכפים. לא ביקשתם נעליים, אמר בצחוק ממזרי.

מנש'קה סירב לנסוע לפתיחת המוזיאון היהודי בברלין. הוא חשש שהפתיחה לא תהיה שלו. שכנענו אותו לנסוע, והפנים פעורות הפה והעיניים שהציב ביצירתו "שלכת" ריגשו עד כדי כך שקנצלר גרמניה ירד על ברכיו כדי לגעת בהם. למחרת הופיע הצילום ב"ניו-יורק טיימס." הפתיחה הייתה לגמרי שלו.

אפשר לכתוב ספר על אפיזודות ייחודיות למנש'קה. בפריז ביקש שאשאיל לו מזוודה ומילא אותה בבגטים. כשנפגשנו בארץ שאלתי אם הבגטים הגיעו והוא סיפר שחילק אותם לנוסעים במטוס. כזה היה.

הייתי מעדיף שהוא יכתוב הספד עלי אבל הגורל וקבע אחרת. בכל זאת נישאר צמודים לעד. פסלו "התרוממות," שהפך לסמל של תל-אביב, נמצא ב"כיכר התרבות" שהיא יצירה שלי. שמחנו שאנחנו יחד בתל-אביב, העיר בה נולדנו ובה נמות.