top of page

(הדְבְּרה של הציור של רפי לביא)


יש לי בבית ציור של רפי לביא. מופיעים בו כתם ורוד, שרבוט בעיפרון, גזיר עיתון רבוע מצד שמאל למעלה מודבק בהיפוך, ומימין חלק מגוף אשה, טורסו ויד, בשמלה לבנה. ביד של האשה פרח. מעל ההדבקה הזו ישנה עוד הדבקה של מלבן נייר לבן. מתחת לעיתון ישנו קטע בכתב ידו של האמן ובו כתוב לאמור: "...אז נא לא לקרוא מה שכתוב כאן, אלא להסתכל בלבד...", כלומר יש לראותו בלבד. הסיבה לאיסור על הקריאה וההזמנה למבט שמסתכל ולא קורא, שמפריד בין ראייה לקריאה, כלולות גם כן: "...פה אני צריך כמה שורות של כתב יד חופשי כשהוא לא לקריאה...", והקטע מסתיים כך: "...יש לי צורך בעוד שתי שורות, כך שאני כותב עוד שתי שורות של מלים ללא משמעות בכלל".


רפי מורה לכאורה על הפרדה בין "צורה" ל"תוכן". הקטע "כמה שורות של כתב־ יד חופשי" (שהוא "לא לקריאה") צריך להופיע "בלי משמעות". אבל מה המשמעות של מה שמכריז על עצמו שהוא נעדר משמעות? איך מבינים את הדרישה הזו לאיסור על קריאה? ואיך עושים את זה?


כי הכתיבה רוצה להיות כאן, בציור של רפי, אלמנט בין אלמנטים ויזואליים, להיות "כתיבה אוטומטית", כזו שנפרדת ממשמעויותיה, שלא שולטת בהן לפחות, כדרישת הסוריאליסטים. היא רוצה לנכוח כמו כתם ורוד, כמו פרח, כמו טורסו של אשה, כמו גזיר עיתון הפוך שמודבק כך שהטקסט ייעלם ותישאר רק הטקסטורה. אבל איזו נוכחות יש לטקסטורה – ולכל נראות יש טקסטורה – אם לא כמשהו שהוא כבר סבך, סבך של נוכחויות שכבר התארגן, וההתארגנות הזו היא כבר לקראת "משהו" שאכן מהסס בין היותו נעדר משמעות לבעל משמעות, וגם דורש שנוכחותו תורה על העדרו (כמשמעות).


מישהו הצביע בפני על קטע מתוך הקדמה לאסופת מאמרים שדן במלה "reader" כשהיא מופיעה לפני קורא. המלה היא גם שם העצם הפרטי שלו, אבל גם הוראה שתופסת אותו ומצווה עליו לקרוא עכשיו: "קרא את הניסיון שלך כפי שמורה קונספט הקריאה; אתה תקרא לפי הציווי ותכפיף את הבנתך לסדר שלו..." (תרגום שלי; מ.נ.). האין זה לקרוא לפני הציווי את מה שאמור לקרות, קרי הקריאה, לאחר הציווי, כי הוא קודם לכל פעולת קריאה ומורה עליה? האין זה, אם כן, דומה לגרפיטי הידוע "אל תקרא/י את מה שכתוב כאן"? והאין זה, אני שואלת, בדיוק המקרה של הציור של הציווי של רפי לביא שמורה, "אל תקרא/י כאן"? הגרפיטי הוא תמיד אנונימי והוא אות על הקיר (אות שלא ניתן להחליט אם הוא סתמי או גורלי), אבל כאן בעל הבית עצמו כותב (זה שציוריו פורשו לא פעם כחיקוי של קירות תל-אביביים) את האיסור על קריאת כתיבתו, איסור שמופיע כמעט כמו דִבְּרה, ומטעם רבי (רפי): "לא תקרא/י!".


אז מה קורה/ קורא כאן? אני ממשיכה לצטט מתוך ההקדמה לאסופת המאמרים: "הקורא תמיד שוגה ביחס לחוק, לפני החוק שבא קודם או זה כבר: על-ידי קריאת הצו הוא או היא מתעלמים ממנו"; אבל להתעלם מהצו (בכך שלא קוראים אותו) לא מתקן את מצב העניינים, לא משווה בין ציות לבין פקודה שגם דורשת להיקרא, כלומר להיות מוכרת כפקודה על מנת שיהיה לה הכוח של פקודה ("לא לקרוא!").


הרגע של הקריאה מתחלק וכפוף בין האופנים של ה"לפני" וה"אחרי" של הפעולה (הקריאה).


הקורא קורא לפני החוק על מנת שיידע את החוק שאמור לבוא לפני פעולת הקריאה שלו. הזמן מתקפל. בקפל הזה החוק (של הקריאה) תמיד מאוחר וקודם לעצמו. הקפל הזה הוא החוק של הקריאה של הציור (ושל האמנות) שרפי (רבי) מורה לנו. זו הוראה שבאה מטעם מורה לתלמידיו, והעיקרון שלה מופלא: היא מורה על בגידה (בו), כי איך אפשר שלא לבגוד בטקסט שבגידתו בעצמו היא עצם התנאי של הקיום הקריאות) שלו? תקראי אותי כדי שלא תקרא/י אותי.


כאן אי אפשר להישמע לפקודה, להוראה, לצו, אלא תוך כדי בגידה בצו. לא ניתן להימנע מהבגידה שהטקסט בציור בוגד בעצמו, כי רק כך אפשר להיות נאמן לו, למלא אחר הוראת הבגידה העצמית שלו, שהיא תמיד "תעשה לך על מנת של תעשה לך". כמה כובל. כמה משחרר.

״נא לא לקרוא את מה שכתוב כאן״

סוג הטקסט

כתב עת

מקור

המדרשה, גיליון 2, 1999, עמ׳ 104-107

נכתב ב

שנה

1999

תאריך

שפת מקור

עברית

תרגום

באדיבות

זכויות

מוגש ברשות פרסום

הערות