י. גולניצקי

א. בסימן העליה

סימן טוב הוא לחברתנו, שבעצם הימים הטרופים אין אנו מוותרים מלטפח גם ערכי תרבות שונים. כי לא על הלחם לבדי יחיה האדם. עם ראשית הנחת היסודות למפעלנו החלוצי בארץ, טבעי היה הדבר, שבנין הקבוץ, ביסוס יסודותיו הכלכליים והמשקיים, התמסרות מלאה לעבודה הגופנית, המפרכת, -הועמדו בראש דאגותינו. האמנות, וכן ערכי תרבות אחרים, נדחקו לקרן זוית. אם היו בתוכנו אנשים בעלי כשרונות למוסיקה או ציור, הרי היו נאלצים להשתיק את געגועיהם ליצירה האהובה עליהם ולדחותה לעת מצוא. ב"ימים ולילות" מסופר על בחור, אמר מתוך רצון לשים קץ למאוויי האמנות שפיכו בו, קיצץ את אצבעותיו, לבל תשתוקקנה עוד לצייר. אם קיצוץ פיסי-לאוו דוקא, הן זה היה גורל רבים לקצץ את מאוויי נפשם, מתוך החלטה להשתרש בעבודה ובבנין, אולם הקרע בלב נשאר.

ליוותה אותנו חרדה עמוקה, שמא תרחיק סערת החיים כל כשרון אמנותי, שמא ניסחף בשטף חיי העבודה המפרכת ונעמוד ביום מן הימים דלי רוח, ועניים מיצירה תרבותית כל שהיא? בשמחה אפשר לציין, כי נתבדו החששות. גילויי היצירה בשנים האחרונות, כגון: הלהקה הדרמתית המרכזית, וכעת-הלהקות המחוזיות, המקהלות, טיפוח הנסיונות הספרותיים בקבוצים, ואחרון אחרון - תערוכת הציירים והפסלים, - כל אלה משמשים סימן מובהק להתקדמותנו לקראת ביטוי תרבותי ואמנותי. תקופת הבניה החלוצית עם תביעותיה הקשות לאדם, עוד נמשכת ותימשך זמן רב, אבל על המסד המשקי האיתן שהקימונו, מתפתחים כבר כיום חיינו לא בכוון אחד, כי אם מתוך שילוב מלא של עבודת כפיים ביצירה תרבותית.

לעינינו קורם עור וגידים חזון נעלה, שראינוהו פעם, אך בעיני רוחנו, והוא חזון ההשלמה בין העבודה הפיזית ובין היצירה הרוחנית, שלקראתו מתחנכת ואליו נכספת כל התנועה הסוציאליסטית.

ב. עם סגירת התערוכה השלישית

התערוכה השלישית היתה שלב חשוב בהתפתחות הארגון של הציירים שלנו, ומאורע אסתתי מלבב בחיי חברתנו. עדות לכך, שפעולות הארגון במשך שבע שנות קיומו, לא היו לשוא. ניתנת האמת להיאמר: לא כל החברים המציגים בתערוכה את יצירותיהם, ישיגו בעתיד את המפתח להיכל האמנות. סו"ס מעטים הם הציירים שזכו לכך, ולא כל שכן, אמנים בקבוץ, שרובם עוסקים באמנות בדרך-אגב, בשעות הפנאי, מתוך חיבה ונטיה למקצוע. אלה דיים בחובבותם; דיים בכך, הניתנת להם האפשרות להתקדם קו לקו, לספק את רצונם ליצירה ולשרת במכחולם את הקבוץ ואת התנועה בשעה המזומנת; והיה זה אשרם ונחת-רוחם, אם יעלה בידם ליצור דבר בר-קימא, נאה ומושך, להנאת עיניהם ועיני המסתכלים.

ויש כמה חברים שהצליחו לעבור ממשעולי החובבות אל הדרך הארוכה והמסוכנת, הדרך לאמנות; גם להם, בדרכם זו, היתה התערוכה תחנה חשובה מאד. אין זאת כי כדאי וכדאי היה לקבוצים ולתנועה, להפסיד כמה ימי עבודה ולמסרם לרשות הציירים והפסלים שלנו. ההפסד הזה יצא בשכר. כדברי אחד המבקרים: "היתה זאת חורשה של יופי". עוד לא יער, אבל חורשה עשירה, העלולה להצמיח יער בעתיד.

ג. משהו על אמנות פרוליטרית

"תפקידה הראשון של התמונה-לשמש חג לעינים" - דברי דלקרוא. אך עם כל חג סכנה כרוכה: מה קצרה הדרך מחג-אמת לחגא מזוייף; מחג המתקדש על ידי הנשמה היתירה של החוגג ועד הילולא ריקה ומלאכותית, ולו גם מלאתי הוד חיצוני, חינגא של דז"אז ותפארת צבעונין; סכנה זו אורבת ביותר ליצירה האמנותית.

יש ויאמרו: "איה האמנות הפרוליטרית שלכם"? הן לפנינו נושאים רגילים, נוף, ילד עם חמור, פרחים, פורטרטים, וכ"ו? אין זאת, כי חברים אלה רצו לראות בתערוכתנו תמונות עם דגלים אדומים, בריקדות, או פרצופי פועלים זעומים, מול בורגנים כרסתניים, מעשני סיגרות האוואנה.. מבקרים אלה לא ירדו לעומק השאלה. קובע לא רק ה"מה", אלא בעיקר ה"איך". יכול להיות ספר בעל ערך סוציאליסטי מחנך, גם כשהנידון בו, למשל, עיירה יהודית בגולה, ביים דניעפר-לברגלסון, למשל, כאן, באספקלריא של חיי פענעק מקופלת ביקורת חריפה על הכיעור המעמדי בחיינו ולא אידיאליזציה של העיירה על נגידיה /העיירה של א. ש/, המסקנא המתחייבת בהרגשתו של קורא הספר הזה, היא - חידוש החיים, הרס משכנות הבעל בתיות הבעל-גופית; סוציאליזם גם ברחוב היהודי.

והוא הדין גם לגבי האמנות. לא הכתבת, לא הנושא של התמונה או הפסל, הם הקובעים את ערך היצירה בעינינו, אלא הגישה, ואופן העיבוד של הנושא. וודאי, שבעית האמנות הפרולטרית קשורה היא בשאלת הנושא, הלקוח מעם חיי הפועל /קולביץ, מניר וכ"ו/ אולם, חושבני כי ואן-גוך קרוב לנו לא פחות מאשר קולביץ. למה התחבב כ"כ ואן-גוך על צבור הפועלים? הן לא לבד את הכורים צייר; כחו האמנותי הרב בא לידי גילוי דוקא בנופים, בפרחים וכד". הצבעים החזקים עזי-הביטוי, הטמפרמנט הסוער ומסעיר, הריתמוס החזק, אותו כח החיים המשתלהב בברושים, בגגות אכרי ארצו, - כל אלה חודרים בנו, כשאנו מסתכלים בתמונותיו, מסעירים את חושינו ומושכים אותנו אחריהם שבי, לחזות את פני האמת והיופי, לראות עין בעין את השמש החזקה —

האם אין כאן ביטוי לאותו המעמד, המרושש והמדוכא, המרדני, במלחמת חייו בעד אור ושמש, לקראת שדה חיטה מזהיב?

והנה - לעומת זאת - לפנינו התמונה המפורסמת של קולביץ: "קרל ליבקנכט". לפנינו - הנרצח, ומסביבו טיפוסי פועלים ופועלות. מראה פניהם - יאוש. כפופי קומה הם מרכינים ראשם מעל לגוית מנהיגם; אין-אונים ואזלת יד בכל.

הזהו עיבוד הנושא: קרל ליבקנכט? האם יצייר כך צייר פרולטרי, מבלי לרמוז על פני המסובים איזה רגש של נקמה, התקוממות, תוחלת להתגבר על האויב? ויש וטבע דומם או נוף יכולים, לפעמים, לבטא יותר את חיינו מאשר נושאים פרטנסיונליים. באמנות חשובה דוקא ה"דממה הדקה", שכח ביטויה גדול ועולה על כחה של הזעקה..

והנה רמברנדט נותן לנו את "שאול ודוד". גאון הציור מצייר את שאול מלך, בישיבתו מול דוד הפורט על הנבל; בלי בגדי שרד וללא סמלי מלכות. לפנינו אדם פשוט, מאזין לנגינה פלאית ומעינו ניגרת דמעה.. דוקא אדם פשוט, ודמעה ניגרת מעיניו..

רמת יוחנן