1. משוק המציאות הממוסד ל"בינאלה" פרוגראמטי.

בשנים בהן בקרתי בתצוגות בינאלה" בונציה, בשנות החמישים המאוחרות, בשנות השישים וראשית שנות השבעים – דמתה התצוגה הייחודית כביכול של אמנויות העולם, למפגש יוקרה בין אמנים מטעם, כאשר הביתנים המאוכלסים לעייפה ביצירות אמנות, קומיטארים מחייכים וזריזים, נשות החברה הגבוהה וזרזירי-עט, הקנו לתצוגה מעמד של תחרות יוקרה לאומית, המזכירה בכל את אוירת הסאלונים והמוזיאונים הממוסדים של שלהי המאה הקודמת. לא יפלא איפוא, שהענקת פרסים בדומה לפרסי "אוסקר", הפכה לתצוגה עלובה של "שמור לי ואשמור לך" והקומיסארים הזהירים בקשו לשמור לרוב על שביל הזהב בין אמנות האתמול והאמנות העכשווית. וכך אירע לעתים שבביתנים מהודרים שנזרעו כחול על שפת הים, נערמו רבבות יצירות, בנות סגנונות שונים ומשונים, שבחלקם באו להדהים בחדשנותם ובחלקם - שמרו על ה"איזם" הישן.

ההיצע הרב מהביקוש, הקשה על שיפוט אובייקטיבי של ז'ורי, הכמות עלתה על האיכות, וניתן היה לערוך ממנה עשרות תערוכות עשירות תוך שנים אחדות.

לאחר השערוריה הגדולה שפרצה בתצוגת "בינאלה" האחרונה עקב מרד הצעירים, שדמתה בממדיה למרד הסטודנטים באירופה בשנות השישים, הוחלט סופית להפוך את "בינאלה" לתצוגה עממית יותר, קונספטואלית ודידאקטית כאחד, בנויה על פי פרויקט משותף של צוות אמנים וחוקרי אמנות מרחבי העולם. הבסיס הפרוגרמאטי של "בינאלה 75", שהושתת בעיקרו על פי פרויקט סוציאלי, התאפשר כמו כן תודות לנצחון המפלגה הקומוניסטית באיטליה בבחירות האחרונות, שאת עקבותיו ניתן היה לראות על כל צעד ושעל. במקום האכסניה הקבועה של "בינאלה" בפארקים הנוצצים של לידו, אוכלסה התצוגה במחסנים ישנים שבאזורי ג'ודקה "Magassini del Sale alle Lattere" (מחסני זאטרה), במקום שוטרים במדי שרד אופרטיים, הקבילו את פני הבאים (צעירים לרוב, בני המקום) סטודנטים לארכיטקטורה מסבירי פנים. במחסנים ישנים של "זטארה" נרשם דף חדש, מהפכני של "בינאלה", הראשון מסוגו וכנראה לא האחרון. במקום שוק המציאות הממוסד, צמח פרויקט פרוגרמאטי, השווה לכל נפש.

2. מכונות בתולין

"מכונות בתולין" – זהו פרויקט משותף של אמנים מרחבי תבל, המוקדש לעידן המכונה. יוזם התצוגה, השוויצי הארולד שמאן, שאל את שם התערוכה מהטקסט הקצר שמתחת האובייקט של מארסל דישאן "הזכוכית הגדולה". על פי הנחיותיו של אנדרה ברטון, מסמנת מכונת הבתולין את העולם הראשוני, הארוטי, הסגור הרמטית, שאין מוצא ממנו.

לדעתו של ז'אן קלייר, מצוי במכונת הבתולין "גורם של מעבר הדרגתי מהמימד השלישי למימד הרביעי של הזמן". המכונות המוצגות, מכונות הבתולין הן בלתי פונקציונאליות, ואף כי נוצרו בהשראת המכונה התפקודית – עיצובן דמיוני, השאוב ממקורות של מדע בדיוני, סיפורי וורן, וולס, מחזות ז'ארי וסרטים עתידניים כ"מטרופוליס" לפריץ לאנג, "אודיסאה בחלל" של סטנלי קיובריק ועוד.

עם זאת, הושם הדגש על המכונה האימתנית, הסיראלית, ההורסת הכל שנקרה בדרכה, עד אשר בדומה לאדם מתוסכל, שמה קץ לחייה, תוך הרס עצמי ואבדון.

לדעתו של שמאן, שאוב המיתוס של מכונות הבתולין מהנחיותיו הפסיכו-אנליטיות של פרויד, שראה בהן "תחליף לחוסר אונים מיני של אדם". עשרות עיצובים מקוריים ומשוחזרים, של מכונות דמיוניות, החל משרטוטי דגמים של רכב משעשע, דמוי משחקי לונפארק (דישאן) וכלה בציורי אדוארד מונק ("פאם פטאל" מכנית) השולטת שלטון ללא מצרים.

המאניפסט של ולריה סולאנס, שהתנקשה בשנת 1968 בחיי אנדי וורהול, כי ראתה בו וביצירתו "מכונה מהלכת על שתיים" הוא סימן הכר למחאה האנטי-מכנית שבתצוגה. ההיבטים הכלליים של המכונה והאנטי-מכונה, עשויים לעורר רגשות אמביוואלנטיים של הזדהות מזה וניכור מזה, הנובעים מהדיאלקטיקה הצורנית והאידאית של הומאניזם ודהומאניזם כאחד.

שחזורים דמיוניים על פי סינופסיס ספרותי, בולטים בין השאר במכונות לגירוי יצר האהבה (על פי הטקסט של אלפרד ז'ארי) וכדברי מישל קארוג'ס, הן "חלקיק המיקרוקוסמוס המכני השולט בעולם". "עוד מעט" – כותב אלפרד ז'ארי - "עולם חדש יברא ויקום, בודהה קטן עשוי אלמוגים לבנים". הקונפיגורציה של המכונה המינית, הפושטת ולובשת צורה כמכונת האוננות והסטיות הפרברסיות, עומדת בסימן של קרונוס, שעון הארוס והמוות.

3. מכונות ההזיה של הסוריאליסטים ודחלילי דה-קיריקו

המכונה דמוית טוטם, מסמלת אצל הסוריאליסטים את עידן המיכון הטוטאלי. המפגש המכני בין המטריה ומכונת התפירה על "שלחן הניתוחים'" (לטרימונט) מתגשם באמצעות מפגשים של חפצים נטולי חשיבות כביכול Ready Mades במישורים ורמות שונות.

הבובות הארוטיות של רוסל ושלושה ציורים של דישאן "אקט העליה במדרגות" מהווים לדעתו של מישל קארוג'ס  "כרונוגרטם, המזכיר תהליכים מכניים של קולנוע".

"דאדא מקס ומיני מקס" (מקס ארנסט) יוצר בשנת 1919 שורת תדפיסים ורישומים פרודיים על נושא של מכונות ארוטיות שהן "מרפאות מיחושים ותחלואים שונים בשנות מעבר של האשה" (מקס ארנסט). הסוריאליסטים ראו במכונה הסלמה של מיתוס חדש, שמשקף, בין היתר, פחדים וסיוטים, המובעים בדחלילי ג'ורג'ו דה-קיריקו, בבישופים ואבירים נטולי נשמה, ביצירת אוסקר דומינגז, שהיא דגם של מגע מיני, חשמלי, המגביר תשוקה ותאות בשרים. השראת "הזכוכית הגדולה" של מרסל דישאן ניכרת, כאמור, בכל.

מישל קארוג'ס רואה בה "יסודות הזכור והנקבה, דואליזם של האנשה". דישאן עצמו רואה באובייקט ה"זכוכית הגדולה", "כלה שמתפשטת לעיני חתנה".

4. מכונת העינויים מ"במושבת העונשין" של פרנץ קאפקא

רקונסטרוקציה של מכונת העינויים על פי "במושבת העונשין" של קאפקא, היא בין המוצגים המרשימים ב"בינאלה". התחכום המורבידי שבספורו של קאפקא, מתממש כאן כוריאציה של פ"רפטום מובילה", הפועל ללא הפוגה ככבשני ההשמדה. האוטופיה הקאפקאית הופכת למציאות יומיומית, שגרתית כמעט, והמכונה המשוחזרת עשויה בדייקנות רבה על פי כל הפריטים הכתובים בספר וכמו ניתן לראות "מוטות הפליז מתוך טירוף החושים"...

כבספור, ניתן כאן לזחול מתחת למכשיר, לטפס בסולם, להדק את הרצועה על גופך וכמו לשמוע את הקצין האומר בבת צחוק "ימשש נא אדוני בעצמו ויראה" ("במושבת העונשין" – תרגום ישורון קשת).

ליד חיתוכי העץ של אדוארד מונק, שנושאיהם מעוגנים סביב נקבת ערפדים דרקולה, המוצצת דם קברים, ליד בריאת המונסטרום פרנקנשטיין, נראית מכונת העינויים ריאליסטית כשמנגנון המות פועל בה עתה, כפי שפעל בה פעם.

5. "בינאלה 75" כאתגר חברתי ופוליטי

בסיכום: משקלה הסגולי של התצוגה בעלת היבטים אסתטיים ורעיוניים, המשקפים את תהליך המיכון הטוטאלי של "הומו פאבר", מסתכם בכל רבדיו באפוקליפסה חילונית שבעידן האטום. מעשה מרכבה אימתני של אלוהות ממוכנת, חורג מתחום של אמנות צרופה, והוא בעל משמעות חברתית ופוליטית לכל דבר. ב"בינאלה 75" פעל לראשונה צוות אמנים וחוקרי אמנות בינלאומיים, שנתנו יד לפרויקט קולקטיבי. הוכח בעליל שברצון טוב ניתן להעמיד את ה"אגו" האמנותי של המוצר לרשות הרבים ואילו הרעיון המנחה שבמכונות בתולין, על ההזדהות והניכור שבו, חושב יותר מעוד אקסהיביציה פרטית של צייר ופסל, יהיו כישוריו האמנותיים אשר יהיו.

אחד המחסנים שב"זאטרה" בונציה איכלס פרויקטים אקולוגיים של סטודנטים לארכיטקטורה ואמנות. אולמות אחדים הוקדשו לזכרו של אדריכל ונציה החדשה מולינו סטוקי ולמלחמתו הנועזת במוסכמות שמרניות של המימסד. פרויקטים של איכות החיים, קומפלקס של בינוי ערים בעידן זיהום האוויר והרס אקולוגי - שימשו נושא מרכזי בדיונים וסימפוזיונים רבים. בפוטו-מונטאז'ים סאטיריים ותוך הקרנת שיקופיות, ניתן היה לראות את עתידה הפוליטי של ונציה. ב"פיאצה סאן מרקו" עורך היושב ראש מאו מהפכת תרבות, נוער קומסומולי של ברית המועצות כובש את "פאלצו דוקלה" ואילו על רקע של ציורי טיציאן וטינטורנטו רוקדת נערה רוסיה "קוזאצוק". כפארפרזה לציורו של דיגו ולאסקז "הברית בברדה", לוחץ הנרי קיסינג'ר בהכנעה את ידו של מאו, היורש החוקי של הדוג'ים הונציאניים וסביבו עדה עליזה של יונים אדומות!