בימים האכזריים שלנו כל פעולה תרבותית מוצדקת רק במקרה שהיא מסייעת לנו באופן ישר במלחמתנו היומיומית או באם היא יכולה להבטיח לנו ביצוע מפעל גדול וחשוב לעתיד. אם נסתכל בעין אובייקטיבית על ארגון הציירים והפסלים נוכרח לפקפק אם פעולתו ממלאת את הדרישות הללו. הגענו בעצם למצב אבסורדי: מצד אחד מתאמצים למצוא את ימי העבודה היקרים, מצד שני אין יודעים להשתמש בהם; מחפשים אחר תפקידים מעשיים ומאידך - אין יודעים להגשימם; חותרים לכל אפשרות של השתלמות, אך מטרת ההשתלמות נשכחת מהלב. המאזן מוכיח: ייצור ממש-אין!

אחרי היותי שש שנים בארגון והתחקות אחר מצב החברים ומשהחלטתי לקחת את חלקי באחריות לעתידו של הארגון, באתי למסקנות הבאות ואני מציע למזכירות הארגון ולמחלקה לחברה ולתרבות של הקב"הא שורת הצעות לדיון אינטנזיבי[אינטנסיבי].

לחוסר ייצור אמנותי ממש אצלנו ישנן בעיקר שלש סיבות עיקריות: א) חוסר מטרה כללית ברורה לארגון. ב) חוסר אטמוספירה אמנותית ו- ג) חוסר השכלה מספיקה. כל הנקודות האלו קשורות אחת בשניה.

א) כבר בנקודה הראשונה בולטת הפרובלימטיקה. אמרנו תמיד: מטרתנו היא לא חינוך וטיפוח של אמנים אלא לתת לחברים מוכשרים בשטח הציור או הפיסול אפשרות מקסימלית להתפתחות ביצירתן לשם השפעה על החיים התרבותיים בקיבוצינו. אבל אף פעם לא היעזנו להגיד בקול רם שאיננו מעונינים בבעלי מקצוע ממש אלא בחובבים. עזבנו לנפשו את טיפוס האמן הרציני והמחפש ובחרנו במין "זונעטאגס-מאאלער"[צייר של ימי ראשון]. וכאן מתחיל הערפל והקושי. כי, אם ישנם בינינו אמנים, ואולי דוקא בין הכוחות הצעירים שלנו, הרי לא ייתכן להגביל מראש את הדרישות הפנימיות שלהם ובמצב הנתון הם ילכו לנו לאיבוד בתור חברים במוקדם או במאוחר. מצד שני ישנו סוג של דילטאנטים היודעים למפרע כי אפשרות השלמותם מוגבלת היא והיות שהם מסתפקים בכך כל הדרכה לא תועיל להם. זהו הטיפוס השכיח של דילטאנט הקיים בכל מקום וזמן. במקרים כאלה עלינו להחליט החלטה קאטגורית: לצמצם ככל האפשר את עזרתנו בהקצבת ימי עבודה. אם יש לחברים הללו צורך פנימי ליצירה ימצאו לבדם את הזמן הדרוש לכך ומכיון שאינם מסוגלים להיות מודרכים, יש להפסיק מהדריכם. אולי יהיו לנו דווקא במקרים כאלה הפתעות נעימות.

אבל רוב החברים מצבם אחר- הם זקוקים להדרכה, מסוגלים לקלטה ומצפים לעזרת הארגון; בגללם ולטובתם המטרה צריכה להיות ברורה! מהי מטרתנו? היא יכולה להיות רק במסגרת של תנועתנו, ז"א במסגרת של בנין חברה חדשה. היא לא יכולה לשמש סיפוק לאיזו שהיא אמביציה של חבר. המטרה צריכה להיות יצירת טיפוס חדש של צייר או פסל, ונגיד בגלוי - של אמן - בשום אופן לא של דילטאנט היוצר כחוליה של קולקטיב בשביל הקולקטיב ושעתידה יצירתו להשפיע גם כלפי חוץ. אחד האמצעים להשגת מטרה זו צריך להיות הארגון עצמו, ז"א המצב החברתי של הארגון. לא נוכל להגיע אל מטרתנו מבלי שהארגון יהווה קולקטיב, ואז גם הפרט-האמן ישתלם ויתקדם. ובזה הגעתי לנקודה השניה

ב) במה מרגיש החבר את קיומו של הארגון? הוא לקבל מכתבים-חוזרים, הוא יכול להשתתף פעם או פעמיים בכינוס לשנה וכל שנה שניה בתערוכה. אבל מה שאין הארגון נותן לחבר, זהו הרצון ליצור. חסרה אטמוספירה כללית שנותנת לחבר את החופש הפנימי הנחוץ ליצירה. בין כל הגורמים המשפיעים על יצירה אמנותית זהו אולי הגורם החשוב ביותר. בעיקר לגבי החבר הצעיר חשוב גורם זה יותר מאשר זמן, חמרים והדרכה. אטמוספירה מתאימה בארגון היתה יכולה לשחרר את החבר היוצר מן היום-יום הרגיל אשר עומד לפעמים בניגוד להרגשה אמנותית. במצב זה לא היה צורך במכתבי אזהרה ואולי גם לא בכינוסים: אם הארגון ירצה להיות רק ארגון ויוותר על רוח חברית-ידידותית, הוא גם לא יצליח בפעולות ארגוניות. והיו לנו כבר כמה מפעלים ארגוניים שנגמרו במפלות. את רוח הארגון אין לשנות בהחלטות ארגוניות. נחפש את הדרך מתוך העבודה.

ג) מהו המאקסימום שהארגון יכול לתת לחבר בשטח ההשתלמות? לשלוח אותו ל-3 חודשים או אפילו לחצי שנה לבית ספר "בצלאל". זה רק מספיק לתת לו "לטעום" את טעם ההשתלמות. המורה הכי טוב לא היה יכול לתת יותר בתנאים אלה. ואז חוזר החבר הביתה ויודע שאינו יודע כלום. הוא נשאר מטופל בקומפלקסים, ובהיותו מחוץ לאוירת בית הספר אין דרכו ברורה לפניו. 4-3 שנים נחוצות לחבר כדי למצוא את דרכו. עשו ממנו "תלמיד" ואז הוא ישאר תלמיד אם גם קצת יותר מדילטאנט. וזהו המאקסימום שהארגון יכול לתת. אפשרויות אחרות להשתלמות אינן בידינו, והקורסים לשבועיים לא נתנו סיפוק מסיבות סובייקטיביות ואובייקטיביות, ובעיקר בגלל שגם במורים וגם התלמידים לא האמינו מראש בהצלחתם. איפה הפתרון, אם איננו רוצים לשחרר את החבר מעבודתו בקיבוץ למשך שנים רבות? אנו מוכרחים לנסות שיטה לגמרי חדשה! הפרינציפ המקובל בכל בתי הספר המודרניים בעולם שיש לתת למתחיל בשטח האמנות לעשות נסיונות בכל ענפיה במשך שנה או שנתיים. הפרינציפ הזה הוא בריא כי רק כך יכול המתחיל לדעת היכן כשרונו, בציור בפיסול או באמנות שימושית. מצד שני הוא מקבל ידיעות כלליות במלאכה החשובות לו. עיקרון זה טוב ביחוד בשבילנו, והענף החשוב ביותר בשבילנו הוא ה"אמנות השימושית"; בדיקוראציות, פלאקטים, דיאגרמות, אילוסטראציות, כל מיני קישוטים, אפילו בשטח של הלבשה וצעצועים נחוצה לנו יד אמן. מיותר לציין רת זה באופן מיוחד - נתחיל בשטח זה.

הצעתי היא כזאת: נרכז למשך שלשה חודשים או יותר מספר חברים במשק אחד אשר יעבדו חצי יום ואת החצי השני יקדישו ללימוד באמנות. ההדרכה צריכה להיות בידי מדריכים הקרובים לנו במובן רוחני. מוכרחים להתגבר על הקשיים הכלכליים ואולי בהתאם לזה נגדיל את שעות העבודה במשק למעלה מחצי היום. יש לתאר כי המחנה הזה יתקיים בחורף. נצטרך גם להתגבר על הקושי בהשגת מדריכים. אבל אם נצליח להתגבר על הקשיים ונתארגן למחנה כזה, ישנם סיכויים להתקדמות עצומה גם במובן האמנותי וגם במובן חברתי. שטחי יסוד צריכים להיות: רישום וציור חפשי;רישום קונסטרוקטיבי; קומפוזיציה חפשית ושימושית; אנאטומיה; שימוש בצבעים וכימיה של צבעים; צבעות פראקטית; כתיב; גראפיקה שימושית; פיסול חפשי; עבודות עץ ומתכת; כדרות; אריגה; דקוראציות לחגים ולבמה. מחוץ לזה יעסקו החברים בעבודה עצמית. המחנה מכוון בעיקר לחברים הצעירים, אבל בדרך כלל לכל אלה שטרם קיבלו השתלמות ממושכת. את המחנה הזה יש לחדש מדי שנה בשנה. בשנה השניה יש להקים מחוץ למחנה הזה גם מחנה מיוחד לציירים שכבר עברו השתלמות ראשונית וכן לפסלים. המחנות האלה הם יותר סטודיות חפשיות. לאחר שלוש שנים נוכל הלגיע למצב שכל המדריכים במחנה הכללי יהיו אך ורק משורותינו. במסגרת המחנה הכללי ינסו החברים להוציא לפועל האופן משותף עבודות בעלי ערך ציבורי הנחוצות לקיבוצינו בהזדמנות חגים מסיבות יובל וכו'.

המסגרת של המחנה לציירם ינסו החברים לעסוק לא רק בתמונות על בד, אלא גם באופן קולקטיבי בתמונות קיר (פריסקות). זאת היא הדוגמה הקלאסית של אמנות קולקטיבית מן הרינסנס ועד ימינו. תמונת הקיר נחשבת עתה בעולם הגדול לחשובה במיוחד וידוע כי במקסיקו וארצות הברית וגם, בזמן האחרון, בברית המועצות ישנה תנועה ממשית בכיוון זה הרואות לנו כדרך חדשה לאמנות סוציאליסטית. נושא זה כדאי לברר פעם במיוחד!

גם במחנה הפסלים אפשר יהיה לעבוד באופן קולקטיבי על עבודות בעלות ערך ציבורי, מכיון שלפסלים חשובות מאוד ידיעות בשטח של אדריכלות כדאי לתת להם הזדמנות להשתלמות גם בשטח זה.

עוד פעם; אם נצלךיח לארגן אתץ המחנות האלו במשך כמה שנים רצופות, בטוח הדבר שיהיה מספר חברים לא דילטאנטים, בעוד שהמחנה הכללי יבטיח לנו חידוש תמישי של כוחות ידים. למחנה הזה צריך להכניס גם חברי גרעינים, נוער, ואפילו מהמוסד בעלי כשרון.

אני מציע לבטל המצאת כל ימי עבודה מחוץ לזמן המוקדש לקיום המחנות. יש לקוות שכל חבר ימצא לו גם אפשרות להמשיך בעבודתו האמנותית בהיותו נתון במסגרת החיים היומיומיים של קיבוצו. את ענין ה"דילטאנטים" הנ"ל שאינם מסוגלים להשתף במחנות יש לברר לחוד.

אני מציע לבטל את "הקורס לדיקוראציה" שצריך להתקיים ביולי יחד עם הכינוס הבא. קורס כזה יכול להצליח אך ורק אם הוא קשור בעבודה פראקטית יותר ממושכת ובהדרכת מדריכים היודעים חיי קיבוץ! אני מבקש לדון באופן מפורט בהצעותי האלו ובמקרה של קבלתן - לגשת בהקדם להוצאתן לפועל.

בברכת חברים נאמנה

יוחנן סימון