הכאב מראה לנושאו שברמה הביולוגית הוא שרוי תמיד באהבה עצמית. יד מזנקת כנשוכת נחש מפני מים רותחים מדגימה את הקשר שבין אהבה עצמית ונסיגה. כאוב מתקפל המנסה להפוך כדור כמה שיותר קטן מסמן כך את נקודת המגוז של הכאב במרכז הגוף, אי שם באופק החוויה. מה שקטן מספיק בוודאי מצליח לחמוק מקיום על ידי הישברות כל קני המידה. למרגלות מדרגת הקיום יש מקום שאין בו עולם והוא איננו בעולם. אם היה יכול היה הכאוב מצטמק ושוכן באותו מקום, משיל מעליו ארבעה ממדים דואבים – אורך, רוחב, עומק וזמן. אבל נושאו של הכאב אינו מסוגל להיעלם כך, נסיגתו מגודרת בשר.

גרסה מוקדמת של טקסט זה הצליחה לשמחתי לשכנע את שירה קמרד לכלול את הציור פארק וולפסון בתערוכתה אחרי שעצה גרועה שניתנה לה הסירה אותו ממנה. מי שמסוגל להביט באותו ציור מבלי למלט עיניו הלאה אל משטחים נוחים יותר זוכה לחוש בכאבו של ברוש, של מנורת רחוב, של שיח, סככה כחולה, בניין רחוק, עץ גדול, זקן ופריך. השיח המזהיב מאור המנורה מונח כמטיל פלדה בן טונות רבים על מרכז החזה, לעזור לנשיפה ולהפריע לשאיפה. עין מנורה יחידה נעוצה בשמיים, מגירה טיפת מוגלה שמותירה שובל לבן, חום-צהבהב בסופו. חושך אדום כדם מניח זרוע רפה על כתפו של הברוש שקצהו השחור רוקד כלשון להבה. כל זה קרה בין סככות בד נידפות וקרובות לבניין בטוני במרחק הליכה קצרה. נותני עצות גרועות יגמעו את המרחק במחצית השנייה ויספיקו להשתעמם. למי שרוצה ואינו ממהר להתעטף בקירות בטון ובביטחון אטום יש מקום חשוך לשהות בו מתחת לסככה למשך שעת בין ערביים שאין לה קץ.

ההשתעבדות של קמרד למובט, סירובה להפגין חירות אמנותית מדומיינת, לכער או לייפות, לסלסל, למשוך, לדחוס, לצבוע ולהאניש דווקא היא עושה מהעץ הזקן מפלצת. משסירבה בעמדה מול הנוף לפעול, לחצות אותו, להשתמש בו, לנכסו, משסירבה לנוע מצאה שאינה יכולה שלא לנוע. הגוף הזה רוטט כל הזמן את מותו הקרב. כל חגיגות החירות האמנותית, כל המניירות משוכות המכחול, כל הנסיגות פוגשות קיר בשר. המובט יבלע את המביט. המצע הלבן של בד הקנבס מבצבץ מלמטה. אנו חיים - שכבה דקה מרוחה על אי הקיום. זה לא בניין נעוץ באופק, זו מצבה שמלגלגת על הזיות החירות של העוברים והשבים.

ככל שסוכנות הפרט מצטמצמת כך נדרשים אמנים לביטויים גסים יותר של חירות לשימור אחיזת העיניים של חברה חופשית. אמירת אמת, הנכחת חוסר אפשרות הפעולה של הפרט, דאגה לעולם ופנייה אליו שלא על מנת לנצלו, אפשרי שלא יטיבו עם מעמדה של האמנית. אפשרותו של ציור להיראות כשאינו מפעיל את אמצעיה הוויזואליים של הסחורה מוגבלת בסביבה שהתחרות הפכה כל דבר בה לאמצעי. קמרד, המסרבת להמשיך הלאה, מבכה ברישומו של הרגע החולף את אובדנו. ראשית הציורים בצער שמבטאים הדברים לנוכח קיומם וסופם בצער שהם מבטאים לנוכח איונם. הם מתחננים שלא להיצרך, אבל מה ניתן לעשות עם דבר מה, כל דבר, מלבד לצרוך אותו? מסיבה זו הם נדמים שקופים או פשוט ציורים של מה בכך לצרכנים מיומנים מספיק, מכחישי מוות וחיים.

 זו כלכלתה הנפסדת של קמרד שמסרבת לפרוט את הנצח לרגעים. הנצח מופיע אצלה כיחידה בלתי ניתנת לחלוקה. לכן משך ההוויה, משך הצער, משך ההליכה מהסככה אל הבניין, הוא אינסופי. את הענפים היא מציירת עם הצד הלא נכון של המכחול, הענפים הם שריטה. רבים מהציורים מצויירים על דרך הגריעה. נושאי הציור הופכים נראים על ידי הסרה של צבע, משיכתו מהנושא. הציור, כשאינו נעשה על ידי נרקסיסטים לצורכי שעשוע והאדרה עצמית, הוא פעולה של גילוי, לא של המצאה. באופן דומה הרגע אינו נתפס על ידי הציירת, הוא נחצב מתוך הרי הזמן - שכבה גאולוגית המספרת את סיפורה של ההוויה, שהוא סיפור ההתאיינות והיפוכה. מה שצויר על דרך הגריעה אינו יכול לאחל לעצמו הפלגה הלאה, החוצה מהעולם, אחרי מותו. רק להתכסות הוא יכול לבקש.

לטקסט באתר גלריה מאיה