הנושא

אי אז, בסוף שנות ה-1970, בגיל שש עשרה, הייתי תלמידה שקדנית בבית הספר לאמנויות 'תלמה ילין' בתל אביב. המורה לתולדות האמנות, מרים טוביה(1) הטילה עלי משימה: לבחור נושא לעבודת גמר לבגרות – כל נושא שיש לו קשר לאמנות. שמחתי להזדמנות: בחרתי לכתוב על אמנות בלתי רשמית.

עברו כשלוש שנים מאז עלייתי עם הורי לארץ, וזכרתי היטב את צילומי אבי(2) ואת סיפוריו על תערוכות בלתי רשמיות בדירות פרטיות בלנינגרד. צילומי שחור-לבן של אבי (שלפעמים היינו מפתחים יחד, באור אדום, בגיגיות שטוחות עם תמיסות מְפתח ומְקבע) הלהיבו אותי במיוחד גם בגלל צמד המילים המסתורי שליווה אותם – 'אמנות אסורה'. זכור לי, שבסביבות גיל שלוש עשרה, שברתי את הראש במשך שעות ארוכות כשהתבוננתי בדיוקנאות, בציורי נוף ובטבע דומם, מתאמצת לנחש מה הוא הדבר שכל-כך 'אסור' בהם. ניג'סתי להורי וביקשתי שיסבירו למה התמונות האלה נאסרו לתצוגה, למה הן מוסתרות מעיני הקהל הרחב, ומה בדיוק הופך אותן ל'תמונות אסורות'. בדרך כלל אמא(3) הייתה אומרת: "נו, תשאלי את אבא...". אבא היה עונה שהעבודות האלה מסוגננות בצורה מוגזמת, שכל הקווים שם שבורים, הדימויים מעוותים וההגשה מאוד לא סטנדרטית...

– נו, אז מה אם הן מסוגננות? אז מה אם הקווים שבורים? אז מה אם ההגשה לא סטנדרטית?! אמנות הרי לא אמורה להיות 'סטנדרטית', – הייתי מתעקשת ולא נרגעת. עד שיום אחד אבא ענה בהרחבה:

– אני חושב, שהעבודות נאסרו לתצוגה מפני שהן לא ריאליסטיות... הריאליזם הסוציאליסטי נחשב אצלנו לסגנון רשמי, היחיד המותר, וכל מה שלא הוא – נאסר לתצוגה. כלומר, אולי כן אפשר איכשהו להציג את זה, אך רצוי בחשאי ובסתר... התשובה הזאת של אבא נראתה לי משכנעת, ונרגעתי לזמן מה. בדיוק עד לאותו רגע, שבו מרים טוביה הציעה לי לבחור נושא לעבודת הגמר.

ֿ

המלצתה של מרים

– בחרתי נושא, – אמרתי למרים, – אכתוב על אמנות בלתי רשמית בברית המועצות.

מרים הרימה את מבטה והישירה אלי את עיניה התכולות־אפרפרות, החכמות:

– את צריכה מנחה. תפני למיכאיל גרובמן(4). הוא יעזור לך לאסוף חומרים.

– מי זה מיכאיל גרובמן? – שאלתי.

– צייר, משורר ותיאורטיקן אמנות, – ענתה מרים.

– ויש לך את הטלפון שלו? – שאלתי.

– תחפשי במדריך הטלפונים, – הציעה מרים.

למחרת מצאתי את שמו של גרובמן ב"דפי זהב", ראיתי שהוא מתגורר בירושלים וחייגתי:

– שלום, – אמרתי, – שמי לנה רבינוביץ'. אני תלמידה בבית הספר התיכון לאמנות. תכננתי לכתוב עבודה על אמנות בלתי רשמית. מרים טוביה הפנתה אותי אליך. זה בסדר אם אגיע בשבוע הבא, ביום רביעי בבוקר?

– כן, בוודאי, – ענה גרובמן, – תרשמי את הכתובת.

ביקור ראשון ובחינה

מישה גרובמן ואשתו אירה(5) אירחו אותי בסבר פנים יפות, ללא התנשאות, וכמדומני בסקרנות. סיפרתי להם על בית הספר, על התערוכות הבלתי רשמיות, על צילומי אבי ועל הדחף שלי לכתוב על הנושא. גרובמן שאל אם אני יכולה לנקוב בשמות המשתתפים בתערוכות הביתיות. לא הכרתי שמות, אבי לעולם לא הזכיר אותם. אחר כך גרובמן התעניין עם מי אני מעדיפה להיות בקשר: עם העולים החדשים מרוסיה או עם הישראלים? עניתי שמעניין לי גם עם אלה וגם עם אלה. אחר כך גרובמן שאל האם למדתי ציור לפני עלייתי לארץ. סיפרתי, שמגיל עשר עד גיל שלוש עשרה למדתי בבית ספר לאמנות בלנינגרד, שהתחלתי לצייר בגיל ארבע ועכשיו אני לומדת ציור אצל האמן בוריס יוחבץ(6) שגר בקרית-אונו, על ידי.

– אהה, אז בוריס יוחבץ הוא שכן שלך, – אמר גרובמן, – שמענו עליו מלֶנה כץ...

אחר כך גרובמן שאל מה אני קוראת עכשיו ואיזה משוררים וציירים אני אוהבת. אמרתי, שכרגע אני קוראת את כתב העת "הזמן ואנחנו"(7) וגם חזרתי לקרוא את "בית ספר למטומטמים" של סשה סוקולוב. הוספתי ש"בית ספר למטומטמים" מונח על שולחני באופן קבוע, ומעל מיטתי תלוי הציטוט: "...בחרטה על הבלתי אפשרי והאבוד. בעצב. עם פני האדם שמעולם לא היה, איננו ולא יהיה."(8)

– למה בחרת דווקא בציטוט הזה? – שאל גרובמן.

– כיוון שרציתי לצייר פנים כאלה... – עניתי.

מהמשוררים ציינתי את אחמטובה, צבטאייבה, בלוק ומאיאקובסקי. גרובמן שאל מה השיר האהוב עלי משירי מאיאקובסקי.

– 'אבוא בארבע, – אמרה מריה. שמונה. תשע. עשר...'(9) – ציטטתי.

– ומה עם האמנים? – שאל גרובמן.

– נו, מהישראלים, אני אוהבת את ארדון, את קדישמן ואת פנחס כהן-גן... – אמרתי.

– ויש עוד אמנים שמעניינים אותך? – המשיך גרובמן.

– ברויגל, ברולוב, פאול קליי ו-וסרלי, – עניתי.

– תערובת נפץ, – אמר גרובמן, – אבל מה שייך כאן וסרלי?

– וסרלי לא מוצא חן בעיניך? – שאלתי, – ומה אתה חושב עליו?

–זהו בדיוק מה שהיה חסר לי – לחשוב על וסרלי... בואי, אראה לך את הארכיון שלי.

כאן הבנתי, שככל הנראה עברתי את הבחינה.

הארכיון של גרובמן עשה עלי רושם עז; גרובמן הוריד מהמדפים כל מיני תיקיות, שלף רפרודוקציות, צילומים, כתבי עת ומאמרים. הוא פרס לפנַי עבודות, סיפר סיפורים ואני רשמתי וסיכמתי בשקדנות. זכור לי שנעצרתי לרגע, כשהתבוננתי ברפרודוקציות של הציורים הלבנים של ולדימיר וייסברג:

– ברפרודוקציות האלה לא רואים שום דבר, – אמרתי.

– נו, כי הוא מעין אמן שכזה – 'לא רואים אצלו שום דבר', – ענה גרובמן, מסר לי ערימת מאמרים והטיל עלי משימה:

– בפעם הבא, אני רוצה לראות את הסיכומים של כל מה שדיברנו היום.

יפה וטיפשה

במשך השנתיים הבאות, עליתי לירושלים פעם בחודשיים. גרובמן היה מרחיב ומספר על האמנות הבלתי רשמית, על עצמו, על קבוצת 'לוויתן' ועל גורלות האמנים הבלתי-תלויים. בעזרת מסמכים מתוך הארכיון של גרובמן כתבתי סדרת מאמרים קצרים על ולדימיר יעקובלב, איליה קבקוב, כומר ומלמיד, ולדימיר וייסברג, ארנסט נאיזבסטני, אוסקר רבין, ולדימיר ינקלבסקי, איגור וורושילוב,  בוריס לברוב, אדוארד קורוצ'קין, אלכסיי סמירנוב, לב נוסברג, אריק בולטוב, יבגני קרפיבניצקי, ולדימיר פיאטניצקי, מיכאיל שמיאקין, מיכאיל שוורצמן, אדוארד שטיינברג, אדוארד זלנין וכמובן גם על מישה גרובמן עצמו.

פעם אחת גרובמן ביקש לקרוא משהו מהסיכומים שרשמתי. הקראתי לו כמה קטעים מתוך ההקדמה:

"...בסוף שנות החמישים צמח במוסקבה אוונגרד ספרותי-אמנותי. תופעה זו מסומנת עד היום כאחת התופעות שלא נחקרו מספיק לעומק, למרות ריבוי המאמרים שפורסמו במערב. גם אם התערוכות של האמנים החדשים זכו מדי פעם לחשיפה מעבר לגבולות של ברית המועצות, רוב החיבורים של סופרי האוונגרד נותרו לא ידועים וזכו להפצה מאוד מוגבלת: רק בקרב קבוצות מצומצמות של אינטליגנציה רוסית.

רוב אמני האוונגרד לא עסקו בפוליטיקה, והתרכזו בחקר מורכבויות רוחניות ובחיפוש אחר נתיבים אינטלקטואליים חדשים. השתתפות היהודים ברנסנס התרבותי החדש הייתה כה נרחבת, עד שנכון יהיה לכנות תופעה זו: תרבות יהודית-רוסית של המאה ה-20.

אחרי מלחמת העולם השנייה, אפשר להבחין בתרבות הרוסית בין שלוש קטגוריות נפרדות: אמנות התעמולה הרשמית, אמנות ליברלית, ואמנות נון-קונפורמיסטית..."

– ועכשיו, כמה קטעים עליך, – אמרתי והמשכתי לקרוא:

"מיכאיל גרובמן, מייסד שיטת הסימבוליזם המאגי, כתב במניפסט הראשון שלו, בשנות ה-1960, כך: "שיטת הסימבוליזם המאגי אינה נעולה בגבולות של פעולות מסוג מסוים אחד ואינה מוגבלת לשימוש בחומרים, וזאת מפני שהסימבוליזם המאגי איננו סגנון ואינו מטרה, אלא הוא מערכת אידיאולוגית, שעוזרת לשחרורה של נפש האדם."

במרכז יצירתו של האמן ניצבות עבודות דמיוניות, הנשענות על מקורות המיסטיקה היהודית. עבודותיו מאוכלסות בדמויות של חיות דמיוניות, ציפורים ואנשים. ברוסיה, עסק גרובמן בעבודות אקספרימנטליות שונות, שהיו קשורות במרחב, סמלים וצורות גיאומטריות. במקביל עסק גם בעיבוד אלמנטים סאטיריים ויצר כמות ניכרת של רישומים אירוניים..."

– אהה, – אמר גרובמן, – לא רע... תמשיכי לעבוד... ועכשיו תגידי, מה את חושבת על קבוצת 'לוויתן'? את בכלל קולטת במה אנחנו מתעסקים כאן?

– קראתי את המניפסט של 'לוויתן' וגם כמה מאמרים על הסימבוליזם המאגי והמיסטיקה היהודית... על האותיות, האותות והסמלים... לא אוכל לומר שהבנתי את הכול, אך מאוד אהבתי את הצילומים שנעשו בים המלח... – אמרתי.

– ומה כל-כך אהבת בהם? – שאל גרובמן.

– הם מסתוריים... והזכירו לי ציורי קיר עם קדושים... רק בשחור-לבן.

– איזה מין קדושים? – שאל גרובמן בלעג.

– אהה... כל מיני קדושים... למשל את אלה שבמקדשים, או בציורי קיר של ג'וטו... וחוץ מזה, – הוספתי, – יש לך עבודה אחת שנקראת 'משיח' – רואים אותך שם על שפת הים, עטוף בסדין לבן, ניצב מעל קרש גיהוץ עם הציור של משולש.

– כן, נו... – אמר גרובמן, רק שזהו לא קרש גיהוץ, אלא – אובייקט מאגי.

– נו, טוב. אובייקט מאגי... ואפשר להגיד שהמשיח הוא קדוש? – שאלתי.

– אפשר... – אמר גרובמן, – ועכשיו בואי נדבר על משהו חשוב באמת: אני מציע לך להצטרף אלינו, לקבוצת 'לוויתן'.

השתררה דממה. איבדתי את כושר הדיבור ובהיתי בגרובמן. גרובמן שתק.

– אני?!.. להצטרף לקבוצה?! אבל בשביל מה?! – שאלתי בבהלה.

– מה זאת אומרת 'בשביל מה'?! אני מציע לך לקחת חלק בקבוצה האוונגרדית ביותר בעולם, ואת עוד שואלת 'בשביל מה'?! את בכלל קולטת מה אני מציע לך?! – קרא גרובמן.

– נו... – אמרתי, – לא לגמרי...

– מה נעשה, – נאנח גרובמן, את ודאי ילדה יפה, אך בינתיים, טיפשה... לא נורא: גם לאחת כמוך נמצא מקום ב'לוויתן'.

הכנה

לאחר התלבטות קצרה, הצטרפתי לקבוצת 'לוויתן' והודעתי על כך להורי. אבא משך בכתפיו ושאל מה זה אומר ומה בדיוק אנחנו (כלומר אני) מתכוונים לעשות שם. אמא הלכה לקרוא את המניפסט הראשון של 'לוויתן'(10) . הראיתי כמה צילומים של המיצג בים המלח, וניסיתי להסביר מה זה סימבוליזם מאגי.

– איזה קשקוש, – אמר אבא.

– צילומים מעניינים, – אמרה אמא.

– גרובמן בכלל יודע לצייר? – שאל אבא.

– ולמה הקבוצה שלכם יוצאת נגד לאונרדו, מיכלאנג'לו ורמברנדט (11)...? את רוצה להגיד לי, שגם את נגדם?! – שאלה אמא בדאגה. אמא העריצה את האמנות הקלאסית על כל היבטיה. מאז שהייתי בת חמש, כדרך קבע, היינו משוטטות באולמות של ארמיטאז' ושל המוזיאון הרוסי.

– נו, – אמרתי, – גרובמן בוודאי יודע לצייר... ובוודאי אין לי שום דבר נגד לאונרדו, מיכלאנג'לו ורמברנדט... וגם לגרובמן אין שום דבר נגדם... מדובר כאן על משהו אחר: הכוונה היא, שהיום כבר אין צורך לצייר באותה הצורה, כפי שעשו זאת בעבר... האמנים של היום יכולים לחפש אופני ביטוי חדשים ולאו דווקא להתעקש עד זוב דם ולחקות את הקלאסיקנים...

– ומה רע בחיקוי הקלאסיקנים? – שאל אבא (גם הוא, מדי פעם, היה לוקח אותי לשוטט באולמות של ארמיטאז').

– יכול להיות שאין שום דבר רע בחיקוי הקלאסיקנים, – אמרתי, – רק שזאת לא המשימה של הקבוצה שלנו...

– ומה היא המשימה של הקבוצה שלכם?! – התעקש אבא.

– טוב, תראה, – אמרתי, – הנה כתוב כאן: "... שלושה יסודות מגדירים את עמדתנו האמנותית: 1. פרימיטיביות. 2. סמל. 3. אות..."(12)

– אני לא מתכוון לקרוא את ההזיות האלה, – אמר אבא.

– אז אל תקרא, – אמרתי, וקיוויתי שהשיחה הסתיימה. אך, לא ולא.

– ומה בדיוק את מתכוונת לעשות בקבוצה המטורללת הזאת? ...מי עוד יהיה שם איתך? מי האנשים האלה בכלל? – אבא לא הרפה.

– אהה, נו, זה פשוט מאוד, – אמרתי בטון נונשלנטי (כי הרחתי סקנדל), – קודם, בקבוצה היו רק שלושה אמנים: גרובמן, אופק (13) ואקרמן (14). ועכשיו ההרכב השתנה: יש את גרובמן – הוא ראש הקבוצה, יש את אירה – אשתו של גרובמן, יש גם את בוריס יוחבץ, את איליה זונדלביץ' (15), יש את האמן בשם גרגורי פטלס (16) שעדיין לא פגשתי, אולי עוד זוג אמנים (או צלמים), יש את דינה בליך(17) ויש אותי. ניפגש אצל הגרובמנים ונדון ברעיונות לתערוכות חדשות...

– 'נדון ברעיונות..' – נחר אבא בבוז, – ויש לך רעיונות?!

– בינתיים לא, אבל יהיו לי, – אמרתי בעליצות, ושאלתי: – אבא, למה אתה כועס?

– מפני שאני לא מבין, למה כל הדודים המכובדים האלה, אנשים במיטב שנותיהם, פתאום הזדקקו לשתי תיכוניסטיות?! – ענה אבא.

– נו, לא רק דודים יש בקבוצה הזאת, אלה גם דודות. ולא סתם דודות ודודים, אלא – ואמניות ואמנים... וגם אנחנו לא סתם תיכוניסטיות, אלא – אמניות. חוץ מזה: כבר סיימתי את בית הספר ועוד מעט אתגייס לצבא... אני סקרנית לדעת איך זה לעבוד בקבוצה. בינתיים, לא קורה שם שום דבר... אבל אתה ואמא יכולים להצטרף לדיונים. אני בטוחה שגרובמן לא יתנגד... – היה נדמה לי, שהטענה האחרונה סופסוף שכנעה את אבי.

– נו, אם ככה, אז שיהיה... – אמר אבא.

במשך שנה וחצי אחרי הצטרפותי לקבוצה, לא השתתפתי במיצגים. בהתחלה, דינה ואני לא היינו מוזמנות לדיונים. אז, השאלה לגבי נוכחות הורי באסיפות הקבוצה התפוגגה מעצמה. אבל לקראת סוף השנה, גרובמן הודיע שהתערוכה הקרובה של 'לוויתן'(18) עומדת על הפרק, והטיל אלינו משימה:

– בואו, תמציאו כמה צילומים עם קונספט מקראי.

דינה ואני הלכנו לשבור את הראש ולעשות סקיצות. כעבור יומיים המצאנו מספר צילומים מופשטים למחצה, שתכננו לצלם בחיק הטבע, והבנו שנזדקק לצלם מקצועי. אז פנינו לגריגורי ויניצקי (19) – חבר של הורי. גרישה התנגד בתוקף, ובשום אופן לא רצה לבוא איתנו לחיק הטבע. הוא אמר שלא התכוננו מספיק, דרש מאיתנו תיאור מפורט של המשימה וסירב לקלוט לשם מה זימַנו את כל התחבולה. הסברנו לו, ש'חיק הטבע' – זה בכלל לא רחוק, אמרנו שאפשר לצלם כאן, בקרבת מקום, בחוף הים. אמרנו שהעיקר לצלם בשמש חזקה, כדי שיהיה צל ברור מהאובייקטים. אך למרות כל אלה, גרישה המשיך להתעקש ולטעון שזה חסר תועלת, חסר משמעות וטעם, והוא לא מתכוון להשתתף בפרויקט כל-כך אידיוטי וחסר כל היגיון.

הסיבה להתנגדותו הנסערת של גרישה, עבורנו, לא הייתה מובנת. באותה התקופה היה נדמה לנו, שלמען האמנות כולם צריכים להתגייס בהתלהבות כמעט לכל דבר. הופתענו לראות את גרישה, ניצב לפנינו בפנים זועפות ומנסה לשכנע אותנו לרדת מהפרויקט.

– בואו נתקשר לגרובמן, – אמרתי, – אולי הוא יספר לנו עוד משהו?

– אתקשר אליו בעצמי, – אמר גרישה בכעס וחייג. הוא תיאר לגרובמן את מהות העניין בקפדנות וכעבור מספר דקות שמענו:

–  אההה, בוודאי...כן-כן, בוודאי... אכן, כן, ברור...

הסתקרַנו קשות לגבי מה הוא הדבר, שגרובמן היה יכול לספר ל'גרישה הבלתי ניתן לשכנוע', אך לא הצלחנו לנחש.

היום, נדמה לי שניחשתי: יכול להיות שגרובמן הסביר לגרישה, שצילומיו יופיעו בקטלוג המכובד של קבוצת 'לוויתן' שייכנסו להיסטוריה, לא רק עם הקרדיטים של שמותינו הצנועים, אלה גם עם הקרדיט המפואר של גריגורי ויניצקי... כך או אחרת, אחרי השיחה עם גרובמן, גרישה אמר בקול מיוסר:

– טוב, תאספו את הקשקושים שלכן וננסה לצלם משהו.

תפסנו את האובייקטים השבירים שלנו. החלטנו לצלם אותם על רקע הפרדס ליד ביתי בגני תקווה. עד היום לא ברור לי למה בחרנו דווקא במיקום הזה, בייחוד מפני ששום פרט מהפרדס לא הופיע בצילומים. אבל היה זה יום שטוף שמש, גרישה הפסיק להתנגד לזמן מה, וכאשר גילינו בפרדס את המדשאה עם ברז מים, התחלנו להכין את האובייקטים לצילום.

מילאנו מים בשקית ניילון שקופה, הכנסנו למים כמה אבנים עגולות והרמנו את השקית למעלה, לאור.

– הנה, – אמרנו, מחזיקות את השקית באוויר, – עכשיו השמש זורחת בדיוק בתוך המים. צריך לצלם את זה דחוף.

– אני, כמובן, יכול לצלם את זה, – נאנח גרישה, – אבל תדעו לכן, בעיני, אין בזה שום משמעות.

– בשיעורי תולדות האמנות, – אמרתי בחיוך, – סיפרו לנו שלפעמים המשמעות יכולה להתגלות תוך כדי תהליך העבודה. לא בהכרח חייבים לדעת אותה מראש.

– איזה סיוט! – אמר גרישה, אך בכל זאת צילם את השקית השקופה עם האבנים על רקע השמיים. (בקטלוג התערוכה של קבוצת 'לוויתן' משנת 1982 הצילום זכה לשם 'בראשית').

לקראת הצילום הבא, דינה קשרה בחוט כמה מקלות פלסטיק דקיקים. יצא משהו דמוי סולם. את הקונסטרוקציה השברירית הזאת, יחד עם הצל החריף שהטילה על החול, הפעם צילם גרישה בהכנעה. (בקטלוג התערוכה, העבודה הזאת תזכה לשם 'סולם יעקב'). באותו היום, בנינו עוד מספר אובייקטים בעזרת מקלות, אבנים ומים. גרישה חדל מלחישותיו הנזעמות, וכעבור שבוע ימים, בלב נפעם, התבוננו בהרמת צילומי השחור-לבן הפזורים על שולחנו. שלושתנו הופתענו מהתוצאה:

– ברכות! – אמר גרישה, – נראה לי שהצלחתן עם הסימבוליזם הזה שלכן – המאגי...

הפתיחה

פתיחת התערוכה של קבוצת 'לוויתן' התקיימה בלובי של תיאטרון ירושלים, בקיץ של שנת 1982. לפתיחה הגיע די הרבה קהל, ועבודתו של גרובמן 'לנין במכנסים ירוקים' זכתה לתשומת לב מירבית: כולם דיברו על העבודה הקטנה הזאת וצחקקו. זכור לי, שהתבוננתי ארוכות בצילום השחור-לבן של לנין הניצב על רקע מדפי הספרים, במכנסיים שנצבעו על ידי גרובמן בצבע ירוק כהה, מתמקדת בכיתוב מתחת לתמונה:

'ולדימיר איליץ' לנין במכנסיים ירוקים על רקע האוסף המלא של כל כתבי אלכסנדר איסאייביץ' סולז'ניצין. שנת 1918. צילום סטילס צבעוני בזמן אמת.'

הטרידה אותי השאלה: מה הקשר בין המכנסיים הירוקים של לנין לסימבוליזם המאגי? זכור לי ששאלתי על זה את בוריס יוחבץ, והוא ענה בחיוך רחב:

– למעשה, למכנסיים הירוקים של לנין – יש קשר לכל דבר... ובמיוחד לסימבולים המאגי!

לא אהבתי את תשובתו של יוחבץ, ופניתי לכיוון הצילומים. שמתי לב ש'האובייקטים המאגיים' שלנו זכו להתעניינות לא פחותה מעבודות המשתתפים האחרים. כעבור מספר שבועות, אחד הצילומים שלנו, יחד עם עבודתו של בוריס יוחבץ, פורסם בכתבתו של אילן נחשון, בעיתון 'ידיעות אחרונות'. הכתבה, עם השם המעליב: ''לוויתן' הוא דג קטן' (20), שסיקרה את התערוכה בהרחבה, לא הייתה מחמיאה במיוחד. שאלתי את גרובמן מה הוא חושב על הכתבה.

– למה לי לחשוב על זה? – ענה גרובמן, – העיקר שכתבו משהו...

– ובכלל לא חשוב מה בדיוק כתבו?! – התפלאתי.

– ודאי שלא, – ענה גרובמן, משאיר אותי במבוכה קלה.

תוך כדי השיטוט בתערוכה חזרתי לדבר עם דינה על הצילומים של גרובמן, הגורמים לתחושות של 'חיל ורעדה', מהסדרה 'מלאך המוות' (21), שצולמו בים המלח. שם, על רקע הנוף המאובן, התייצבה דמות מסתורית, עטופה בסדין לבן שהיה מכוסה בכתב שחור. זכרתי גם, שהייתי מהופנטת מצילומיו של איליה זונדלביץ' – עם המילה 'אות'(22) שצפה על פני המים. בתערוכה היו גם עבודותיהם של ולדימיר יעקובלב(23), לב נוסברג(24) וגריגורי פטלס, אך העבודות האלה, עוררו אצלי הרבה פחות שאלות מאשר מכנסיו הירוקים של לנין.

עבורי ועבור דינה, הייתה זאת התערוכה הקבוצתית הראשונה. הסתובבנו באולם וסיפרנו על עבודותינו לכל המתעניינים. הורי, גם הם התבוננו בתערוכה במבט חודר, ונדמה שחוו רגשות מעורבים: אמא הייתה קורנת מאושר ושאלה שאלות, ואבא התכווץ, עשה פרצופים ומשך בכתפיו. כעבור מספר שבועות, כאשר הראיתי להורי את הכתבה על התערוכה, אמא מחאה כפיים ואבא הגיב בהרמת גבה. זכור לי, שהשאלות בקשר לפעילות הקבוצה נפסקו לזמן מה.

חְלֶבּניקוב 100

הפרפוֹרמנס הבא של קבוצת 'לוויתן' התקיים במרכז תל-אביב, ברחוב דיזנגוף, בנובמבר של שנת 1985. קדמו לאירוע הכנות מדוקדקות. הפעם התאספנו אצל הגרובמנים בהרכב של שמונה אנשים. במפגש נכחו: מישה ואירה גרובמן, בוריס יוחבץ, מארה ואיליה זונדלביץ', מארק קפצ'יץ(25), דינה ואני. גרובמן הודיע שהפעולה העתידית שלנו תהיה מוקדשת למלאת מאה שנה להולדתו של המשורר ולימיר חלבניקוב(26). דינה ואני ניסינו להסתייג:

– חלבניקוב לא כל-כך מוכר בארץ וגם תרגומי שירתו לעברית לא מוכרים במיוחד... ו- ו- ו- בכלל, יש סיכוי גדול שלא יבינו ולא יעריכו... ולמה בכלל לשים דגש על אישיותו של המשורר המרוחק כל-כך מהתרבות הישראלית?!.. גרובמן השיב ואמר:

– חלבניקוב תמיד יהיה אקטואלי, מכיוון שהוא-משורר-פוטוריסטי-ענק(!). אם מישהו לא מכיר את שירתו של חלבניקוב, אז זאת הבעיה שלו ולא שלנו... ו- ממתי בכלל זה אמור להטריד אותנו – ש-איזשהם-אנשים-לא-מכירים-מישהו... לא מכירים – אז יכירו. או – לא... בקיצור, העניין סגור וגמור. אין על מה לדון יותר וצריך להתחיל לעבוד.

– ועל מה בדיוק אנחנו אמורים להתחיל לעבוד? – שאלתי.

– צריך לבנות אוהל לבן גדול שיתלה על מקל ולהוסיף כמה דגלים, – אמר גרובמן.

– אני לא יודעת לבנות אוהלים, – אמרתי.

– נעזור לך עם זה, – אמר גרובמן.

– ומאיפה נביא את המקל? – שאלתי.

– מקל – זאת לא הדאגה שלך, – אמר גרובמן.

– ומה יעשו כל שאר החברים? – שאלתי.

– את וכל שאר החברים יציירו דגלים, – אמר גרובמן.

– איזה דגלים? – שאלתי.

– אני כבר מכין את הסקיצות, – אמר גרובמן, והתיישב לצייר. בהתחלה הופיע האות 'שין' – בעיגול ובעלת ארבע 'רגליים', אחר כך המילה 'לוויתן' ברוסית ובעברית (גם כן, בעיגול). אחר כך הופיע מגן דוד ושוב המילה 'שין', כאשר האות 'שה' הרוסית הוחלפה ב 'שין' העברית. לאחר מכן גרובמן צייר עוד כמה דגלים: מלבניים וגם בצורת משולש, והוסיף סקיצה של אוהל עם הכתובת 'חלבּניקוב 100'.

במהלך המפגש, יוחבץ התבדח כל הזמן, לחש משהו לאיליה וקרץ לגרובמן. מארק שתק בפנים זועפות. מארה חייכה והתלחשה עם אירה. מלבד דינה ומלבדי אף אחד לא הביע הסתייגות מהרעיון של גרובמן. ככל הנראה, כולם קיבלו את הקונספט של מאה שנה להולדתו של חלבניקוב...

הלאה, זכורים לי רק קטעים בודדים:

זוכרת את עצמי גוזרת אות אחר אות, את המשפט "ולימיר חלבניקוב נֵס ה-100 בצהרי היום" – מדביקה אותיות שחורות גדולות על שעוונית לבנה ענקית... זוכרת את מארק ואותי מציירים באקריליק על גבי שעווניות פרחוניות – את הדגלים עם סמלי 'לוויתן'. זוכרת אותנו רושמים על הדגלים: משחק בגיהינום, תופת, נצח...(27)

זוכרת את גרובמן – עטוף בסדין לבן, פוסע רכוב על סוס ברחוב דיזינגוף. זוכרת אותנו, בהרכב של שישה אנשים (דינה, מארק, בוריס, איליה, מארה ואני) צועדים אחרי סוסו של גרובמן, מנפנפים בדגלים ונושאים את האוהל הלבן, העטור בכתובות. זוכרת את הקהל המסוקרן המשתולל סביבנו. אחדים מהקהל דיברו איתנו. אחדים דרשו הסברים. אחדים שאלו בקול רם:

– מי זה חלבּניקוב?

– משורר פוטוריסטי, – עניתי... – שנפטר לפני 100 שנה.

אחדים שאלו מה זה 'פוטוריסטי', מה לנו ולמשורר הזה, ולאן אנחנו הולכים.

– בואו אחרינו ותגלו בעצמכם, – עניתי.

בכתבה שפורסמה בכתב העת 'קרוג'(28) נאמר, שהתהלוכה הסתיימה ליד הגלריה 'צבי נועם'. גרובמן ירד מהסוס, אנחנו קיפלנו את הדגלים והפרפורמנס שלנו, שהתקיים לאור השמש, בהדרגה נהפך לערב שירה. גרובמן וסביילי גרינברג(29) הקריאו שירים של חלבניקוב ברוסית. עמינדב דיקמן(30) קרא את תרגומיו לשירי חלבניקוב בעברית. באותו הערב, התייצב גם גבריאל מוקד(31) העורך והמוציא לאור של כתב העת לספרות 'עכשיו'.

ערב השירה הסתיים בארוחת ערב ביפו, בביתה המרווח של אירה ראוכוורגר(32). זוכרת את הבית במעורפל. זוכרת את גן התפוזים, את המדרגות, את התקרות הגבוהות, את השולחן האינסופי באולם הענק... את משתה השיכורים: את הפרצופים המוכרים ואת המוכרים למחצה ואת הלא מוכרים כלל. זוכרת את אחד העיתונאים שניסה לראיין אותי נואשות. סירבתי לתת הסברים.

– תפנה לגרובמן, – אמרתי לעיתונאי, – הוא כבר יסביר לך...

אפילוג

אחרי הארוחה ביפו, זיכרונותיי הקשורים לפעילותה של קבוצת 'לוויתן' בשנת 1985, נקטעים באורח מסתורי. לא זכור לי עם מי עוד יצא לי לשוחח באותו הערב. לא זוכרת איך חזרתי הביתה. לא זוכרת מה קרה למחרת. לא זוכרת שום דבר, מלבד שיחה טלפונית אחת קצרה... כעבור יומיים התקשר אלי מישה גנדלב(33) ואמר בחגיגיות:

– יֶלֶנה, ברכות להשתתפותך באחת הפעולות האמנותיות, שכל האנושות הפרוגרסיבית מדברת עליה כעת!..

– מסתלבט עלי, אה? – שאלתי.

– בשום פנים ואופן לא!.. – השיב גנדלב.

____________________________________________________

1. מרים טוביה-בונה (1932-1920) – אוצרת, ציירת ואשת חינוך ישראלית.

2. אבא – פליקס רבינוביץ' (1936-2007) מהנדס מצלמות ואמן צילום חובב ישראלי. משנת 1976, לאחר העלייה לארץ, עבד כמהנדס מצלמות בחברה להפקות טלוויזיה 'אולפני הרצליה' ובקבוצת 'גלובוס גרופ'. יליד בלרוס.

3. אמא – אולגה רבינוביץ' (1936-2009) ישראלית. עד גיל 27 הייתה רקדנית בלט בתיאטרון מריאינסקי בסנקט-פטרבורג. משנת 1976, לאחר העלייה לארץ, עבדה כעורכת צבע באולפני 'ברקה' להפקת סרטים, בגבעתיים. ילידת רוסיה.

4. מיכאיל גרובמן (1939) – צייר, משורר, אמן מיצג ותיאורטיקן אמנות ישראלי. אחד המנהיגים האידיאולוגיים של 'האוונגרד הרוסי השני'. בשנת 1976, יחד עם האמנים אברהם אופק ושמואל אקרמן, ייסד את קבוצת 'לוויתן'. יליד רוסיה.

5. אירה – אירינה ורובל-גולובקינה – עורכת ישראלית של כתב העת לספרות ולאמנות 'זרקלו', המופץ בישראל, ברוסיה ובמדינות נוספות. אשתו של האמן מיכאיל גרובמן. מחברת מאמרים וראיונות רבים עם אמנים, סופרים ואנשי תרבות. ילידת רוסיה.

6. בוריס יוחבץ (1943-2024) – אמן ישראלי. בשנת 1980 הצטרף לקבוצת 'לוויתן' ובמשך שנים היה משתתף פעיל בתערוכות ומיצבים של הקבוצה. יליד רוסיה.

7. 'הזמן ואנחנו' – כתב עת חברתי-פוליטי לספרות בשפה הרוסית, שהופץ בישראל ובניו-יורק בין השנים 1975-2001.

8. "בחרטה על הבלתי אפשרי והאבוד..." – ציטוט מתוך הספר של סשה סוקולוב 'בית ספר למטומטמים'. הוצאה 'ארדיס', 1976. נוסח עברי: טינו מושקוביץ. הוצאה 'כרמל', 2022.

9. "אבוא בארבע..." – מתוך הפואמה הפוטוריסטית של המשורר הרוסי ולדימיר מיאקובסקי 'ענן במכנסיים', שנכתבה בשנת 1915.

10. אמא הלכה לקרוא את המניפסט הראשון של 'לוויתן' – הכוונה למניפסט של קבוצת 'לוויתן', שנכתב על ידי מיכאיל גרובמן בשנת 1978, בירושלים.

11. ולמה הקבוצה שלכם יוצאת נגד לאונרדו, מיכלאנג'לו ורמברנדט...? – הכוונה לציטוט מתוך המניפסט הראשון של קבוצת 'לוויתן' משנת 1978: "...האויבים שלנו הם: א') היסטוריזציה, פסיכולוגיזציה ופאתוס. ב') עלילה ספרותית, אשליה ויזואלית. ג') זלזול בחומריות. אנו יוצאים נגד לאונרדו, מיכלאנג'לו, רמברנדט. אנו מתנגדים לקלאסיקה, רומנטיזם וריאליזם. אנו יוצאים נגד סוריאליזם, משחקיות, קונספטואליות..."

12. שלושה יסודות מגדירים את עמדתנו האמנותית: 1. פרימיטיביות. 2. סמל. 3. אות., – מתוך המניפסט הראשון של קבוצת 'לוויתן', משנת 1978.

13. אברהם אופק (1935-1990) – אמן ופסל ישראלי. בשנת 1976, יחד עם האמנים מיכאיל גרובמן ושמואל אקרמן, ייסד את קבוצת 'לוויתן'. יליד בולגריה.

14. שמואל אקרמן (1953) – אמן ישראלי. בשנת 1976, יחד עם האמנים מיכאיל גרובמן ואברהם אופק, ייסד את קבוצת 'לוויתן'. יליד אוקראינה.

15. איליה זונדלביץ' (1949) – סופר, משורר, אמן, עיתונאי, עורך, מוציא לאור, אמן מיצג ואוצר ישראלי. הצטרף לקבוצת 'לוויתן' בתחילת שנות ה-1980 והשתתף במספר תערוכות ומיצבים של הקבוצה. יליד אסטוניה.

16. גריגורי פטלס (1950) – שחקן, אמן ורב ישראלי. הצטרף לקבוצת 'לוויתן' בתחילת שנות ה-1980 והשתתף במספר תערוכות ומיצבים של הקבוצה. יליד אוקראינה.

17. דינה בליך (1962) – אמנית, פסלת, אמנית מיצב ובמאית ישראלית. הצטרפה לקבוצת 'לוויתן' בתחילת שנות ה-1980, ובמשך שנים רבות השתתפה בתערוכות ומיצבים של הקבוצה. ילידת רוסיה.

18. ... התערוכה הקרובה של 'לוויתן' עומדת על הפרק ..., – הכוונה לתערוכה של קבוצת 'לוויתן' שהתקיימה בשנת 1982, בתיאטרון ירושלים.

19. גריגורי ויניצקי (1936-2020) – אמן צילום, במאי ותסריטאי ישראלי. חבר באיגוד הישראלי והבינלאומי של אמני הצילום, FIAP. יליד אוקראינה.

20. ''לוויתן' – הוא דג קטן' – כתבתו של אילן נחשון על התערוכה של קבוצת 'לוויתן' בתיאטרון ירושלים. 'ידיעות אחרונות', 23 ביולי, שנת 1982.

21. 'מלך המוות' – סדרת עבודות של מיכאל גרובמן משנת 1978, שצולמה בים המלח. תנועה: גריגורי פטלס. צילום: אלטר פוגל.

22. 'אות' – סדרת עבודות של איליה זונדלביץ' משנת 1982. צילום: ניקולאי שרמן.

23. ולדימיר יעקובלב (1934-1998) – אמן ונציג האמנות הבלתי רשמית, הרוסית. יליד רוסיה.

24. לב נוסברג (1937) – אמן, יוצר אובייקטים קינטיים, אמן מיצג ונציג האמנות הבלתי רשמית, הרוסית. יליד אוזבקיסטן.

25. מארק קפצ'יץ (1964) – אמן, מאייר וארט-דירקטור ישראלי. בשנת 1985 השתתף במיצג של קבוצת 'לוויתן' ברחוב דיזנגוף – 'חלבניקוב 100'. יליד קירגיזסטן.

26. ולימיר חלבניקוב (1885-1922) – משורר וסופר רוסי. אחד הפעילים הבולטים של האוונגרד הרוסי ומהבולטים בפוטוריסטים הרוסים של ראשית המאה ה-20.

27. משחק בגיהינום, תופת, נצח... – 'משחק בגיהינום' – שיר של ולימיר חלבניקוב, שנכתב בשיתוף עם המשורר אלכסיי קרוצ'וניך בשנת 1912.

28. 'קרוג' – "קבוצת 'לוויתן' וחגיגת 100 שנים לחלבניקוב בתל-אביב", – כתבה שפורסמה בכתב העת 'קרוג' #439, בנובמבר 1985.

29. סביילי גרינברג (1914-2003) – משורר, מתרגם ובלשן רוסי-ישראלי. יליד אוקראינה.

30. עמינדב דיקמן (1958-2022) – סופר, מתרגם וחוקר ספרות ישראלי. פרופסור בחוגים לספרות עברית, ספרות כללית וספרות השוואתית באוניברסיטה העברית בירושלים. יליד פולין.

31. גבריאל מוקד (1933) – סופר, מבקר תרבות וספרות ועורך ישראלי. פרופסור במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ערך את כתב העת 'עכשיו' משנת 1957. יליד פולין.

32. אירה ראוכוורגר (1951-2001) – פסלת וציירת ישראלית. ילידת רוסיה.

33. מיכאל גנדלב (1950-2009) – משורר, סופר, מתרגם ועיתונאי ישראלי. אחד הנציגים הבולטים של ספרות ישראלית בשפה הרוסית בארץ. יליד רוסיה.